הוארך מעצרם של נאשמים ברצח אשר משפטם לא החל זמן רב לאחר מעצרם

רקע כללי

1.        בתאריך 15.9.99 בשעות הערב נורה פנחס בוחבוט (להלן: בוחבוט) מספר יריות שפגעו בצווארו ובפלג גופו העליון. אופי היריות העיד לכאורה על ניסיון רצח שבוצע על ידי גורמים בעולם התחתון - היריות בוצעו על ידי אלמונים מתוך רכב שהמתין לבוחבוט מחוץ לבית ברחוב גינוסר באשקלון. בוחבוט אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "ברזילי" באשקלון. מספר ימים לאחר מכן הועבר לבית החולים "שיבא" שם נותח ואושפז. כל האמור לעיל מהווה את חלקו הראשון של האירוע שהסתיים במותו של בוחבוט.

2.        בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים נטען כי במועד כלשהו בין תאריך 15.9.99 לבין 25.9.99, תאריך שבו התרחש חלקו השני של האירוע, קשרו קשר עם אדם בשם שמעון אלמקייס (להלן: אלמקייס) ואדם נוסף בשם צחי בן אור (להלן: בן אור) על מנת לסיים את המשימה ולרצוח את בוחבוט. המשיבים, כך על פי הנטען, שכנעו את אלמקייס ואת בן אור לבצע את הרצח. התכנון היה מפורט ויצירתי. על אלמקייס ובן אור היה ללבוש מדי שוטרים, להגיע למחלקה שבה אושפז בוחבוט, להציג עצמם כשוטרים ולרצוח אותו. התכנון הוצא לפועל בהצלחה. אלמקייס ובן אור הצטיידו במדים אותם מדדו בנוכחות המשיבים (על פי הנטען) ונכנסו למחלקה כשהם מצוידים באקדחים בעלי משתיקי קול. בן אור ירה בבוחבוט כדור אחד במצחו וגרם למותו. למשיבים יוחסה עבירת רצח וכן קשירת קשר לביצוע פשע (רצח).

3.        בין תאריך הרצח הנטען, לבין הגשת כתב האישום חלפו כ-6 שנים. בזמנו נוהלה חקירה שלא הובילה לפענוח המקרה. רק זמן רב לאחר מכן, עקב התפתחויות שאין זה המקום לפרטן, נחשפה הפרשה. בן אור הסכים להיות עד מדינה, אולם מאוחר יותר ברח מן הארץ ונרצח במקסיקו. לאחר שנפתחה החקירה הנוכחית ומשנודע למשיבים על כוונת המשטרה לעצור אותם, נמלטו המשיבים והסתתרו מפני המשטרה כחודש ימים כשהם מחופשים כחרדים. בסופו של דבר, נתפסו במקום מחבואם ונעצרו.  

השתלשלות ההליכים בבית המשפט

4.        כפי שניתן לצפות, בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 93472/05). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ד' רוזן) קבע כי קיימת עילת מעצר, אולם "עוצמתן הלכאורית" של הראיות אין די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, שעל כן הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט העליון (בש"פ 11429/05). הערר התקבל. בהחלטה מיום 1.1.06 קבעה השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) כי "קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים המסבכות אותם בשידול לביצוע מעשה הרצח ואף יש בהן פוטנציאל להרשעתם". לפיכך, ובהתחשב בכך שמדובר ב"פרשת רצח מוזמן ו"מקצועי", המלמד על פי אופיו על מסוכנות גבוהה הנשקפת מן המשיבים..." הוארך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.      

5.        מאז הגשת כתב האישום ועד לדיון היום, התקיימו לא מעט דיונים בעניינם של המשיבים. חלקם, דיונים המשיקים לדיון המרכזי, דהיינו - דיונים בשאלת המעצר וגילוי חומר חקירה, וחלקם דיונים בתיק לגופו. ההחלטה האחרונה של המותב הדן בתיק (מותב בראשותה של השופטת ס' רוטלוי - ס' נשיא, והשופטים ע' צ'רניאק וד"ר ק' ורדי) כוללת פירוט מלא של הישיבות, תוך התייחסות להודעות שונות שהודיעו הסנגורים בכל אחת מהן. תמצית הדברים היא כי בתאריך 9.11.05, התקיימה הקראה פורמאלית של כתב האישום. בשלב זה לא הוסדר אפילו ענין הייצוג. בישיבות מאוחרות יותר לא היתה התקדמות של ממש. הסנגורים טענו, חזור וטעון כי עדיין לא קיבלו לידם את מלוא חומר החקירה. הדגש הושם על כך כי צפוי להתגלות חומר חקירה  בדיוניה של "ועדת זיילר" (ועדה שהוקמה לחקור את התנהגות המשטרה בפרשת הרצח של בוחבוט). לטענת הסנגורים, אותו חומר שצפוי להתגלות, מונע גיבוש תגובתם לכתב האישום, שעל כן, לאורך ישיבות רבות לא ניתנה התגובה. רק ביום 13.2.06, כפרו המשיבים באופן כללי בעובדות כתב האישום. באותו מועד נקבעו תאריכים לשמיעת ראיות ונקבעה ישיבה מקדמית (מכוח סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) ליום 26.4.06. בדיעבד, מועדי הדיון שנקבעו באותה ישיבה, בוטלו.

           בקפיצת זמן לימים אלו ממש - גם מחזור נוסף של ישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר אוקטובר 2006 בוטל על ידי בית המשפט. התפתחות אחרונה זו מצויה במוקד הדיון הנוכחי ואתייחס אליה בהמשך. 

6.        בתאריך 3.7.06 עתרה המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). באותו שלב היו קבועות עשר ישיבות בחודשים ספטמבר אוקטובר (אותו מחזור ישיבות שבוטל לאחרונה). בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה) נענה לבקשה והאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הדגש בהחלטה הושם על מסוכנותם של המשיבים, החשש להימלטות ופגיעה בהליך השיפוטי.

           במשך תקופת ההארכה, לא התקיימה ולו ישיבה אחת, ולא הוחל בשמיעת הראיות. הבקשה הנוכחית היא בקשתה השנייה של המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. נכון לרגע זה, לא קבועות ישיבות לשמיעת הראיות, התאריך המוגדר היחיד הוא 1.1.07. בתאריך זה אמורה להתקיים תזכורת שמטרתה, על פי הגדרתו של בית המשפט המחוזי; "לבדוק את בשלות התיק לאור משפטו של אלמקייס וקבלת חומר החקירה המלא לידי ההגנה".  

           התוצאה המעשית היא כי אנו מצויים כרגע כ-13 חודש לאחר מעצרם המקורי של המשיבים וכ-10 חודשים לאחר החלטתו של בית משפט זה בדבר מעצרם עד תום ההליכים, כאשר לא התחילה שמיעתן של הראיות ואין גם תאריכים מוגדרים לשמיעה.   

ביטולן של הישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר אוקטובר 2006

7.        בתאריך 5.9.06 התקיים דיון מקדמי (אחד מיני רבים) שבו הועלו טענות לענין קשיים שונים בדרך לשמיעתן של הראיות. בעקבות אותו דיון ניתנה ביום 10.9.06, החלטה מפורטת ומנומקת של בית משפט קמא, כשהשורה התחתונה היא ביטולן של אותן 10 ישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2006. בדרך לאותה שורה תחתונה, סקר בית משפט קמא את השתלשלות העניינים עד לאותו יום. על פי קביעתו של בית המשפט: הגם שהסנגורים חזרו והצהירו כי הם מעוניינים בהתחלת המשפט וכי לא הם הגורם לדחייה, בפועל, לא איפשרו את תחילת הדיון בנימוק שלא התקבל מלוא חומר החקירה והתביעה לא עמדה במלוא התחייבויותיה כלפיהם. הסנגורים, כך על פי האמור בהחלטה, הפגינו גישה "דו כיוונית ועמומה לגבי הסיכוי האמיתי לנהל את המשפט במועדים הקבועים". בתאריך שבו ניתנה ההחלטה, לא ניתנה עדיין תשובה מלאה לכתב האישום ולא ניתן היה לקיים דיון עניני מכוח סעיף 144 הנ"ל במטרה ליעל ולקצר במידת האפשר את שמיעת הראיות.

           בית המשפט ציין במפורש בהחלטתו כי "אין בסיס עובדתי לטענה המסתמכת על העומס בבית המשפט כעילה לדחיית המשפט". את מלוא כובד המשקל לענין הדחיות עד אותו שלב, הטיל בית משפט קמא על עמדת ההגנה  אשר "טענה את אותן טענות שש בהן סתירה פנימית גלויה" תוך "המחשת הקושי לנהל את המשפט מבלי שחומר החקירה יהיה בידיה".

           בדיון בפני טענו כל הסנגורים, איש איש כדרכו, כי האחריות בנושא הדחיות - לא לפתחם היא רובצת. אדרבא, הם מצידם היו מוכנים לדיון, התחננו כי הדיון יתחיל ואפילו ללא מלוא החומר.

           לענין זה, מקובלת עלי עמדת בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שצוטטו לעיל. חזקה על בית המשפט כי החלטתו משקפת את המצב לאשורו. עצם העובדה שעד לתאריך מתן ההחלטה, לא היתה תשובה לכתב האישום, תומכת במסקנתו של בית משפט כי חרף ההצהרות על נכונות לתחילת הדיון, הקשיים שהוערמו בפועל, מנעו תחילתה של שמיעה עניינית ומסודרת של ראיות התביעה.

           נימוק נוסף שציין בית משפט קמא לענין הדחייה, עניינו משפטו של אלמקייס. אלמקייס הוא לכל הדעות העד המרכזי. משפטו שלו טרם החל. בא כוח המדינה הבהיר כי כרגע קבועות בתיקו חמש ישיבות, כולן בחודש נובמבר ויש להניח כי הן תקדמנה את הדיון בעניינו באופן ממשי. מעבר לכך, טען בא כוח המדינה, כי התקווה היא שבמשך שלושת החודשים הקרובים, תינתן גם החלטה בבג"צ 11339/05 שהגישה המדינה לענין הילכת קינזי. אם תתקבל עתירת המדינה בבג"צ זה, כי אז ניתן יהיה להשמיע את אלמקייס, ללא קשר לשאלת סיום משפטו.   

8.        סיכום הדברים בקשר לביטול התאריכים, מביא אותי לאמירה הבאה: החלטתו של בית משפט קמא היא החלטה מנומקת שניכר בה כי לא ניתנה כלאחר יד. היא משקללת את השקפתו בדבר האפשרות לנהל דיון יעיל בתיק הנוכחי, לעומת הצורך לקדם תיקים נוספים, כאשר הרוח הנושבת מן הדברים הינה, כי לו היה בית המשפט סבור כי התיק "בשל לשמיעה מהותית" לא היה דוחה את הדיון.

           העומס המוטל על בית המשפט המחוזי בתל-אביב הוא כמעט מן המפורסמות שעל כן ניתן להבין את רצונו של בית המשפט, לנצל ניצול מקסימאלי את הזמן המועט העומד לרשותו. גם אם ניתן לחלוק על ההחלטה לבטל את כל הישיבות שנקבעו, הנימוקים שניתנו לכך הם נימוקים ענייניים ובעלי משקל. יתכן שטוב היה עושה בית משפט קמא, לו היה משאיר חלק מן המועדים ומקדיש אותם לשמיעתם של עדים שאין קושי בעדותם. עדיין, ההחלטה כשלעצמה איננה יכולה להכתיב כשיקול בלעדי את קבלתה או דחייתה של בקשת המדינה להארכת המעצר.