האוניברסיטה העברית בירושלים נ' פלונית ואח'

השופטת ד' ברק-ארז:

1.  העתירה שבפנינו מכוונת נגד פסקי דינם של בית הדין הארצי לעבודה מיום 3.7.2017 (ע"ע 49242-11-16, סגנית הנשיא (כתוארה אז) ו' וירט-ליבנה, השופטים א' איטח ו-ר' פוליאק, ונציג הציבור א' גדעון) ובית הדין האזורי לעבודה מיום 27.10.2016 (ק"ג 57473-01-14, הנשיא א' אברהמי ונציגי הציבור ק' נלבנדיאן ו-י' בוטבול). פסקי דין אלה נסבו על תביעתה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לחייב את העותרת, האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: האוניברסיטה), לשלם לה קצבת שארים.

רקע עובדתי ותיאור ההליכים בבתי הדין לעבודה

2.  המשיבה נישאה בשנת 1976 ל-ד', שהיה איש סגל האוניברסיטה (להלן: המנוח). במהלך תקופת נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים משותפים. בשנת 2001 המשיבה והמנוח נפרדו, ומאותו שלב ועד לפטירתו של המנוח בשנת 2010 הם חיו בנפרד והתקיימו ביניהם הליכים משפטיים שונים. בפועל, המשיבה והמנוח לא התגרשו, ובעת פטירתו של המנוח הייתה המשיבה רשומה במרשם האוכלוסין כאשתו.

3.  להשלמת התמונה יצוין כי בתקופה שבה היו המשיבה והמנוח פרודים, קיים המנוח מערכת יחסים עם אשה אחרת, א'. בהליך משפטי אחר שהתנהל בין המנוח למשיבה נקבע כי א' והמנוח לא היו ידועים בציבור, וקביעה זו עמדה גם ביסוד ההתדיינות הנוכחית. בשנת 2008 העביר המנוח לאוניברסיטה מכתב שבו ביקש כי לאחר מותו כל זכויות הפנסיה שלו יועברו אל א' (להלן: מכתב ההוראות). המנוח כלל הוראה דומה בצוואתו.

4.  לאחר מותו של המנוח, פנתה המשיבה לאוניברסיטה וביקשה לקבל תשלומים של קצבת שארים, כאלמנתו של המנוח, וזאת בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית של עובדי האוניברסיטה מיום 10.9.1982, אשר חל על העסקתו של המנוח (להלן: הסכם הפנסיה התקציבית או ההסכם). בסעיף 4 להסכם נקבע בהקשר זה כך:

"אלה הם שאיריו של נפטר, לעניין הסכם זה:

(1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו באותה שעה (להלן – אלמנה)".

5. לאחר שהאוניברסיטה סירבה לפנייתה, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובה עתרה להורות לאוניברסיטה לשלם לה את קצבת השארים. האוניברסיטה טענה מנגד כי אין לראות במשיבה מי שהיא אלמנתו של המנוח לצורך קבלת קצבת השארים, שכן השניים חיו בנפרד בשנים שקדמו למותו ולא קיימו חיי שיתוף כלכלי. לחלופין, נטען כי גם אם ייקבע שניתן היה להכיר במשיבה כזכאית לקצבה בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית, הרי שיש לשלול את זכאותה לנוכח מכתב ההוראות וצוואת המנוח המעידים כי לא זה היה רצונו.

6.  בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתה של המשיבה בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי. בשלב ראשון, בחן בית הדין האזורי את הוראות הסכם הפנסיה התקציבית ואת שאלת תחולתן על המשיבה. בהקשר זה נדרש בית הדין האזורי לפסקי דין קודמים של בתי הדין לעבודה שעסקו בפרשנותם של הסכמי פנסיה במקרה שבו בני זוג נפרדו אך לא התגרשו באופן רשמי. בית הדין האזורי ציין כי לפי פסקי דין אלה יש נפקות לכך שבני הזוג נשואים כחוק, וכל עוד לא נקבע תנאי לשלילת הזכות לקצבה בחוק או בתקנון, בן הזוג הטוען לזכאות אינו נדרש להציג הוכחה לקיום חיים משותפים בפועל. בית הדין האזורי אף עמד על כך שבמקרים מסוימים תקנונים של קרנות פנסיה קובעים במפורש תנאים לבחינת זכאות של אלמן, כדוגמת מגורים משותפים או קיומו של משק בית משותף. בהמשך לכך, בית הדין האזורי ציין כי במקרה דנן הסכם הפנסיה התקציבית לא כלל תנאים כלשהם להגדרת המונח "אשתו בשעת מותו", ולפיכך, האוניברסיטה אינה רשאית להוסיף בדיעבד תנאים או סייגים מעבר לאלה הכלולים בו. זאת, כך נקבע, גם על רקע תכליתה של קצבת השארים, ובשים לב לתוצאה הקשה של שלילת הזכאות לקצבה מבן-זוג גרוש או פרוד, מבלי להתחשב בשנות הנישואין שקדמו לפירוד. בהקשר זה הזכיר בית הדין האזורי את העובדה שהמנוח והמשיבה חיו יחד תקופה בת 25 שנה וכי במהלך נישואיהם קיבלו החלטה משותפת לפיה המנוח יוסיף ויקדם את הקריירה האקדמית שלו, בעוד המשיבה תהיה אמונה על גידול הילדים והדאגה לבית, מתוך מחשבה שההכנסות והמאמצים של השניים ישמשו את שניהם.