1. לפני בקשה להורות - בתוקף סמכותי שבסעיף 14(ג) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן "
חוק ההגנה על הציבור") - על תקופת פיקוח נוספת של שלוש שנים על המשיב.
2. המשיב הורשע בת"פ 328/98 בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות שונות, וביניהן עבירה של אונס אשה ושל נסיון לקבל דבר במרמה ורמזים מגונים כלפי אשה נוספת. דינו נגזר ביום 1/11/99 למאסר של תשע שנים. לאחר סיום הריצוי של עונש המאסר, ניתנה החלטה של בית משפט המחוזי בחיפה, לפיה הוטל על המשיב צו פיקוח על פי חוק ההגנה על הציבור למשך שלוש שנים. תקופה זו הסתיימה ביום 8/5/11.
ביום 22/5/11 הוארכה תקופת הפיקוח בצו נוסף של בית משפט זה למשך שנתיים ימים, שתחילתה ביום 9/5/11 וסיומה ביום 8/5/13.
3. ביום 9/6/13, לאחר כחודש ימים מאז תום תקופת הפיקוח האחרונה, הוגשה הבקשה שלפני. נטען בה, בין היתר, כי על פי הערכת מסוכנות עדכנית עולה שמסוכנותו של המשיב גבוהה, כי הוא הפר את צו הפיקוח פעמיים עקב שתיית אלכוהול ותקיפת קצין פיקוח, יש למשיב הרשעות קודמות מרובות בעברו מגיל צעיר, אופי עבירות המין שבוצעו מראות על גישה מניפולטיבית עם התנהגות אגרסיבית ללא אמפטיה כלשהי לקורבן, וכי יש להאריך את הצו, על מנת להגן על הציבור, לתקופה שהתבקשה.
4. הסניגור טען, כטענה מקדמית, שאין לבית משפט זה סמכות להאריך את תקופת הפיקוח לאחר שתקופת הפיקוח האחרונה הסתיימה ופקעה ביום 8/5/13 ולחילופין אין בנסיבות משום "טעמים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 14 (ב) לחוק ההגנה על הציבור לשם הארכת צו או מתן צו פיקוח חדש לאחר תום תקופת הפיקוח. לחילופי חילופין ביקש הסניגור כי בית המשפט יקל עם המשיב בתנאי הפיקוח, בין היתר בהתחשב בכך שהוא הגיע לגיל מבוגר יחסית, מעל 60, וכי לא בוצעה כל עבירת מין נוספת.
5. המבקשת טענה שיש לדחות את טענתו המקדמית של המערער, שכן חוק ההגנה על הציבור מאפשר לחדש את תקופת הפיקוח, על אף שהבקשה הוגשה לאחר שחלפה תקופת הפיקוח האחרונה ועל אף שהסתיימה התקופה המירבית, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכי בנסיבות המקרה, התקיימו "טעמים מיוחדים" על מנת להיעתר לבקשה.
6. מטיעוני הצדדים עולה, שיש לבדוק את המחלוקות בין הצדדים בשני שלבים: בראשון - אם יש סמכות לתת צו פיקוח לאחר שהסתיימה התקופה המירבית ולאחר שאף הסתיים צו פיקוח, ואם יש לתתו רק אם התקיימו "טעמים מיוחדים שיירשמו". בשני - האם בנסיבות המקרה, יש לקבוע כי התקיימו "טעמים מיוחדים שיירשמו".
סעיפי החוק הדנים בענייננו הם סעיף 14 על סעיפיו הקטנים, כאשר החשובים הם סעיפים קטנים (א) - (ג), המובאים להלן לנוחות הקורא:
"(א) תוקפו של צו פיקוח לפי פרק זה לא יעלה על חמש שנים (בסעיף זה - התקופה המרבית).
(ב) הוציא בית המשפט צו פיקוח לתקופה קצרה מהתקופה המרבית, רשאי הוא, בתוך התקופה המרבית, להאריך את הצו מעת לעת, לתקופות נוספות שאינן עולות, במצטבר, על התקופה המרבית, אם סבר, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, שרמת הסיכון שעבריין המין יבצע עבירת מין נוספת, אינה נמוכה, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את הצו גם לא בתוך תקופת הפיקוח אם מצא שיש צורך בכך מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שההארכה האמורה בוצעה במסגרת התקופה המרבית.
(ג) בתום התקופה המרבית, רשאי בית המשפט להוציא צו פיקוח חדש לגבי עבריין מין, אם סבר, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, שרמת הסיכון שעבריין המין יבצע עבירת מין נוספת היא גבוהה; הוראות פרק זה יחולו על דיון כאמור בשינוים המחויבים".
כעולה מהסעיף, התקופה המירבית היא חמש שנים. ניתן להאריך צו פיקוח בעודו בתוקף, אולם ניתן להאריכו גם שלא בתוך תקופתו אם ניתנו טעמים מיוחדים - כל זאת בתוך התקופה המירבית. ס"ק 14(ג) קובע כי ניתן לתת צו פיקוח גם מעבר לתקופה המרבית בתנאי שהערכת המסוכנות היא גבוהה.
הסניגור טען שמכיוון שבסעיף 14(ג) אין חזרה על ההוראה בדבר הארכת הצו שלא בתוך תקופת הפיקוח אם הסתיימה התקופה המירבית, כוונת המחוקק היתה שלא להקנות סמכות להאריך את הצו לאחר שהתקופה המירבית הסתיימה והבקשה הוגשה שלא תוך כדי תקופה של צו פיקוח תקף.
באת כח המבקשת טענה, כי ההוראה של הסיפא של סעיף 14(ב) בדבר מתן צו שלא בתוך תקופת הפיקוח מטעמים מיוחדים שיירשמו חלה גם על מתן צו לאחר תום התקופה המירבית כאשר הבקשה הוגשה שלא בתוך התקופה בה היה צו פיקוח בתוקף.
7. לאחר שבדקתי את טיעוני הצדדים, סבורה אני כי יש להורות כדלקמן:
אינני בדעה שאם חלפה התקופה המירבית, ואם הוגשה הבקשה למתן צו מאריך לתקופה נוספת לאחר תום התקופה המירבית ותום תקופת צו הפיקוח האחרון, אין לבית המשפט סמכות להורות על הארכת הצו. שמו של החוק מורה על תכליתו - להגן על הציבור, ועל פי תכלית זו יש לפרש את החוק. סעיף 14(ג) איננו מתנה שהבקשה תוגש תוך התקופה המירבית, אלא "בתום התקופה המירבית" ואין דרישה כי הגשת הבקשה תהיה בתוך תקופה של צו פיקוח תקף. מנגד כאשר הוגשה הבקשה בתוך התקופה המירבית אולם בתום צו הפיקוח, יש צורך "בטעמים מיוחדים". נראה לכאורה כי יש חוסר הגיון בדרישה מקילה כאשר הבקשה הוגשה לאחר תום התקופה המירבית, אולם מנגד, "ההקלה" לכאורה מאוזנת על ידי הדרישה כי הערכת המסוכנות תהיה תמיד גבוהה. אם כך, אין הכרח ב"טעמים מיוחדים" והעתרות לבקשה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט אשר ייקח בחשבון את כל השיקולים הדרושים, לרבות חלוף הזמן (וראו גישה דומה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, המשאיר לשיקול דעת בית המשפט הארכת המועד להגשת ערעור בתיקים פליליים בלא דרישה של "טעמים מיוחדים", דרישה שכן מופיעה בהליכים אזרחיים, וראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1982).
אפשרות אחרת, שאבחר בה כאן היא לדרוש "טעמים מיוחדים" בשל הגשת הבקשה שלא תוך התקופה שבה היה צו פיקוח בתוקף. זאת בשל כך שהתביעה נקטה בפרשנות זו, ואינני רואה להקל עם התביעה מקום שהיא נטלה על עצמה לקיים "טעמים מיוחדים". ההסבר לפרשנות זו היא החלת הסיפא של סעיף 14(ג) המחילה את הוראות הפרק גם על סעיף 14ג לחוק.
8. סבורה אני שבמקרה הנוכחי יש להיעתר לבקשה. אמנם המבקשת לא מיקדה את טענותיה בעניין זה בטעמים המצדיקים את האיחור מטעמה בהגשת הבקשה, שכן היא טענה באופן סתמי כי האיחור נובע מכשלים טכניים. כמו כן נראה כי "מסוכנות גבוהה" איננה בהכרח "טעם מיוחד" שכן קיומה הוא תנאי סף להחלת סעיף 14(ג) לחוק, ברם בנידוננו רואה אני תוספת למסוכנות הגבוהה, הקיימת אצל המשיב על פי הערכת המסוכנות, באופן ביצוע העבירה, בכך שהמבקש ממשיך לעסוק באותו עיסוק ששימש אותו כאמתלה לביצוע האונס והרמזים המיניים (התחזות לרב, מכירת קמיעות, התחזות למי שיכול להביא ברכה לנשים על ידי מכירת קמיעות וברכות) ובעובדה שהוא לא הפנים את חומרת העבירה. בנסיבות אלו, דעתי היא שהטעם המיוחד במקרה זה הוא אינטרס הציבור שיושמו למבקש מוסרות שיש בהן כדי להקטין את החשש הממשי לביצוע עבירות מין נוספות.