האם הפר הבנק חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי שהעניק לחברה לפרעון מיידי?

השופט נ' סולברג:

1.        במוקד המחלוקת בין הצדדים, השאלה האם הפר הבנק חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי שהעניק למערערת (להלן: החברה) לפרעון מיידי.   

רקע

2.        המערערת היא חברה פרטית אשר ניהלה את פעילותה בבנק, ובמסגרת זו קיבלה אשראי בסך של 3 מליון דולר לשם מימון עסקיה בשוק ההון - עליהם היה מופקד מנהלה, מר דן לוי (להלן: מר לוי) - בעוד תיק ניירות הערך שלה שימש כבטוחה. בין הצדדים נערך הסכם אשראי שקבע בין היתר כי החברה תשמור על יחס כיסוי של 125% בין שווי תיק ניירות הערך לבין גובה האשראי שהבנק העניק לה. בשנת 2008 ירד יחס הכיסוי מזה שנקבע בהסכם, ובעקבות זאת פנה הבנק אל החברה. הצדדים חלוקים באשר לתוכן השיחות ביניהם בעת ההיא ובאשר למועדיהן. החריגה ביחס הכיסוי נותרה בעינה, וביום 15.6.2008 התקיימה פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי, ובה התבקש מר לוי לפתור את נושא החריגה (להלן: הפגישה הראשונה). לאחר מכן עלתה אפשרות כי דירת המגורים של מר לוי תשמש כבטוחה נוספת לאשראי, אולם בסופו של דבר נדחתה אפשרות זו על-ידי הבנק. ביום 26.6.2008, לאחר הידברות שתוכנה גם הוא היה שנוי במחלוקת, הודיע הבנק למר לוי על החלטתו להעמיד את האשראי שהעניק לחברה לפרעון, תוך מתן אפשרות לחברה להמשיך ולמכור את ניירות הערך בעצמה, ובלבד שתפרע מדי יום לפחות 2 מיליון ש"ח מסך יתרת החובה.

3.        ביום 1.7.2008 התקיימה פגישה נוספת בין מר לוי לבין נציגי הבנק (להלן: הפגישה הנוספת), במסגרתה נמסרה לו הודעה כתובה המורה כדלקמן: "בנסיבות אלו הרינו להודיעך כי מסגרות האשראי בחשבונך מבוטלות החל מיום 5.7.2008 והינך נדרש לכסות את מלוא יתרת החובה בחשבון העומדת היום על סך 10,584,362 ש"ח (לא כולל ריבית מיום 1.4.2008)...". הבנק הוסיף וציין בהודעתו-זו למר לוי, כי "הינך נדרש לממש את תיק ני"ע שבחשבון ולהקטין יתרת החובה בגין הפעילות בני"ע בסך 2,000,000 ש"ח בכל יום. אם לא תעשה כן לאלתר, נממש ללא כל התראה נוספת את הביטחונות שבידינו..." (נספח יט' למוצג מס' 1 מטעם החברה). מר לוי קבל על החלטת הבנק והעלה את טענותיו במכתב מיום 2.7.2008, והבנק מצדו השיבו במכתב מיום 9.7.2008. מכל מקום, החברה פעלה כפי שהורה לה הבנק ומכרה את תיק ניירות הערך שלה החל מיום 1.7.2008. אחר הדברים האלה נותרה בחשבון החברה יתרת חובה בסך של 67,000$, וזו כוסתה באמצעות הלוואה שהעניק הבנק לחברה.

4.        החברה הגישה תביעה נגד הבנק, בטענה כי הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה לנזק כספי. לשיטתה, הבנק לא היה רשאי להעמיד את האשראי לפרעון מיידי הואיל והחברה העמידה לרשותו מכלול בטחונות; ומכל מקום, הבנק לא העניק לה התראה בת 10 ימים בטרם הפרעון, כפי שהיה עליו לעשות. אילו היה הבנק נותן לחברה התראה מעין זו, היה מר לוי ממשיך במגמת הקניה והמכירה שבה החל, ושווי תיק ניירות הערך היה גדל בסך של 1,010,377$, הוא הנזק שבגינו תבעה החברה את הבנק.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. ראשית מיפה בית המשפט את טענות החברה, וציין כי זו יצאה מנקודת הנחה לפיה הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי שניתן לה, אולם היה עליו ליתן לה התראה מוקדמת שהיה בכוחה למנוע את הנזק מושא התביעה. על כן החליט בית המשפט כי אין צורך לדון בטענות החברה הסותרות את ההנחה לפיה הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי, והתייחס אליהן בקצרה בבחינת למעלה מן הצורך. לגופו של עניין אימץ בית המשפט המחוזי את גרסתו העובדתית של הבנק. נפסק, כי הבנק פנה אל החברה בטרם התקיימה הפגישה הראשונה, והחברה הייתה מודעת לחריגה ביחס הכיסוי. גם אם במסגרת זו לא ציין הבנק באופן מפורש כי קיים סיכון שיעמיד את האשראי שניתן לחברה לפרעון מיידי, צריך היה מר לוי להבין כי אין מדובר בפניות מטעם הבנק על דרך הסתם, וכי אם החריגה לא תתוקן, יפעל הבנק כדי להגן על זכויותיו. מאחר ונושא החריגה לא נפתר, הודיע הבנק למר לוי בשיחת טלפון מיום 26.6.2008 - שתוכנה היה נתון בתחילה במחלוקת, אולם בסופו של דבר הודה מר לוי בדברים שנאמרו בה - כי החליט על העמדת האשראי לפרעון מיידי. הודעה משמעותית שכזו, כך נפסק, ראוי שתינתן בכתב, אולם כאשר אינה ניתנת כך, כבענייננו, נושא הבנק בנטל להוכיח את כל פרטיה של ההודעה. בנידון דנן, הבנק אכן עמד בנטל לנוכח הודאתו האמורה של מר לוי.

6.        בשלב הבא בחן בית המשפט המחוזי מהי התקופה הנדרשת למן מתן הודעה על הפסקת אשראי - בענייננו, יום 26.6.2008 - ועד להפסקתו בפועל. בית המשפט פסק כי בהסכם האשראי שהצדדים קיבלו על עצמם, נקבע ככלל כי על הבנק ליתן הודעה מוקדמת בת 10 ימים, ונקבע גם כחריג לכלל, כי ניתן להודיע על הפסקה מיידית של האשראי כאשר לדעת הבנק מתקיים סיכון באשר ליכולתו לגבות את האשראי מן הלקוח. בית המשפט המשיך ובדק האם נסיבות העניין הצדיקו ביטול מיידי של האשראי, והשיב בחיוב, מן הטעם שמר לוי לא השכיל לתקן את הירידה ביחס הכיסוי במשך כשלושה חודשים חרף פניותיו של הבנק; באותה תקופה סבל שוק ההון מירידות של ממש ובשל כך נוצרו סיכונים מיוחדים לשווי התיק; האשראי שימש להשקעה רק בניירות ערך, בעוד שתיק ניירות הערך שימש כבטוחה העיקרית לאשראי. בנסיבות העניין, כך נפסק, התנהלותו של הבנק כלפי הלקוח הייתה סבירה. זאת ועוד, קבע בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בפועל לא הפסיק הבנק את האשראי באופן מיידי, אלא, כאמור, הודיע על הפסקת האשראי בעל-פה ביום 26.6.2008, בכתב ביום 1.7.2008, והפסיק את האשראי בפועל החל מיום 5.7.2008. בנסיבות אלה טען הבנק כי נתן התראה מוקדמת בת 10 ימים קלנדריים, ובית המשפט קיבל את הטענה לפיה הדרישה היא אכן ל-10 ימים קלנדריים, וכי אין צורך ב-10 ימי עסקים. לבסוף נדרש בית המשפט המחוזי לטענות נוספות של החברה, אשר לא עמדו במוקד טיעוניה, כאמור, ודחה אותן. בנוגע לנזק שתבעה החברה פסק בית המשפט המחוזי כי לנוכח מסקנתו לפיה לא הפר הבנק את חובותיו כלפי החברה, אין מקום לבחון את נושא הנזק, אולם ציין למעלה מן הצורך כי הנחות המוצא העובדתיות שציינה החברה בהקשר הזה הן בעייתיות, וספק אם עלה בידה להוכיחן.

           החברה לא השלימה עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והגישה את הערעור שלפנינו.

עיקרי טענות הצדדים

7.        בערעורה שבה החברה וטוענת כי הבנק הפר את חובותיו כלפיה, גרם לה נזק, וכי עליו לפצותה בגינו. לדידה, הערעור איננו חותר תחת ממצאי עובדה ומהימנות, אלא עוסק במסקנה המשפטית שגזר בית המשפט המחוזי מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת. באשר להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה קובלת החברה על כך שהבנק דחה על הסף את האפשרות לקבל בטוחה נוספת, מבלי לנהל דיון או לקיים משא ומתן; ועל כך שנקט כלפיה בצעד דרסטי בדמות העמדת האשראי לפרעון מיידי, חלף נקיטת אמצעים מידתיים יותר. בנוגע לאופן העמדת האשראי לפרעון טוענת החברה כי הבנק הפר את חובתו למתן התראה מוקדמת בת 10 ימי מסחר בכתב; את חובתו למתן התראה מוקדמת בכתב בת 10 ימי מסחר בטרם מימוש משכון מופקד; את חובתו למתן ארכה בכתב בת 10 ימי מסחר בטרם הפעלת שינוי מדיניות באשר להמשך מתן האשראי; ואת חובות הזהירות, הנאמנות ותום הלב שהוא חב כלפי לקוחותיו, והחברה ביניהם. בהקשר הזה טוענת החברה כי שגה בית המשפט המחוזי בפוסקו כי פניותיו של הבנק והתנהלותו בחודשים שקדמו להפסקת האשראי מהווים תחליף למתן התראה מוקדמת מספקת; ועוד שגה באשר לא החיל את הכלל המורה על מתן 10 ימי התראה מוקדמת, ובחר להפעיל את החריג לכלל בדבר הפסקת אשראי באופן מיידי. לעניין הנזק טוענת החברה כי פעולותיו של מר לוי בזמן אמת מלמדות על כך שבתום 10 ימי המסחר שהבנק נדרש להעניק לחברה, שווי תיק ניירות הערך היה עולה לסך של 1,010,377$ מעל התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת התיק, הוא הפיצוי שהבנק נדרש ליתן לה. עוד טוענת החברה לנזקים חלופיים, בהתאם להכרעות השונות שעשויות להתקבל על-ידי בית המשפט.

8.        הבנק מנגד סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדידו, מדובר בפסק דין ראוי וצודק שניתן בסופו של הליך ממושך ויסודי, לאחר שבית המשפט בחן את הראיות לעומקן, בדק ושקל באופן מקיף את המכלול שהובא לפניו, והחברה לא השכילה להצביע על טעם המצדיק לשנות מפסק הדין. החברה מבקשת לערער על ממצאי עובדה ומהימנות שיצאו מלפני בית המשפט המחוזי, ולפי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור תתערב בכגון דא בנסיבות חריגות בלבד, ואלו אינן מתקיימות בערעור דנן; טענותיה של החברה באשר להתראה המוקדמת שהיה על הבנק ליתן לה אינן מבוססות על הנסיבות הפרטניות של העניין, ואין בטענות טעם אמיתי כלשהו להצדקת התערבות במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה החלטת הבנק סבירה, והתקבלה באופן מקצועי; נסיונה של החברה לסמוך את טענותיה בהקשר הזה על סעיפים חוזיים והוראות דין שונות, טענות אשר נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי נדונו לכישלון גם בערכאה זו. לבסוף טוען הבנק כי גם בטענות החברה על אודות הנזק שנגרם לה אין כל ממש, ודינן להידחות.

דיון והכרעה

9.        בטרם נדון בטענות החברה לגופן, נסמן את גבולות הגיזרה של ערעורה. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, עילת התביעה ממנה נגזר סכום הנזק שאותו תובעת החברה, מבוססת על אופן העמדת האשראי לפרעון מיידי, ולא על עצם ההחלטה האמורה. אשר על כן, אכן אין מקום לדון בטענות הנוגעות להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה, משום שאינן קשורות לעילת התביעה ולנזק הנובע ממנה. החברה אמנם טענה בסיכומי התשובה שהגישה לבית משפט זה כי לא זנחה טענה כלשהי מטענותיה, אולם בסיכומים שהגישה לבית המשפט המחוזי ציינה ב'רחל בתך הקטנה', כי "במצב דברים זה, בית המשפט הנכבד פטור מלהכריע בשאלה הרחבה יותר -  האם הבנק היה רשאי כלל להורות על הפסקת מתן האשראי. יחד עם זאת, ולמען הזהירות בלבד, יצוין כי לאור... לבנק לא היתה כל הצדקה להורות על העמדת האשראי לפרעון מיידי. ואולם כאמור,  לצורך ההכרעה בתביעה הנוכחית, די כאמור בכך שהיה על הבנק ליתן התראה מוקדמת בת 10 ימים כאמור, על מנת לקבל את התביעה במלואה" (סעיף 54 לסיכומי המערערת בבית המשפט המחוזי; ההדגשות במקור - נ' ס'). מטעמים אלה, נעבור לדון בטענות החברה על אודות אופן העמדת האשראי לפרעון מיידי, מבלי להתייחס בהרחבה להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה.

מתן אשראי

10.      השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו היא האם הבנק הפר חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי לפרעון מיידי; ובפרט - האם חלה עליו חובת הודעה מוקדמת בטרם העמדת האשראי לפרעון, ואם כן, האם עמד בחובתו-זו.

11.      החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 ואילך (18.2.2010) (להלן: עניין בנק לאומי); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 14 (30.8.2012) (להלן: עניין בנק המזרחי); רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות, פסקה 6 (11.11.2004)). בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו: "לא ניתן להפריז בחשיבות הקיימת מבחינת אינטרס הציבור בשמירה על שיקול הדעת הנתון לבנק להחליט האם ומתי לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על-ידי הלקוח ובשמירה על הקשר הכלכלי-הרציונאלי שבין יכולת החזר האשראי של הלקוח על-פי מכלול נתוניו ובין תנאי הסכם המסגרת והיקף הבטוחות שידרוש הבנק. כל אלה הינם שיקולים כבדי משקל המשליכים על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה" (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס, פסקה 19 (16.1.2014) (להלן: עניין אלבס); ראה גם עניין בנק לאומי, בפסקה 17).

12.      אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, משנחתם הסכם אשראי על הבנק לכבדו ולהעניק ללקוח את האשראי המוסכם לתקופה הקצובה. זכותו של הבנק להפסיק או להקטין את האשראי והשיקולים המנחים אותו בהקשר הזה נדונו בעניין בנק לאומי, שם ביקש היועץ המשפטי לממשלה לבטל ולשנות כמה מתנאי החוזה האחיד של בנק לאומי לפתיחת חשבון עובר ושב. במסגרת הסעיף בחוזה העוסק בביטול או בהפחתת אשראי הוסיף בנק לאומי את המילים: "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק". בית משפט זה אישר את קביעתו של בית הדין לחוזים אחידים בדבר הקיפוח הגלום במילים הללו, הורה על ביטול התוספת, ופסק כי:

"תוספת המילים החותמת את הסיפא לסעיף 1.2 - "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק" - נושאת בחובה אלמנט ברור של "חזקת הקיפוח" על פי סעיף 4(2) לחוק. באמירה זו נשמט למעשה האיזון הלגיטימי שבין חובת הבנק להעמיד את מסגרת האשראי המוסכמת ללקוח לבין זכותו של הבנק לבטל או להפחית המסגרת עם קרות אחת ההתרחשויות הנקובות שם דלעיל. כמו כן, יש בתוספת מילים זו כדי להפוך את נטלי הראיה הגלומים באיזונו הראוי של הסעיף כולו, ובכך להקים את חזקת הקיפוח שבסעיף 4(7) לחוק. לאמור, על הבנק לכבד את התחיבותו למסגרת האשראי, אלא אם כן התרחשה אחת ההתרחשויות המזכות אותו בביטולה או בהפחתתה. נטל הראיה להתרחשות שכזו מוטל, מטבע הדברים, על הבנק. קביעה שכזו תוביל לתוצאה הרצויה והמתבקשת, לפיה לא ינקוט הבנק בצעדי הביטול או ההפחתה של מסגרת האשראי, אלא לאחר בדיקה וחקירה ראויים כי אכן התקיימו הנסיבות המצדיקות זאת. "שיקול דעתו של הבנק", בתור שכזה, אין בו די לכך ויש בו כדי קיפוח של הלקוחות" (פסקה 18).