השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המתלונן שימש במועד הרלבנטי שוטר בתפקידי חקירות בתחנת משטרה בחדרה. מתוקף תפקידו זה היה במעמד של "עובד ציבור" כמשמעותו בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - השוטר או המתלונן).
2. המבקש הואשם בפלילים בעבירה של העלבת עובד ציבור בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין, בכך שהציב כרזה בפתח תחנת המשטרה בחדרה, בה שימש המתלונן בתפקיד שוטר באגף החקירות. בכרזה נכתב כי יש לפטר את השוטר, מאחר שהוא משתף פעולה עם עבריינים, וכי המשטרה לא צריכה "תפוחים רקובים". הכרזה היתה מוצבת במקום במשך שבוע ימים. בהצבת כרזה זו, יוחסה למבקש עבירה של העלבת עובד ציבור בניגוד לחוק.
3. בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מ. גינות) מצא את המבקש אחראי בפלילים לביצוע עבירה זו. הוא גזר על המבקש מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים, תשלום קנס, וכן התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה נוספת. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על ההרשעה בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא לינדנשטראוס וכב' השופטים דר ושיף) דחה ערעור על ההרשעה.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי פנה המבקש לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור המתייחסת לענין ההרשעה בלבד, ואינה נוגעת לענין העונש. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי יש לזכותו מההרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור. הוא מעלה בהקשר לכך טענות עקרוניות כלליות ביחס לטיבה וגדריה של הנורמה הפלילית האוסרת על העלבת עובד ציבור, בהתייחס לעקרונות חוקתיים כלליים, ובהם חופש הביטוי. בהקשר זה הוא טוען כי תוכנה של עבירת העלבת עובד ציבור הוא צר ביותר לאור העיקרון החוקתי של חופש הביטוי והביקורת כלפי הרשויות הציבוריות, וכי הארוע המיוחס לו אינו מקים עבירה. בין יתר טענותיו הוא טוען, כי ההגנות מתחום דיני איסור לשון הרע, ובהן ההגנה של "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב" ישימות כהגנות רלבנטיות גם לצורך העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. חרף זאת, לדבריו, הערכאות קמא לא התייחסו כלל להגנות אלה, ולא איפשרו לו לבססן, ומכאן שיש לבטל את הכרעותיהן, החורגות מן הדין. כן טוען המבקש, כי בקשת רשות הערעור מעלה היבטים עקרוניים כלליים ביחס לעבירת העלבת עובד ציבור, המצדיקים דיון שיפוטי בגלגול שלישי, ולפיכך יש להיענות לבקשת רשות הערעור, ולהתיר לו לערער לערכאה זו.
4. השאלות בדבר מהותה והיקף התפרשותה של עבירת העלבת עובד ציבור אכן מעלות סוגיות בעלות אופי עקרוני כללי. סוגיות אלה ישימות גם לעניינו הפרטני של המבקש, ועשויות אף להשליך על השאלה האם הרשעתו בדין יסודה.
לאור זאת, החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו.
רקע עובדתי כללי
5. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקש הינו אב לילד בעל מוגבלות. בחודש ינואר 2002, הגיש המבקש תלונה במשטרת חדרה כנגד בעלי חנות בחדרה. בתלונתו, טען המבקש כי בעלי החנות ניצלו את תמימותו וטוב ליבו של בנו, וגנבו מחשבונו, באמצעות כרטיס האשראי שלו, בשלוש הזדמנויות שונות, סכום של 5,000 ש"ח. בעקבות אותה תלונה, הוגש כנגד אחד מבעלי החנות כתב אישום, המייחס לו עבירות של קבלת דבר בתחבולה, זיוף והונאה בכרטיס אשראי.
לאחר הגשת התלונה, ניצב המבקש בסמוך לחנות וחילק כרוזים, אותם הדפיס, ובהם דברי תוכחה כנגד בעלי החנות. לטענתו, בעקבות חלוקת הכרוזים, יצאו בעלי החנות מחנותם ותקפו אותו. בעלי החנות טענו לעומתו, כי הוא זה שתקף אותם.
בתום האירוע, הובא המבקש לתחנת המשטרה בחדרה, שם נחקר תחת אזהרה על-ידי השוטר המתלונן. לטענת המבקש, השוטר חקר אותו בקשיחות, כבל אותו באזיקים, איים עליו באלה וקילל אותו. כן האשים אותו ברישום בלתי מדויק של דבריו בהודעה. לטענת המבקש, המתלונן נטל מידיו את חבילת הכרוזים, והאשימו בהוצאת דיבה כלפי בעלי החנות. עובדה זו, כך הסביר המבקש, הביאה אותו למחשבה כי בין השוטר לבין בעלי החנות קיים קשר משפחתי כלשהו.
בסיום החקירה, שוחרר המבקש בערבות, ונאסר עליו להתקרב עד למרחק של 50 מטרים מהחנות. ימים ספורים לאחר מכן, התלונן בפני גורמים שונים במשטרה ובפני מח"ש, כנגד התנהגותו של השוטר כלפיו. השוטר הכחיש את הטענות שהועלו כנגדו.
בחודש אפריל 2002, גוייס המבקש לשירות מילואים בצה"ל. באחת מחופשותיו הגיע לחדרה, וביקר חבר בסמוך לחנות שכנגד בעליה התלונן. באותה הזדמנות, בעלי החנות התלוננו במשטרה כי המבקש נכנס לחנותם, ואיים עליהם באמצעות נשקו. המבקש הובא לחקירה במשטרת חדרה, שם נחקר על-ידי חוקרת משטרה. לטענת המבקש, כבר בתחילת החקירה, העירה לו החוקרת על דבר תלונותיו במשטרה כלפי השוטר המתלונן. בעקבות דברים אלו, החליט המבקש שלא להשיב על שאלותיה, והאשים אותה בחוסר אובייקטיביות, שכן התרשם, כי היא נטתה להאמין לבעלי החנות. בהמשך, הוחרם נשקו של המבקש, והחוקרת רשמה מזכר לשלטונות הצבא, בו נאמר כי כנגד המבקש תלויים מספר תיקי חקירה פתוחים. לטענת המבקש, בעקבות המזכר הוא הורחק משירות מילואים, דבר שהסב לו עוגמת נפש רבה, והובילו לעזוב את מקום מגוריו ולעבור להתגורר בנגב.
בעקבות תלונת בעלי החנות, הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של איום בנשק. בחודש פברואר 2004 זוכה המבקש מהאישום, תוך שבית משפט השלום קבע, כי הוא מעדיף את גרסת המבקש על פני גרסת בעלי החנות.
המבקש פנה בתלונות רבות למשטרה, בהן הלין על יחסו של השוטר המתלונן כלפיו. בנוסף לכך, הוא החל לשבות שביתת רעב בסמוך למרכז קניות בחדרה. בעקבות זאת, נפגש עמו קצין משטרה בכיר במחוז הצפוני. לטענת המבקש, אותו קצין לא עמד בסיכום שערך עמו, והוא לא היה שבע רצון מטיפולו בפרשה. לאור זאת, החליט המבקש לשבות שביתת רעב בשנית, והפעם בחצר תחנת משטרת חדרה.
פרסום הכרזה במהלך שביתת הרעב
6. במהלך שביתת הרעב בחצר תחנת המשטרה בחדרה, פרש המבקש שמיכה במקום, ועליה הניח שתי כרזות, אותן הדפיס. באחת מהן נאמר:
"צריך לפטר את [שם השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים"
ביום השביתה הראשון, פנה שוטר בדרגת רס"ב למערער, וביקש לדעת מה הסיבה לשביתת הרעב. בהמשך, ניסה שוטר זה ליישב את ההדורים בין הצדדים, ולצורך כך פנה לשוטר המתלונן ולקצין משטרה אחר. הוא אף ביקש מהמבקש לחזור בו מהאמור בכרזה כדי שלא לפגוע במתלונן ובבני משפחתו. מאמצי הפישור העלו חרס. המבקש גם סירב לבקשת מפקד התחנה לעזוב את המקום.