הביטוח הלאומי חב בהחזר תשלומים ששולמו ע"י מעסיקים לעובדים לאחר תקופת דמי הפגיעה

השופט יגאל פליטמן

1.         המערערים הינם תאגידים אשר העסיקו, בתקופות הרלוונטיות לערעור זה, עובדים שנפגעו בעבודה והיו זכאים לדמי פגיעה. מכוח תקנה 22, לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 (להלן- תקנה 22), שילמו המערערים לעובדיהם דמי פגיעה וקיבלו, בהתאם, שיפוי בגין דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). לאחר תום תקופת דמי הפגיעה קיבלו חלק מהעובדים תשלום חד פעמי, דוגמת תוספת ביגוד או מענק, כנגדו שולמו דמי ביטוח. על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח הלאומי נפרס לעיתים התשלום החד פעמי על פני שנים עשר חודשים לאחור. אותה פריסה לאחור של התשלום החד פעמי יכול שתשתרע על תקופת דמי הפגיעה במלואה או בחלקה ואפשר אף שיכלל בה מלוא או חלקית  הרבעון שקדם למועד הפגיעה ושעל פי ההכנסה בו מחושבים דמי הפגיעה.

2.         המערערים טענו בבית הדין האזורי ובפנינו כי בשים לב לכך שהמוסד הרשה לכל אחד מהם לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו בהתאם לתקנה 22, הרי שעל המוסד להחזיר להם הפרש דמי הפגיעה לתקופת דמי הפגיעה שהוכרה, בגין אותה "תוספת שכר" ששולמה על ידי רטרואקטיבית.

            המוסד טען מנגד, כי ייחוס רטרואקטיבי של תשלום חד פעמי כאילו היה בגדר "תוספת שכר חודשית לתקופת דמי הפגיעה אינו מזכה את המערערים בהחזר כלשהו.

            בית הדין האזורי לעבודה בת"א - יפו (השופט שמואל טננבוים; ב"ל 4707/05) דחה את תביעת המערערים להחזר הפרשי דמי פגיעה אשר שולמו לעובדים; מכאן הערעור שלפנינו.

פסק דינו של בית הדין האזורי

3.         בית הדין האזורי קבע כי הזכאות לדמי פגיעה הינה של העובד ולא של המעסיק. הוראת ההרשאה בתקנה 22 קובעת כי המעביד ישמש כמתווך בלבד לצורך תשלום דמי הפגיעה. מטרת ההסדר הינה למנוע הפסקת תשלום שכר שוטף לעובד עקב פגיעתו בעבודה עד להחלטת המוסד בתביעתו. כך העובד לא יהיה תלוי באישור המוסד את התביעה. זו הסיבה להחזר דמי הפגיעה למעסיקים בצירוף עמלה בשיעור 2.5% מסכום דמי הפגיעה. לאור תכליתה, יש לפרש את תקנה 22 על דרך הצמצום, שהרי היא מעבירה את הנטל וחובת התשלום, המוטלת בחוק על המוסד, לגורם חיצוני. לאור האמור נפסק כי תשלום מאוחר יותר של מעביד, המנותק מההקשר המיידי והמתחייב מתשלום חלף שכר שוטף, חייב לקבל הרשאה מיוחדת של המוסד, במיוחד במקרה בו מדובר בתשלום חד פעמי ללא זיקה ישירה לדמי הפגיעה.

4.         הובהר, כי חיוב התשלום החד פעמי בדמי ביטוח אינו מקים חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, בהיעדר הרשאה מפורשת. אישור התביעה, פירוט שיעור דמי הפגיעה בהודעה הנשלחת למעביד והחזר שיעור דמי הפגיעה בתוספת העמלה למעביד - מצביעים על סיומה של ההרשאה לפי תקנה 22. עצם תשלום כללי חד פעמי שנתי המשולם מכוח יחסי עובד ומעביד, אינו עונה לדרישת הוכחת ההרשאה המוגברת המתחייבת מהוראת תקנה 22. מעביר המשלם דמי מחלה לעובד ששהה בחופשת מחלה רגילה, או מעסיק המשלם שכר מלא לתקופת אי הכושר, במקום 75% מהשכר כמתחייב בחוק, משלם זאת מכוח החוק או הסכם שכר ולא מכוח ההרשאה. עוד נקבע כי קיימת אבחנה ברורה בין דמי פגיעה לתגמול מילואים. בתגמול מילואים המעביד מלכתחילה אמון על תשלום התגמול. מנגד, בדמי פגיעה התשלום מועבר למבוטח על ידי המוסד. החריג לכלל עוגן בתקנה 22 והוא תשלום למעביד על פי הרשאה בתנאים מוגדרים.

הערעור

5.         המערערים טענו כי קביעת בית הדין, לפיה אין בחיוב בדמי ביטוח בכדי ליצור חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, עומדת בניגוד ללשון סעיף 98 לחוק ולפסיקתו של בית דין זה עב"ל 205/97 אילנה לייטנר - המוסד לביטוח לאומי, בו נמצאה זיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח לבין ההכנסה לעניין קביעת שיעור הגמלה. לטענת המערערים, אין כל רמז בלשונה של תקנה 22 לכך שההרשאה לתשלום דמי הפגיעה מצומצמת לתקופה בה היה העובד מצוי באי כושר. המערערים טענו כי בעבר המוסד שילם את הפרשי דמי הפגיעה למעבידים אולם משגבר זרם הדרישות הופסק התשלום. חובת ההגינות, היעילות המנהלית, תכלית התקנה והשכל הישר מכתיבים את מניעת הפיצול המלאכותי בין דמי פגיעה להפרשים. פיצול זה יוביל לצורך בתביעות אישיות מצד עובדים, אשר לא בהכרח יפעלו למימוש זכותם ולפיכך יצא המוסד נשכר ומופטר מהתשלומים. אין זה סביר כי בכל עניין גמלאותיהם של עובדים יטפל המעביד ורק בענין הפרשי דמי הפגיעה יוגשו באופן פרטני תביעות על ידי העובדים.

6.         לטענת המערערים, אין הבדל בלשון החוק, בהתייחס לגמולי מילואים ולדמי פגיעה, המצדיק את הקביעה כי הפרשי גמולי המילואים, ישולמו למעביד ואילו הפרשי דמי הפגיעה ישולמו לעובד. תקנה 22 עוסקת בתשלום דמי פגיעה על ידי המעביד " במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו", ומדוע יגרע חלקו של מעביד רק משום שהוא נוהג לשלם לעובדיו חלק משכרם על דרך מענק שנתי. לא מתקבל על הדעת כי עובד יקבל ממעבידו הפרשי דמי פגיעה, אולם המעביד לא יהא זכאי להחזר. אומנם אין הם יכולים להוכיח את תשלום הפרשי דמי הפגיעה מאחר ומדובר בתוספת רעיונית, כנובע מהוראת הדין בדבר פריסה לאחור, כאשר כל התוספות הרעיוניות מצטברות למעשה לתשלום אחד, המבוצע בפועל בסיומה של אותה שנה וכי בידי המוסד היכולת לערוך תחשיב נתונים בהתייחס לגובה הפרשי דמי הפגיעה. עם זאת, כדי לצאת ידי חובת ההוכחה חתמו והגישו כל אחד מהמערערים טופס תביעה לתשלום הפרשי דמי הפגיעה.

7.         המוסד טען מנגד כי מטרת תקנה 22 הינה לוודא כי העובד הנפגע יקבל תשלום שוטף בתקופה הסמוכה לפגיעה עד למתן החלטה בתביעתו למוסד להכרה בתאונת העבודה. אין לצפות שבמסגרת תקנה 22 יערכו כל החישובים העתידיים הנוגעים לזכויות העובד הנפגע, העלולים להימשך על פני זמן. ככל שמתרחקים ממועד הפגיעה יתכנו מקרים בהם אין המשכיות יחסי עובד ומעביד, דבר המחזק את המסקנה שהתחשבנות עתידית צריכה להיות מול העובד עצמו. תקנה 22 מהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 92 לחוק לפיו התשלום ינתן לנפגע ולפיכך יש לפרשה בצמצום. אין בהרשאה שניתנה כדי לגבור על העיקרון שזכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה.

8.         לטענת המוסד, יש לדחות טענת המערערים לפיה הם משלמים לעובדים סכומים הגבוהים מסכום השיפוי שהם מקבלים מהמוסד. לא ברור מה כולל "שכר מלא"- האם הוא כולל גם תשלום בגין שעות נוספות והחזר הוצאות המגולמים בגמלה? בנוסף, אין המוסד צד להתחשבנות בין המעביד לעובד לעניין תשלומים עודפים מעבר לדמי הפגיעה המשולמים על פי תקנה 22. במקרים מסוימים יתכן והעובד הנפגע יזכה בתשלומי כפל מהמוסד ומהמעביד. זכות זו אינה מגיעה למעביד. תקנות הפריסה הותקנו ב - 1995 אז הייתה בחקיקה מגמה של הרחבת בסיס הגבייה. אין מקום לזכות את המעבידים בהחזר הפרשים ללא הוכחת ביצוע תשלום. למעבידים אין זכות לקזז את הפרשי דמי הפגיעה משכרם של העובדים, לפיכך מופרכת טענתם לפיה העובדים ידרשו לבזבז זמן על הגשת תביעה למוסד. עוד נטען כי יש לדחות הטענה לפיה על המוסד לשלם לעובדים שנפגעו את הפרשי הגמלה אף ללא תביעה מצידם וזאת על סמך נתוני המוסד. למעביד אין עילה בגינה יוכל להגיש תביעה לקבלת הפרשי גמלה, על העובד הנפגע לפנות למוסד. לעניין תגמולי המילואים - מדובר בגמלה המשולמת על ידי המעביד. המעביד הוא בעל זכות תביעה כנגד המוסד בשונה מההסדר החל על דמי פגיעה בעבודה.

דיון והכרעה

נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דין הערעור להידחות ומשהתוצאה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי נכונה. עד שנבוא לגופם של דברים נעמוד ראשית על הדין החל בענייננו.

הוראות החוק הרלוונטיות

9.         סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) קובע את זכאות העובד לדמי פגיעה בתקופת אי מסוגלותו לעבוד בשל פגיעה בעבודה.

על פי סעיף 97 לחוק דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של עובד.

סעיף 98 לחוק מגדיר את שכר העבודה הרגיל של עובד המחושב על פי הכנסת מבוטח ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה.

תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח)  התשנ"ה - 1995, קובעת את מקרי החובה לפריסת תשלום חד פעמי,  לאחור, על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח.

תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 מעגנת את ההרשאה הניתנת מאת המוסד למעביד לתשלום דמי פגיעה לעובדיו (להלן - תקנה 22).