האיסור לנהוג ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש - עבירה של אחריות קפידה

השופטת מ' נאור:

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ירושלים) ב-ע"פ 7629/03 שניתן על ידי כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי. ביום 24.4.2006 החלטנו ליתן רשות ערעור בשאלה העקרונית והיא האם תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 היא עבירה של אחריות קפידה. רשמנו לפנינו את הסכמת המדינה לפיה גם אם יתקבל הערעור לא תהיינה לכך תוצאות עונשיות לגבי המשיב.

השאלה המשפטית, פסיקת בית המשפט לענייני תעבורה ופסיקת בית המשפט המחוזי

תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת:

"לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת."

           השאלה בגינה ניתנה רשות הערעור היא, כאמור, האם עבירה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

           סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין") קובע:

22. אחריות קפידה והיקפה [תיקון: תשנ"ד, תשנ"ה]

(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה.

(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה.

(ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות."

           משמעות הסעיף היא כי לאחר חקיקת הסעיף, על מנת לקבוע שעבירה הינה עבירה של אחריות קפידה, על המחוקק לציין זאת בחיקוק עצמו. עם זאת, על מנת שלא לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו בטרם נכנס לתוקף התיקון במסגרתו חוקק הסעיף (חוק העונשין (תיקון 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994; להלן: תיקון 39) - תשארנה העבירות אשר לגביהן נקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות - עבירות של אחריות קפידה. הסעיף מגדיר במפורש בהקשר זה כי "דין" כולל את ההלכה הפסוקה.

           בבית המשפט לענייני תעבורה הכריע כבוד השופט ד"ר א' טננבוים שלמרות שאין ביכולתו להראות מקום בו נפסק כי אין על התביעה חובה להוכיח את היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 308(ד) - הרי שהעבירה, בכל זאת, הינה עבירה של אחריות קפידה. לשיטתו, "אין לדרוש קביעה חד-משמעית של הלכה פסוקה בכל סעיף וסעיף" (פסקה 17 לפסק דינו)  אלא ניתן להיעזר בהנחה כי חלק גדול מעבירות התעבורה הן עבירות של אחריות קפידה. בית המשפט הטעים כי ישנן מאות רבות של תקנות תעבורה, מתוכן רבות אשר טרם נפסק בעניין היסוד הנפשי הנדרש להוכחתן, ואין זה סביר כי למרות שלשם הגשמת תכליתם של דיני התעבורה צריכות עבירות אלה להיות עבירות של אחריות קפידה - יתפרש מדברי המחוקק כאילו אין הן יכולות להיות כאלה שכן ידי בית המשפט נקשרו במועד חקיקת תיקון 39.

           בבית המשפט המחוזי נהפכו היוצרות. מחד גיסא, סבר בית המשפט המחוזי כי ישנה לבית המשפט דהיום סמכות לקבוע, לגבי אותן עבירות שחוקקו קודם לתיקון 39 - מהו היסוד הנפשי הדרוש להתגבשותן. בית המשפט גזר מסקנה זו מן ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 39. בלשונו:

"מעשית לא ניתן היה בעת קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין לאתר את כל דברי החקיקה הקיימים (בעיקר תקנות) ולקבוע לגביהם, אם העבירות הקבועות בהם הן עבירות של אחריות קפידה, אם לאו. נזכיר כי רק בתחום עבירות התעבורה המדובר במאות עבירות. לפיכך, יש מקום לפרש את סעיף 22(א) לחוק העונשין כקובע, כי לגבי דברי החקיקה שהיו קיימים בעת קבלת התיקון לחוק העונשין, ימשיכו בתי המשפט לקבוע באמצעות ההלכה הפסוקה את סיווגן של העבירות הקבועות בהם."

           לעומת זאת, לא קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה יש להשקיף על דיני התעבורה בכללם כאילו הם משמיעים אחריות קפידה ביחס לכל אחת מן התקנות הקבועות בהם. להיפך, בית המשפט המחוזי ניתח את העבירה הקבועה בסעיף 308(ד) לפי המבחנים הקבועים בפיסקה לזיהוין של עבירות של אחריות קפידה - והגיע למסקנה שהעבירה שבתקנה 308(ד) אינה כזו, אלא עבירה של מחשבה פלילית היא. על ניתוחו אעמוד בהמשך הדברים.

דיון

1.             סעיף 19 לחוק העונשין קובע את דרישת המחשבה הפלילית:

אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם -