הגשת קובלנה ע"י מועצה אזורית בגין עבירת איומים- אינה אפשרית

            כתב הקובלנה

1.         הקובלת הינה מועצה אזורית, המופקדת על ישובים שונים המצויים בתחומה המוניציפאלי, ובהם גם כפר חרוצים - יישוב בו מתגורר הנאשם. 

כתב הקובלנה מייחס לנאשם ארבעה מקרים בהם השתמש בדברי איום כלפי הקובלת:

האירוע הראשון - ביום 22.7.03 התפרסמה באתר האינטרנט של מעריב כתבה שכותרתה: "החקלאים והקרב על הקרקע: "אם נצטרך נלחם בקלשונים". בתגובה לכתבה זו פרסם הנאשם הודעה מטעמו בה כתב כי יש להלחם על קרקעות הלאום בנחישות, והפתרון כדבריו שם רק בנשק: "אין ספק שהפיתרון הוא רק אחד, זה פיתרון שמציאות שהמושבניקים והקיבוצניקים יוצרים. הפיתרון הוא רק בנשק, הוא לא יקרה בדורנו, המשיח אולי לא יבוא אך המציאות הזו בוא תבוא"

האירוע השני - ביום 23.10.03 פורסמה באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות כתבה, שכותרתה "מועצת מקרקעי ישראל אישרה הטבות ענק למשפחת דנקנר". בתגובה פרסם הנאשם הודעה שכותרתה "הפתרון: רק בנשק", ובגוף ההודעה כתב הנאשם כי אין לאפשר לחלק את קרקעות הלאום, ויש לעקור את קוסמוס, הום סנטר בגעש, אייס, אופיס דיפו וחוצות שפיים עם היסודות ועם הגנבים באשר הם, וזו רק שאלה של זמן.

לטענת הקובלת יש בשני הפרסומים הללו משום דברי איום כלפי יחידי הקובלת, אהרון בז'רנו, יואב דרורי, כרמל ארז ואבי נוף, בכוונה להפחידם או להקניטם.

האירוע השלישי - ביום 16.12.03 בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נפגשו נציגי הקובלת עם הנאשם, ובאותה הזדמנות איים עליהם הנאשם במילים: "אני אהרוס אתכם... אני אפרום אתכם" כדרך שפורמים סוודר, תוך שהדגים את הדבר בידיו.

האירוע הרביעי  - ביום 28.3.04 במהלך ישיבת המליאה של הקובלת, איים הנאשם כי הוא יפרק אותה, וזאת בתשובה לשאלתו של יואב דרורי :"מי זה "אנחנו" נפרק אתכם?" והנאשם השיב: "אנחנו זה אני ואני".

בגין ארבעת האירועים שלעיל, מייחסת הקובלת לנאשם עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2.         הנאשם העלה מספר טענות מקדמיות כנגד כתב הקובלנה, ובינהן הטענה כי הקובלת אינה רשאית להגיש קובלנה בהיותה גוף ציבורי להבדיל מפרט, כי לא ניתן לייחס לנאשם עבירה של איומים כלפי גוף ציבורי, וכי עומדת לזכותו טענת הגנה מן הצדק. בית המשפט אשר דן בטענות אלו, קבע בהחלטתו מיום 20.10.04, כי המועצה רשאית להגיש את הקובלנה  בהיותה גוף שעלול להיות מושא לאיומים, אם כי לאור תכליתו של הסעיף הורתה כב' השופטת לורך לתקן את הקובלנה ולציין מי מבין יחידי הקובלת היה נתון לאותם איומים, כשטענת הנאשם להגנה מן הצדק - נדחתה (ראה החלטה מיום 20.10.04).

3.         לאחר שהקובלנה תוקנה הודה הנאשם כי הוא זה שכתב את התגובות נשוא האירוע הראשון והשני שבכתב הקובלנה, אך כפר בכך שתוכן הדברים מהווה איום כמשמעותו בחוק, וכן כפר בעובדות נשוא האירועים השלישי והרביעי (עמודים 7-8).

            המסגרת החוקית - סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977

4 .         לשון הסעיף: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

ב"כ הנאשם שב  וחזר על טענתו כי הקובלת אינה יכולה להיות מושא לאיום, נוכח לשונו הברורה של הסעיף המדברת על "להפחיד את האדם ", ולא גוף ציבורי או גוף כלשהו.

ואכן, בספרו של כב' השופט קדמי הוא מסביר:

"האיום צריך להיות כלפי "אדם" [נסיבה]; והגישה המקובלת היא: כי המדובר בבן אנוש בלבד, להבדיל "מגוף משפטי".

וכן: