השופט צ' זילברטל:
1. אלמוני ופלוני כרתו ביניהם חוזה. לימים, הפר אלמוני את החוזה. פלוני, בתגובה, הפעיל את זכות הקיזוז המוקנית לו על פי חוק וקיזז הוצאות שהוציא בהסתמך על החוזה, כנגד חוב שהוא חב לאלמוני הנובע מעסקה אחרת. האם בשל כך מנוע עתה פלוני מלתבוע, בשל אותה הפרה, פיצויים שתכליתם היא להעמידו במצב כאילו קוים החוזה? זו השאלה שעומדת להכרעתנו במסגרת הערעור דנא. שאלה זו, כפי שנראה בהמשך, מעוררת סוגיות מתחום דיני התרופות, אליהן עלינו להידרש.
העובדות הצריכות לעניין
2. המערערת, שיר משכנות ותיקים בע"מ, היא חברה פרטית והמשיבה 1 (להלן: המשיבה), הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב, היא עמותה רשומה שמטרתה המוצהרת היא טיפול במחלת השחפת. המשיבים 3-2 שימשו במועדים הרלוונטיים לסכסוך מנהליה של המשיבה. בשנת 1997 התקשרו ביניהן המערערת והמשיבה במספר הסכמים שמטרתם הייתה, על פי הנטען בכתב הערעור, הקמת בית חולים גריאטרי על מקרקעין שבבעלות המשיבה (להלן: הפרויקט). במסגרת כך, פעלו השתיים במשותף, במשך כמעט עשור, לקידומו של הפרויקט. אלא שבין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות - ובעניין זה עוד נטושה מחלוקת - ובסופו של דבר לא יצא הפרויקט מן הכוח אל הפועל.
3. בין ההסכמים שנכרתו נחתם גם הסכם שכירות, על פיו השכירה המשיבה למערערת את הנכס שהיה על המקרקעין שבבעלותה. לאחר שהגיעו היחסים בין הצדדים לנקודת משבר, על רקע המחלוקות הנוגעות לפרויקט, ביום 31.5.2006 שלחה המערערת למשיבה הודעת קיזוז, ובה הודיעה כי היא מקזזת סכום של 1,820,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מדמי השכירות המגיעים למשיבה. סכום זה, כך הוסבר בהודעת הקיזוז, משקף את הוצאותיה החלקיות של המערערת שנדרשו לצורך קידומו של הפרויקט. בהודעת הקיזוז (שלהלן תקרא: הודעת הקיזוז הראשונה) נכתב כי אין באמור בה "כדי למצות את מלוא הוצאותינו ונזקינו בכל הנוגע לעסקת השותפות, כמו גם את הסעדים הכספיים והאחרים המגיעים לנו בשל כל שהתרחש".
4. ביום 4.2.2007 שלחה המערערת למשיבה הודעת קיזוז נוספת (להלן: הודעת הקיזוז השניה), שעל פיה קוזז סכום נוסף של 2,570,933 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מדמי השכירות המגיעים למשיבה. בהודעה נכתב כי קיזוז זה נעשה לשם הקטנת הנזקים שנגרמו למערערת עקב התנהלותה של המשיבה, וכן כי אין באמור בה "כדי למצות את מלוא הוצאותינו ונזקינו, כמו גם את הסעדים הכספיים והאחרים המגיעים לנו בשל כל שהתרחש".
5. על רקע האמור, ביום 27.3.2007 הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה לפינוי המערערת מהמקרקעין ומיד בסמוך לכך, ביום 1.4.2007, הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר (ת"א 1552/07) לתשלום סכום של 4,189,889 ש"ח בגין דמי השכירות שהמערערת קיזזה כמתואר לעיל (להלן: תביעת המשיבה). המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טענה כי כל חובה למשיבה נפרע באמצעות שתי הודעות הקיזוז ששלחה. עוד הוסיפה, כי בכוונתה להגיש תביעה שכנגד ולעתור לכל הסעדים להם היא זכאית. לאחר דיון בבקשת הרשות להתגונן, הסכימו המשיבים, בהמלצת בית המשפט, כי למערערת תינתן הרשות המבוקשת.
6. ביום 17.2.2009 הגישה המערערת תביעה כספית נגד המשיבים (ת"א 1202/09) לתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכמים הנוגעים לפרויקט (להלן: תביעת המערערת). במסגרת התביעה עתרה המערערת לפיצויי קיום בגין ההפרה, ולחלופין לפיצויי הסתמכות. הדיון בשתי התביעות אוחד בהחלטת בית משפט קמא.
7. ביום 26.4.2010, כשנה לאחר שהוגש כתב ההגנה ובעקבותיו כתב התשובה בגדר תביעת המערערת, הגישה המשיבה בקשה למחיקה על הסף של חלק מתביעה זו, וזאת בטענה של היעדר עילה. בבקשה נטען, כי גם אם תוכחנה כל העובדות המפורטות בכתב התביעה, הרי שמבחינה משפטית לא ניתן יהיה להיעתר לסעד של פיצויי הקיום המבוקש במסגרתו, שכן המערערת כבר קיזזה בפועל את הסכומים המגיעים לה במסגרת הסעד של פיצויי ההסתמכות הנובע מאותה עילה. טענתה של המשיבה הייתה, בתמצית, כי התביעה לפיצויי קיום סותרת באופן מהותי את הקיזוז שביצעה המערערת, שכן הקיזוז נעשה בגדר טענה לזכאות לפיצויי הסתמכות. בתגובה, טענה המערערת כי דין הבקשה למחיקה על הסף להידחות, בשל פגמים שונים שנפלו בה, כגון היעדרו של תצהיר תומך ושיהוי בהגשתה. לגופם של דברים, טענה המערערת כי הודעות הקיזוז ששלחה נועדו להקטין את נזקיה, ומכל מקום בהודעות אלה צוין במפורש כי הקיזוז אינו ממצה את כל זכויותיה וטענותיה של המערערת. עוד נטען, כי הודעות הקיזוז לא השתכללו שכן המשיבה סירבה לקבלן והיא אף הגישה תביעה נגד המערערת בגין הסכומים שאליהם הן מתייחסות.
ביום 7.9.2010 קיבל בית משפט קמא את הבקשה למחיקה על הסף, והורה כי הסעד שעניינו פיצויי קיום יימחק מכתב התביעה. בהחלטה נקבע, כי אין חולק שהודעות הקיזוז ששלחה המערערת, ושבגינן אף ניתנה לה הרשות להתגונן במסגרת תביעת המשיבה, התייחסו לסכומי הוצאות שהוצאו בקשר לפרויקט, ולפיכך מדובר בפיצויי הסתמכות. טענתה של המערערת, לפיה הקיזוז שביצעה לא יכול להיחשב כקבלתם של פיצויי הסתמכות, נדחתה בנימוק שהודעת קיזוז היא בבחינת סעד עצמי, וכמוה כגבייה בפועל של הסכום שלגביו ניתנה ההודעה, ועל כן, מי שביקש לקזז סכום מסוים המבטא פיצויי הסתמכות, הלכה למעשה קיבל בפועל פיצויי הסתמכות. עוד הוסבר, כי בהודעות הקיזוז ששלחה, מיצתה המערערת את בחירתה בין שני המסלולים האפשריים - פיצויי הסתמכות או פיצויי קיום - וכי עתה אין היא רשאית "להשיב את הגלגל לאחור". הודגש, כי העובדה שהמערערת הבהירה כי בכוונתה לתבוע את מלוא נזקיה אינה מעלה או מורידה לעניין זה, וכך גם העובדה שהמשיבה חולקת על זכות הקיזוז של המערערת.
על החלטה זו, שאינה אלא פסק דין חלקי, הוגש הערעור דנא.
טיעוני הערעור
8. המערערת טוענת כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו בפרשנות המשפטית של הסוגיה. בין היתר, מבוססים טיעוניה של המערערת על שלושה אדנים אלה: ראשית, נטען כי תכליתם של דיני החיובים והתרופות היא לאפשר לצד שנפגע להעמיד עצמו במקום בו היה נתון אלמלא הופרו ההתחייבויות כלפיו. בעניין זה נטען, כי ההבחנות שנוצרו בפסיקה בין האינטרסים השונים שעומדים בבסיס סעד הפיצוי צריכות לסייע להגשמת תכלית זו ולא לגרוע ממנה. הודגש, כי ההבחנות האמורות נוגעות לאינטרסים השונים - ההסתמכות והקיום - ולא לסעדים השונים, וכי למעשה אין מניעה משפטית-עקרונית לתבוע פיצוי המבוסס על שילוב בין האינטרסים המוזכרים, ובלבד שלא יינתן לנפגע כפל פיצוי. נטען, כי במקרה דנא לא רק שלא נתבעו הסעדים השונים במצטבר, אלא שהמערערת אף הסכימה לכך שהסכום שקוזז על-ידה יופחת מהסכום שייפסק לה בגין פיצויי קיום.
9. שנית, נטען כי לנפגע מהפרת חוזה עומדת הזכות לבחור את הסעדים אותם הוא תובע מבין קשת התרופות החוזיות האפשריות, וכי זכות זו עומדת לו עד למתן פסק הדין בעניינו. הודגש, כי במשלוח הודעות הקיזוז פעלה המערערת כמצופה מבעל דין סביר עליו מוטלת החובה להקטין את נזקיו. נטען, כי בהתאם לקבוע בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המערערת ממילא לא הייתה יכולה לבסס את הודעות הקיזוז אלא על סכומים קצובים, שכן אין הם נובעים מהעסקה שבגינה נתבעה (היא עסקת ההשכרה, במובחן מעסקת הפרויקט), ופיצויי קיום, מטבעם, אינם קצובים. עוד נטען, כי במשלוח הודעות הקיזוז לא "בחרה" המערערת במסלול של פיצוי על פי אינטרס ההסתמכות, באופן שבחירה זו שומטת מידיה אפשרות לטעון לפיצויים שמקורם בפגיעה באינטרס הקיום, וודאי שאין היא מנועה מלתבוע את יתרת נזקיה בהתאם לאינטרס הקיום. בעניין זה הודגש, כי אין יסוד משפטי לטענה לפיה הודעות הקיזוז ששלחה המערערת קושרות אותה בתביעתה לפיצויי הסתמכות דווקא. נטען, כי מסקנה אחרת תחתור תחת תכליתו של מנגנון הקיזוז ותרתיע צדדים לחוזה מלעשות שימוש במנגנון זה מקום בו נפגע אינטרס קיום הראוי להגנה.
10. שלישית, נטען כי החלטת בית משפט קמא נשענת על רציונאל של השתק ושל מניעות דיונית, ולפיכך שגה בית המשפט משלא ערך בירור עובדתי, בפרט בשאלות הנוגעות לקיומה של הסתמכות מצד המשיבים, שינוי מצבם לרעה וקיומו של קשר סיבתי בין ההסתמכות לבין השינוי. בעניין זה נטען, כי המשיבים כלל לא הסתמכו על המצג שהציגה המערערת עת קיזזה מדמי השכירות את הוצאותיה, וכי לא הוכח כל שינוי לרעה במצבם. הודגש, כי המערערת הבהירה למשיבים בלשון מפורשת לכל אורך הדרך, לרבות בהודעות הקיזוז, כי בכוונתה להוסיף ולתבוע את המשיבים על מלוא נזקיה. מכל מקום, נטען כי המשיבים מנועים מלטעון להשתק ולמניעות, שכן הם מתכחשים לזכות הקיזוז שעמדה למערערת.
טיעוני המשיבים
11. מנגד, סומכים המשיבים ידיהם על החלטתו של בית משפט קמא. בין היתר, מבוססים טיעוניהם על שלושה אלה: ראשית, נטען כי קיימת "סתירה מהותית" בין פיצויי הסתמכות לבין פיצויי קיום, שכן פיצויי ההסתמכות אמורים להחזיר את הצד שנפגע למצב בו היה נתון אילו לא נכרת החוזה כלל, לעומת פיצויי הקיום שאמורים להעמיד את הצד שנפגע במצב שבו היה נתון אילו החוזה קוים.
12. שנית, נטען כי בהפעילה את זכות הקיזוז שעמדה לה, בחרה המערערת במסלול של פיצויי הסתמכות, והיא מנועה כעת מלתבוע פיצויי קיום, שהם בבחינת סעד סותר שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תביעה לפיצויי הסתמכות, במיוחד כשהמערערת נקטה בצעד אופרטיבי, חד צדדי, למימוש זכותה לפיצויי ההסתמכות, עת קיזזה מדמי השכירות אותם היא חייבת למשיבה. בעניין זה מדגישים המשיבים, כי פעולת הקיזוז שמבצע בעל דין היא שוות-ערך לפסק דין שניתן לטובתו, ועל כן יש לראות במי שבחר לממש את זכות הקיזוז שעמדה לו, כמי שוויתר הלכה למעשה על מסלול של פיצויי קיום. בהקשר זה נטען, כי מתן אפשרות לבעל דין לחזור בו מפעולת הקיזוז, במטרה לזכות בסכום גבוה יותר בתביעה מאוחרת, מסכל את כוונת המחוקק שקבע תנאים מסוימים להפעלת זכות הקיזוז, ולפיכך אין נפקות להסכמתה של המערערת להפחית מפיצויי הקיום, אם ייפסקו לה, את הסכום שקיזזה. עוד מוסיפים המשיבים ומדגישים כי דוקטרינת הבחירה בין הסעדים (The Doctrine of Election of Remedies; להלן: דוקטרינת הבחירה), שמבוססת על עקרון ההשתק ועקרון הוויתור ושמקורה במשפט המקובל, קובעת אמנם כי תובע יכול לטעון לזכותו לקבלת סעדים חלופיים עד למתן פסק הדין בעניינו, אך כאשר התובע עשה מעשה למימוש זכותו לקבלת סעד מסוים, מעשה שהקנה לו יתרון על פני יריבו - וכך הוא המצב לטענתם בעת הפעלת הקיזוז - הוא מנוע מלטעון לסעד חלופי אחר. הוטעם, כי המערערת זכתה ליתרון עצום באמצעות הפעלת זכות הקיזוז, שכן המשיבה היא שנאלצה לתבוע את המערערת בשל חוב דמי השכירות, ועל כן יש לחייבה לדבוק בבחירתה ולא לאפשר לה ליהנות מסעד אחר שמבוסס על אינטרס סותר. עוד הוטעם, כי המשיבים כלל לא ביססו את בקשתם למחיקה על הסף על טענה של הסתמכות ושל שינוי מצבם לרעה, אלא אך על היתרון שקנתה לעצמה המערערת בהפעילה את זכות הקיזוז, ועל כך אין חולק.
13. שלישית, נטען כי חובת הפירוט של הודעת קיזוז איננה אך טכנית, אלא מהותית, שכן מטרתה היא לאפשר לצד השני לתכנן את מהלכיו. על כן נטען, כי ניסיונה של המערערת לחזור בה מהודעות הקיזוז ששלחה מרוקנת מתוכן, הלכה למעשה, את דרישת הפירוט האמורה, פוגעת בעקרון הוודאות העסקית ומנוגדת לעקרון תום-הלב.