האם עלויות שכר שוטרים המתלווים לפעילות האכיפה והגביה מטעם המערערת, עבור עיריות ורשויות מקומיות, מהוות חלק מ"מחיר העסקה"

בפני ערעור שהגישה המערערת, ביצורית בע"מ (להלן – המערערת) על החלטת המשיב, ממונה אזורי מע"מ עכו (להלן – המשיב) בשל דחיית השגתה של המערערת על שומת עסקאות ושומת תשומות שהוצאה לה.

פתח דבר:

1.שתי סוגיות נדונות בערעור זה:

הסוגיה הראשית – מושא שומת העסקאות – עניינה בשאלה האם ב"מחיר העסקה" שבין המערערת לבין הרשויות המקומיות, להן היא מספקת שירותי גבייה ואכיפת תשלומי חובה (להלן – השירותים), נכללות גם עלויות העסקתם של שוטרים בשכר, המתלווים לעובדי המערערת בעת מתן השירותים? עמדת המערערת היא כי אין לכלול במחיר העסקה את עלויות שכר השוטרים, שכן בביצוע התשלומים המועברים על ידה למשטרת ישראל עבור שכר השוטרים משמשת היא אך כ"צינור" להעברת התשלום מהרשות המקומית למשטרת ישראל, וכי שירותי השיטור בשכר מסופקים, על פי הדין, לרשות המקומית ולא למערערת, ועל כן אין מקום לחיוב במס עסקאות בגין רכיב שכר השוטרים. מנגד, עמדת המשיב היא כי המערערת אינה גורם "מתווך", אלא חייבת היא בתשלום מס עסקאות על רכיב העסקת השוטרים בשכר מאחר ושירות זה מסופק לה על ידי משטרת ישראל, ומאחר והיא זו הנושאת בתשלום או בחובה לשלם את שכר השוטרים והוצאה זו נחשבת חלק מהוצאותיה, אשר בלעדיה אינה יכולה לספק את השירותים לרשויות המקומיות. על כן, רכיב זה של שכר השוטרים מהווה חלק מ"מחיר העסקה" על פי הוראת סעיף 7(2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975 (להלן – חוק מע"מ).

הסוגיה השנייה – מושא שומת התשומות – עניינה בשאלה האם זכאית המערערת לנכות את מלוא מס התשומות בגין מכשירי טלפון ניידים (מסוג מירס), אשר בשימוש עובדיה. לטענת המערערת מרבית הטלפונים הניידים הנ"ל חסומים לשימוש פרטי ומשמשים רק לשיחות למספרי הטלפון של המערערת ועל כן יש להתיר את מלוא התשומות בגין הטלפונים הניידים. מנגד, טוען המשיב כי המערערת ניכתה שלא כדין את מלוא מס התשומות בגין הטלפונים הניידים, הן מאחר ולא הוכיחה טענתה בעניין אפשרויות השימוש בטלפונים הניידים והן מאחר והותר למערערת ניכוי של שני שליש ממס התשומות לפי תקנה 18 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו – 1976 (להלן – תקנות מע"מ) והמערערת לא פעלה בדרך המותווית בתקנה 18 הנ"ל.

2.מעבר לסוגיות אלו, הועלתה על ידי המערערת טענה לפיה יש לתקן את שומת העסקאות, מאחר ובחישוב סכום השומה על ידי המשיב לקח הוא בחשבון סכום של כ- 36,389 ₪ (קרן) שהופיע כזכות בכרטסת, אך למעשה מהווה תיקון פקודת יומן, וסכום זה חושב בטעות כתקבולים בגין שכר שוטרים – ולא היא. המשיב גורס בעניין זה כי טענת המערערת היא כללית, לא מפורטת ולא הוכחה כלל, לרבות לא באמצעות הטבלה שצורפה כנספח 16 לתצהיר העדות הראשית של המערערת ואף לא הוצגה כל פקודת יומן ביחס לסך האמור.

3.המערערת אף טענה להתיישנות ההחלטה בהשגה, מאחר ולגישתה ניתנה לאחר חלוף המועד של שנה ממועד הגשת ההשגה (ביום 10.4.14). המשיב מצידו טוען כי ההחלטה בהשגה ניתנה ונשלחה למערערת במסגרת המועד הקבוע בדין.

העובדות הנחוצות לענייננו:

4.המערערת היא חברה אשר, כאמור, עיקר עיסוקה הוא בניהול מערכת גביה ברשויות מקומיות ובמתן שירות של גביית חובות בגין תשלומי חובה, כהגדרתם בדין, לרשויות מקומיות.

המערערת מסתייעת בביצוע השירותים בשוטרים בשכר המתלווים אליה בביצוע פעולות של אכיפת גבייה. במקרים מסוימים – המקרים נשוא הערעור - המערערת היא זו המשלמת למשטרת ישראל את התשלום המגיע לה בגין שירותי השיטור בשכר.