האילו דמוזיא נ' אילוז ואח'

פסק דין

לפניי תובענה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 1949, בתאונת דרכים שארעה ביום 31/1/07. התאונה ארעה כאשר התובע נסע במונית נהוגה על ידי הנתבע 1 ואוטובוס הגיח משמאל והתנגש במונית.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא מבטחת הרכב והיא אינה כופרת בחבות מכוח חוק הפיצויים.

המחלוקת בין הצדדים היא בנוגע לנכותו של התובע ולנזקיו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במועד התאונה התובע לא עבד.

נכותו של התובע

לבדיקתו של התובע מונה, לבקשתו, מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, ד"ר ליאון קפלן. בחוות דעתו מיום 5/5/09 מפרט המומחה את תלונותיו של התובע שעיקרן כאבים בכל הגוף, כולל כאבי ראש, צוואר, חזה, בטן, ידיים, רגליים וגב. המומחה כותב כי התובע הגיע לבדיקה עם מקל הליכה כאשר הוא יכול היה ללכת ללא המקל וללא צליעה. המומחה מצא כי לתובע תנועות מלאות של הצוואר ושל עמוד השדרה, גמישות שמורה וללא ספזם בשרירים. לתובע תנועות מלאות של פלגי הגוף עליון והתחתון. המומחה התייחס בחוות דעתו לצילום CT מיום 18/5/07, המראה עדות לבלט דיסק היקפי קל בגובה L4-5, ללא עדות לפריצה פוקלית של הדיסק וללא לחץ על שק העצבים וכן דיסק מסויד בגובה L5-S1 באזור מרכזי אחורי, ללא עדות לפריצה פוקלית וללא לחץ עצבי.

בסופו של יום מגיע המומחה למסקנה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה, אם כי היו לו נכויות זמניות בשיעור 30% למשך חודש, 20% למשך חודש נוסף ו-10% למשך חודש נוסף.

התובע לא הסכים עם חוות דעת המומחה וזה נחקר בדיון שהתקיים במסגרת ישיבת קדם משפט.

התובע טוען שהמומחה התבצר בחוות דעתו וכי יש מקום לקבוע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בעקבות התאונה.

טוען התובע כי למומחה לא היו הרישומים שערך בעת הבדיקה וכי הוא לא ידע לציין מה היו טווחי התנועה של התובע בעת שבדק אותו. עוד נטען, כי המומחה היה בדעה שלתובע אין פריצת דיסק, למרות שאובחנה אצל התובע פריצה כזאת. המומחה טעה בסברו כי הוא אשר קובע את הנכות ולא בית המשפט. רופאים שבדקו את התובע בזמנים שונים מצאו אצל התובע ממצאים חיוביים בבדיקת SLR, דבר המעיד על גירוי שורשי ואילו המומחה התעלם ממצאים אלה. נטען שאורתופדים שבדקו את התובע במהלך השנים מצאו כי לתובע הגבלות בתנועה ובצוואר ובמותן.

התובע גם מפנה בסיכומיו לוועדות מל"ל אשר קבעו לתובע נכויות לצמיתות בשל מצב הצוואר והגב התחתון.

טענת התובע היא כי נוכח ממצאי שני מפענחים של ממצאים הדמיתיים, שני האורתופדים שבדקו את התובע במהלך השנים וקביעת וועדות המל"ל, אין לקבל את מסקנות המומחה מטעם בית המשפט לפיה אין לתובע נכות צמיתה.

מנגד, טוענת הנתבעת כי בעת בדיקתו של התובע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, תנועות הצוואר והגב היו מלאות, הגמישות הייתה שמורה, ללא ספזם שרירי, ותנועות פלג גוף תחתון ועליון היו מלאות. נטען, שהמומחה מסר בחקירתו הנגדית שהוא לא סומך על פיענוח של אחרים והוא נוהג לבדוק בעצמו את ממצאי ה-CT. הוא לא מצא פריצת דיסק אצל התובע אלא שינויים ניווניים בלבד. נטען שהמומחה העיד כי אינו קובע ממצאים על סמך בדיקותיהם של אחרים אלא על סמך בדיקותיו הוא. אין על המומחה לקבוע כי נותרה לתובע נכות בהסתמך על ממצאי בדיקה של רופאים אחרים וועדות מל"ל, מקום שהמומחה לא מצא מגבלה. עוד נטען כי גם אם קיימת לתובע פריצת דיסק, הרי היא, כשלעצמה, אינה מקנה נכות, מקום בו הבדיקה הקלינית של התובע הייתה תקינה. תיתכן פריצת דיסק אשר לא תבוא לידי ביטוי בממצאים קליניים. אין לקבל כראיה את הפרוטוקולים של וועדות המל"ל, שהרי כמוהם כחוות דעת רפואית, ובמיוחד הדברים אמורים כאשר המדובר הוא בוועדות לעניין נכות כללית, בהן אין התייחסות לקשר סיבתי בין הנכות לתאונה. הדרך היחידה להוכיח דבר שברפואה בתובענה על פי חוק הפיצויים היא באמצעות חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי שאין מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה, לפיה לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה. המומחה מצא כי לתובע אין צורך להיעזר במקל הליכה, למרות שהוא הגיע עם מקל הליכה לבדיקה. המומחה רשם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לתובע תנועות מלאות בצוואר ובגב וכי גמישותו שמורה. לתובע תנועות מלאות של פלגי הגוף העליון והתחתון. לא התרשמתי כי המומחה "התבצר" בחוות דעתו במהלך חקירתו הנגדית, כטענת התובע. אמנם, המומחה עמד על ממצאיו אך זאת מנימוקים מקצועיים וסבירים בעיניי. כך למשל, משעומת המומחה עם ממצאים של אורתופדיים אחרים הוא מסר כי הוא מסתמך על בדיקתו הוא ולא על זו של אחרים. כאשר עומת המומחה עם ממצאי פיענוח של בדיקות הדמיה, הוא השיב כי הוא אינו סומך על הפיענוח של אחרים אלא כי הוא מפענח את ההדמיה בכוחות עצמו. בפיענוח זה, לא מצא המומחה כי לתובע פריצת דיסק אלא ממצאים ניווניים. אין לבוא למומחה בטרוניה על כך שהוא ביקש להיות יסודי יותר ולא לסמוך על פיענוח של אחרים, אלא לבדוק את תוצאות הצילום בעצמו. מומחה אינו יכול להגיע למסקנות בדבר קיומן של מגבלות בתנועת חלקים שונים בגוף, על סמך בדיקות שביצעו רופאים אחרים, אלא מצופה ממנו כי יבצע את הבדיקות הקליניות בעצמו, בטרם יחווה את דעתו עבור בית המשפט. גם על בית המשפט ייקשה לבוא למסקנה בדבר קיומן של מגבלות, מקום בו המומחה מטעם בית המשפט מצא כי אלה לא קיימות. אינני מוצא שיש מקום לקבוע, בסטייה מחוות דעתו של המומחה, כי הממצאים אצל התובע מקורם בתאונה ולא בשינויים ניווניים, וזאת גם נוכח גילו של התובע ודבריו של המומחה לעניין קיומם של שינויים כאמור אצל בני גילו של התובע.

אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, נוכח הוראות סעיף 6א לחוק הפיצויים, אין מקום להיזקק למסקנות ולממצאים של רופאים מטפלים, שהם בבחינת עניין שברפואה, לצורך קביעת נכות רפואית במקרה של תאונת דרכים. הדרך להוכיח עניין שברפואה בתובענה שבפניי היא באמצעות חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. זאת הדרך שקבע המחוקק. מסמכים רפואיים אחרים יכולים להיות קבילים לעניין העובדה כי התובע ביקר אצל רופאים או נזקק לטיפול רפואי כזה או אחר, אך האמור באותם המסמכים אינו יכול לבוא תחת חוות דעת כדין, לצורך קביעת נכותו של התובע. הוא הדין לגבי הפרוטוקולים של המל"ל – אלה אינם קבילים לצורך קביעת נכות רפואית במקרה שבפניי.

בנסיבות העניין שבפניי, סבור אני כי אין בעובדה שהמומחה לא פירט את טווחי התנועה של התובע בבדיקה שבוצעה על ידו, כדי לפגוע במסקנותיו של המומחה. סביר בעיניי הסברו של המומחה, כי הוא אינו מוצא שיש לפרט את הטווחים, מקום בו הוא מוצא שאין כלל מגבלות בתנועות.

מכל המקובץ באתי למסקנה שיש מקום לאמץ את מסקנותיו של המומחה, ד"ר קפלן, לעניין היעדר נכות צמיתה לתובע, כמו גם לעניין הנכויות הזמניות. התוצאה היא כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה.

נזקי התובע

כאב וסבל

לתובע נגרמו נכויות זמניות במשך שלושה חודשים בשיעורים של 30%, 20% ו-10%. המדובר הוא בתובע שאינו צעיר וסביר כי סבל סבל של ממש בעקבות פגיעתו בתאונה. ראוי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 12,000 ₪.