הגדלת פיצוי לאישה שבן זוגה לשעבר - שוטר במשטרת ישראל - ניסה לרצוח אותה

בפנינו שני ערעורים וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (סגן הנשיא מנחם הכהן) מיום 27.3.17 בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהגישה המערערת בעמ"ש 46890-05-17 (להלן – המערערת) נגד בן זוגה לשעבר (המערער בעמ"ש 42631-04-17; להלן – המשיב). בהמשך תוקנה התביעה כך שצורפו אליה כנתבעים נוספים משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (להלן – המדינה).

בתביעתה עתרה המערערת לפיצויים בסכום העולה על שני מיליון ₪, וזאת בשל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתעללות נפשית, מילולית ופיזית שנקט כלפיה המשיב במהלך חייהם המשותפים (החל מנישואיהם בשנת ..., גירושיהם בשנת ... וחזרתם למגורים משותפים ללא נישואין בשנת ... עד ...), וכן כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום ...בו המשיב ניסה לרצוח אותה באמצעות ירי מאקדחו האישי שניתן לו במסגרת שירותו כשוטר במשטרת ישראל. המשיב כיוון את קנה האקדח לראשה של המערערת, ולאחר מאבק עמה ירה לעברה ופגע בצווארה. לאחר הירי ניסה המשיב לשים קץ לחייו באמצעות ירי לראשו, נפצע אנושות, פונה לבית חולים, ולאחר מכן עבר תהליך שיקומי ארוך. בעקבות זאת הוכר כנכה בשיעור 100%, הפך לחסוי, והוא סובל מנזק מוחי אורגני קשה ואינו מתקשר עם הסביבה. המערערת נפצעה קשה באירוע, אושפזה בבית חולים, טופלה תוך שהיא מורדמת ומונשמת, ולאחר מכן התאוששה ושוחררה.

בית משפט קמא מינה את הפסיכיאטר ד"ר גדי כהן-רפפורט כמומחה מטעמו לצורך הערכת הנכות הנפשית שנגרמה למערערת עקב האירוע. המומחה קבע בחוות דעתו כי נכות נפשית זו עומדת על 30%.

בפסק הדין נותחו וכומתו נזקיה של המערערת בראשי הנזק השונים, ובכלל זה פיצויים מוגברים ופיצויים עונשיים בגין התנהגותו הפוגענית המכוונת של המשיב, שהגיעה עד כדי ניסיון רצח. סך הפיצויים שנפסקו למערערת בראשי הנזק השונים עומד על 957,600 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 80,000 ₪. אשר לחלוקת האחריות בין המשיב לבין המדינה, נקבע כי עיקר האחריות המוסרית רובץ על המשיב, אולם מאחר שהמשטרה לא פעלה כנדרש לאכיפת הנחיה פנימית שלה שאסרה על המשיב להחזיק בנשק מחוץ לשעות העבודה, חויב המשיב בשיפוי המדינה בשיעור של 90%.

תוך כדי ניהול ההליך בבית משפט קמא, הגיעו המערערת והמדינה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ביום 1.11.15) לפיו המדינה שילמה למערערת פיצוי בסך כולל של 600,000 ₪.

המערערת מלינה בערעורה על גובה הפיצוי שנפסק לה. טענתה העיקרית היא שבהתחשב בכך שהתנהגות המשיב כלפיה הייתה זדונית וקיצונית בחומרתה, והגיעה עד כדי ניסיון רצח באמצעות נשק חם שגרם לה פציעה קשה, וכן לאור ההתעללות והאלימות המילולית והנפשית שהפעיל כלפיה המשיב לאורך שנים רבות, הרי שהיה מקום להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 500,000 ₪ (במקום 200,000 ₪ שנפסקו), ולהוסיף עליו פיצוי עונשי בסך מיליון ₪ (במקום 100,000 ₪ שנפסקו) ופיצוי מוגבר בסך 200,000 ₪ (במקום 50,000 ₪ שנפסקו). בנוסף טוענת המערערת, כי בית משפט קמא שגה כאשר הפחית בשליש את הפיצוי שפסק לה בגין הפסד השתכרות לעתיד בהשוואה לתחשיב האקטוארי המבוסס על שיעור נכותה (30%) בהכפלה של שכרה עובר לאירוע (כ-7,000 ₪). כמו כן, לטענתה, לא היה מקום לדחות את תביעתה לפיצוי בגין אובדן הכנסה והפעלת אלימות כלכלית במהלך החיים המשותפים טרם ניסיון הרצח. לעניין הפיצוי בגין הוצאות רפואיות עתידיות טוענת המערערת כי מאחר שהמומחה קבע כי היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי בתדירות של פעם בשבוע, ולאור גילה באירוע (...) וכיום (...) והערכת בית משפט קמא (המבוססת על ראיות שהביאה לפניו) כי עלות הטיפול היא 400 ₪ למפגש, הרי שבית המשפט שגה כאשר פסק לה על דרך האומדן פיצוי בסך של 100,000 ₪ (הכולל הוצאות נסיעה), ויש להגדיל את הפיצוי ב-240,000 ₪.

המשיב טוען בערעורו כי מאחר שהמדינה התרשלה – לא רק כלפי המערערת אלא גם כלפיו – בטיפול בתלונות המערערת נגדו, ובפרט באי-אכיפת החלטת מפקדיו במשטרה שלא לאפשר לו לשאת נשק מחוץ לשעות העבודה, הרי שחלוקת האחריות בינו לבין המדינה צריכה להיות כך שהמדינה היא זו שנושאת במלוא נזקיה של המערערת. כמו כן טוען המשיב, כי הסכומים שבית משפט קמא פסק למערערת מוגזמים ועולים בהרבה על נזקיה האמיתיים. לטענתו, "הוא, ורק הוא, ניזוק אנושות מאותו אירוע טראגי, והמערערת כלל לא נפגעה באירוע, או נפגעה באופן קל ביותר". זאת ועוד, המשיב סבור כי בית משפט קמא שגה גם בכך שדחה את טענת ההתיישנות אותה העלה, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בחודש דצמבר 2010 בעוד הפיצויים שנפסקו למערערת מתייחסים גם לתקופת החיים המשותפים שקדמה לחודש ....

המדינה טוענת בערעורה-שכנגד, כי בהתחשב בחומרה הקיצונית של מעשי המשיב, אשר רק בשל מצבו הבריאותי הקשה הופטר ממתן הדין בהליך הפלילי (הדיון בכתב האישום שהוגש נגדו בחודש ... בעבירה של ניסיון לרצח הופסק ביום ...), הרי שבמערכת היחסים בינה לבין המשיב, לא היה מקום להחיל עליה חבות כלשהי, אלא היה על בית המשפט לחייב את המשיב בשיפוי מלא.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתבי הטענות שהגישו לנו ובטיעון המשלים בעל-פה שהתקיים לפנינו היום, הגענו למסקנות הבאות: