ההליך הנכון לתביעת פיצויים ביחס לנכס נפקד על פי חוק נכסי נפקדים

השופטת  ד' ברלינר:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי).

2.  רקע

א. במהלך שנות החמישים התנהלו הליכי הסדר ביחס לחלקה 21 בגוש שומה 61525 בנצרת (להלן: חלקה 21). בתום ההליכים נרשמה הקרקע כמספר חלקות, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס או המשיב) נקבע כבעלים של חלקים שונים בחלק מהחלקות, על בסיס זכויות ירושה של מספר נפקדים וביניהם אמו של המערער - תרז נעמה סאלם אלג'אבר (להלן: המנוחה). זכויותיה של המנוחה שהוקנו לאפוטרופוס היו 105/3480 המהווים 346 מ"ר מכלל חלקה 21 - הידועה כיום כחלקה מס' 17 והרשומה על שם המשיבה 2 (להלן: החלקה או המקרקעין).   

ב. נפקדותה של המנוחה נבעה מהיותה אזרחית ירדן כהגדרת סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). בשנת 1975 חזרה המנוחה לישראל והפכה לתושבת מזרח ירושלים. המנוחה לא ניצלה את הזכות שקמה לה מכוח תושבותה לתבוע פיצויים ביחס לנכס נפקד על פי חוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים).

ג. בשנת 1995 נפטרה המנוחה. בכתב התביעה נטען, כי לאורך רוב שנות חייה הייתה המנוחה חולה במחלת נפש.

ד. בשנת 1998 פנה המערער, בנה של המנוחה, לאפוטרופוס בבקשה לשחרר את הנכס. בקשתו נדחתה. הטעם לדחיית הבקשה היה כי "גם אם המנוחה אכן הייתה פסולת דין כל התקופה הרלוונטית הרי שצריך היה להיות לה אפוטרופוס לטיפול בכל זכויותיה ובכלל זה הזכות לקבלת פיצויים על פי חוק... שהיה תקף מ-1973 עד 1988" (מכתב האפוטרופוס מיום 29.12.98 (להלן: מכתב האפוטרופוס)).

ה. משנדחתה בקשתו של המערער, פנה לבית משפט המחוזי בירושלים בתביעה לשחרור החלקה ולחלופין לפיצויים (ת.א. 3006/01). במהלך הדיון תיקן המערער את כתב תביעתו וויתר על התביעה בעניין שחרור החלקה. ביום 18.8.02 דחה בית משפט קמא (השופטת ח' בן-עמי) את התביעה לפיצוי. שני טעמים לדחייה: האחד, אליבא דבית משפט קמא: "בשעריו של חוק הפיצויים לא באה תביעה בענין הנכס הנדון כלל". זאת משום שעל התביעה לידון תחילה בפני הממונה לפי חוק הפיצויים. על פי סעיף 9 לחוק הפיצויים - בית המשפט רשאי לדון במחלוקת שהתעוררה לעניין החלטה הממונה. דא עקא - התובע לא הגיש בקשה לממונה ולא ניתנה החלטה שבה ניתן לדון. הטעם השני, התיישנות התביעה (פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין הראשון).

ו.  ביום 12.11.02 הגיש המערער הודעת ערעור על פסק הדין הראשון לבית משפט זה. לאור הסכמה אליה הגיעו הצדדים, בוטל פסק הדין (ע"א 9563/02 ויקטור לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם), המשנה לנשיא ת' אור, השופטת ד' בייניש, השופט ס' ג'ובראן), הדיון הוחזר לבית משפט קמא והותר למערער להגיש כתב תביעה מתוקן, בו יהא רשאי לתבוע הן את השבת הנכס והן, לחלופין, פיצוים בגינו. כמו כן, נקבע כי התובע יהיה רשאי לפנות לאפוטרופוס בבקשה לשחרר את הנכס.

3.        המערער הגיש לבית משפט קמא כתב תביעה מתוקן. הסעד העיקרי אותו ביקש המערער במסגרת תביעתו הוא השבת החלקה. במקביל - תבע גם פיצויים כסעד חלופי. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי) הורה על מחיקת כתב התביעה ללא צו הוצאות, הגם שסבר כי "פתוחה הדרך לתובע - לתבוע פיצוי בגין זכויותיה של אמו". בדומה לפסק הדין הראשון קבעה גם השופטת מזרחי, כי תחילה על המערער להגיש תביעה לממונה. משלא עשה כן - נמחקה התביעה. יחד עם זאת סיימה השופטת מזרחי את פסק הדין בהבעת משאלה "שהנתבעים יחדלו מלהערים קשיים מיותרים בדרכו באופן שתתייתר פניה נוספת לבית משפט זה" (פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין השני).

           על פסק דין זה הערעור שבפנינו.

4.  ממצאי בית משפט קמא

אלה הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק הדין השני:

א. המערער הינו היורש היחידי על פי צו ירושה של בית הדין הכנסייתי, של המנוחה. במאמר מוסגר אני רואה לציין, כי המשיבים חולקים על קביעה זו. לטענתם - מהראיות עולה כי למנוחה היו 6 ילדים. האפוטרופוס הציג שאלות בנושא זה למערער אלא שהמערער - כך לטענת המשיבים - התחמק ממתן תשובה.

ב. באשר לשחרור החלקה- אין בחוק הפיצויים הוראה כלשהי לענין זה. מכוח סעיף 18 לחוק הפיצויים, יש בידי המערער לעמוד על זכות לפיצוי בגין המקרקעין, ולא על זכות לשחרור המקרקעין (פסקה 4 לפסק הדין). עם זאת, אין בכך למנוע מהמערער לפנות, לפנים משורת הדין, לאפוטרופוס לשחרר את המקרקעין גופו.     

ג. באשר לפיצויים - כפי שנאמר לעיל, על המערער היה לפנות תחילה להליך הקבוע בסעיף 4 לחוק- קרי: פניה לממונה.

ד. התיישנות - לסוגיה זו הוקדש חלק הארי של פסק הדין כאשר הדיון בה נחלק לפן עובדתי ולפן משפטי. בפן המשפטי קבעה השופטת מזרחי, לאחר דיון מקיף, כי חרף קיומו של סעיף התיישנות ספציפי בחוק הפיצויים - סעיף 4 - הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1959, חלות גם על תביעות שהוגשו מכוחו של חוק הפיצויים. בפן העובדתי קבעה השופטת מזרחי, בניגוד לדעתה של השופטת בן עמי בפסק הדין הראשון, כי עלה בידי המערער להוכיח כי המנוחה הייתה חולת נפש, וממילא לא היה ביכולתה בימי חייה לדאוג לענייניה ולממש את זכויותיה. המנוחה סבלה ממחלת נפש קשה - סכיזופרניה, מאז 1957. מחלת נפש זו פגעה בשיקול דעתה ובכושר שיפוטה לאורך כל התקופה ומצבה מעולם לא היה שפיר. העובדה שאושפזה בפרקי זמן מוגדרים אינה מלמדת שביתרת הזמן הייתה בעלת יכולת להפעיל שיקול דעת צלול וסביר. המערער, כך לשיטתה של השופטת קמא, אינו צריך להוכיח כי המנוחה נמצאה כל הזמן במצב הקיצוני המצריך אשפוז. משכך, ובשל מחלת הנפש של אמו, לא אחר המערער את המועד להגשת תביעתו לפיצוי.

ה. בהתבסס על ממצאים אלו קבע בית משפט קמא כי הדרך פתוחה למערער לתבוע פיצוי בגין זכויות אמו המנוחה. דא עקא - מסלול התביעה תחילתו בפנייה לממונה, כאמור בסעיף 4 לחוק הפיצויים. "על התובע לפנות בתביעה ראויה קודם כל לממונה, ואם לא יקבל מבוקשו תהא מסורה לבית המשפט סמכות לבחון את החלטת הממונה". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "הסכמת הנתבעים (המשיבים כאן - ד' ב') לדלג על שלב הפניה יהיו טעמיה אשר יהיו, אין בה כדי לרפא פגם זה" (עמוד 5 לפסק הדין). על קביעה אחרונה זו בנושא הסמכות מלין בא-כוח המערער קשות, כשטענותיו מופנות בעיקר כלפי המשיבים, כפי שיובהר בהמשך.

הטענות בערעור