האוירית נ' עיריית באר שבע

החלטה

כללי

1.מפעל התעשיה "רמת"א" (להלן:"המפעל") מוחזק ע"י העותרת, נמצא בתחום המוניציפאלי של המשיבה ומחוייב בארנונה כללית למשיבה. במשך כל השנים, חישבה המשיבה את דמי הארנונה הכללית של מפעלי התעשיה שבתחומה – ובהם המפעל, על פי שני תעריפים: "תעשיה" ו"בניינים אחרים – מסחר / משרדים". שטחי המפעלים המשמשים לתעשיה חוייבו על פי תעריף "תעשיה" ואילו השטחים המשמשים למשרדים חוייבו על פי תעריף "בניינים אחרים – מסחר /משרדים", שהוא יקר יותר מהתעריף לתעשיה.

במשך כל השנים, העותרת שילמה למשיבה ארנונה כללית עבור המפעל, בהתאם לחישוב האמור.

2.לפני כ 20 שנה, הכניסה המשיבה לצו הארנונה שלה לשנת 1991 את סעיף ט"ו, שמאז ועד לשנת 2010 נכלל בכל צווי הארנונה שלה, שזו לשונו:

"בחישוב השטח לצורך קביעת סכום הארנונה ילקח בחשבון כל שטח המבנה בכל הקומות להוציא שטחי משרד (עבור מפעלי תעשיה ומוסכים)". (להלן: "הסעיף" או "סעיף טו")

3.הכנסת הסעיף לצו הארנונה של המשיבה בשנת 1991, לא שינתה את שיטת החיוב שלה בארנונה למפעלי התעשיה והיא המשיכה להפריד בין שטחי המפעלים המשמשים לתעשיה לאלה המשמשים למשרדים ולחייב כל אחד מהם בתעריף אחר.

4.בשנת 2011, הסירה המשיבה מצו הארנונה שלה את סעיף טו. הרקע לכך הוא תביעה יצוגית שהוגשה לבית משפט זה – ת"צ 36050-05-10, בה נתבעה המשיבה להחזרת כספי ארנונה כללית שגבתה על שטחי המשרדים הנמצאים במפעלי התעשיה שבתחומה, במסגרתה הגיעו הצדדים להסדר והמשיבה הודיעה לבית המשפט כי "למען הסר ספק תסיר העיריה את המשפט (הכוונה לסעיף טו – א.ב.) מצו המיסים לשנת 2011...".

5.העותרת טוענת, בעיקר, כי הסרת סעיף טו מצו הארנונה של המשיבה לשנת 2011 היא בבחינת שינוי שיטת החישוב - שאיננו בסמכות המשיבה, ושהיא מביאה לביטול הפטור שהיה מוקנה לשטחי המשרדים במפעלי התעשיה שבתחום המשיבה - האסור על המשיבה. בקשתה היא, שינתן צו הקובע כי ביטול הסעיף נעשה שלא כדין ויקבע כי המשיבה אינה רשאית לחייב את העותרת בארנונה על שטחי המשרדים שבמפעל.

6.טענותיה העיקריות של המשיבה הן כדלקמן:

סעיף טו בא להבהיר את המצב הקיים ולא לשנותו.

בפועל, במשך כל השנים שהסעיף נכלל בצווי הארנונה של המשיבה, המשיבה חייבה את המפעל בארנונה תוך הפרדת שטחי התעשיה והמשרדים וחיוב כל אחד מהם בתעריף אחר. העותרת היתה מודעת לחישוב האמור, שילמה על פיו ולא טענה נגדו.

הפרשנות שהעותרת טוענת לה מביאה למצב בלתי מתקבל על הדעת לפיו שטחי משרד במפעלים יופטרו מתשלום ארנונה.

בכל מקרה, הוספת הסעיף בשנת 1991 לא אושרה ע"י השרים – כאמור בחוקי ההקפאה, ועל כן אין לה תוקף.

דיון והכרעה

1.לאחר שעיינתי בכתב העתירה על נספחיו ובתגובה המקדמית של המשיבה על נספחיה ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

2. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים, ניתן לומר כי המצב המשפטי הנוגע לסוגיה שעל הפרק, פשוט וברור. בהתאם ל"חוקי ההסדרים" ו"הוראות ההקפאה", הרשויות המקומיות בישראל מוגבלות בקביעת תעריפי הארנונה שלהן. כך, הן מנועות להעלות או להפחית את תעריף הארנונה על הנכסים שבתחומן מעבר לשיעור שנקבע בחוק ומנועות לשנות את שיטת חישוב הארנונה, ובמקום שצו הארנונה קובע מפורשות פטור, הן אינן רשאיות לפעול בניגוד לו. (ראה ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין. רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה. עע"מ 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה. עע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' ארנפרויד כהן – פורסמו ב"נבו").

3.בענייננו, לא יכול להיות חולק על כך שכאשר המשיבה הוסיפה בשנת 1991 את סעיף טו לצו הארנונה שלה, היא לא התכוונה לפטור את שטחי המשרדים במפעלי התעשיה שבתחומה, מארנונה.

ראשית, לא היתה לה כל סיבה לעשות זאת. בזמנו, פקודת העיריות (נוסח חדש) הסמיכה עיריה להטיל ארנונה על נכסים בתחומה – ובהם משרדים (מאז שנת 1993 הדבר קבוע בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992) ואין כל סיבה שהמשיבה תוותר על הכנסה אפשרית ותפטור שטחים כאלה לחלוטין, מארנונה.

שנית, אם המשיבה היתה מתכוונת להעניק פטור כאמור, היא ודאי היתה קובעת זאת במפורש בצו הארנונה שלה והדבר היה מוצא את ביטויו לפחות בתכתובות בענייני הארנונה שבין העותרת למשיבה - הנוגעות לבקשות שונות של העותרת לפטור והנחות מארנונה, למפעל.