האואר ואח' נ' מזרחי ואח'

פסק דין

תביעת נזקי רכוש בגין תאונת דרכים מיום 20.2.13.

לטענת התובעים, התובע 1 ("התובע") נהג ברכב מסוג שברולט קרוז באור יום בדרך השלום בתל אביב, בנתיב הימני ביותר מבין שלושה נתיבים, כאשר לפתע רכב מסוג הונדה נהוג ע"י הנתבע 1 ("הנתבע") שנסע מאחוריו ולא הקפיד על שמירת מרחק מספיק, פגע בו מאחור. התובע טען כי בנתיב הימני ביותר, בו נסע, לא חנו רכבים כלל. התובע טען כי נסע במשך מספר דקות לפני התאונה בנתיב הימני ולא החליף נתיבים כלל.

לטענת הנתבעים, הנתבע נסע בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים, כאשר התובע נסע בנתיב השמאלי, ואילו הנתיב הימני היה חסום בשל רכבים חונים. התנועה היתה "כבדה" והתקדמה באיטיות. לפני רכב הנתבע עמדו מספר רכבים שהפרידו בינו ובין רמזור. כאשר התחלף הרמזור החלו הרכבים שלפני הנתבע להתקדם ולפניו נוצר מרווח (בלשונו: "שביל") בעוד שבנתיב השמאלי התנועה התקדמה לאט יותר. התובע סטה בפתאומיות ובחדות, ללא איתות, מהנתיב השמאלי אל הנתיב הימני ובלם. הנתבע לא יכול היה להספיק לבלום נוכח פתאומיות הכניסה לנתיב נסיעתו ופגע בחלקו האחורי של רכב הנתבע.

שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה בעזרת דגמי מכוניות. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה דו"ח השמאי בנוגע לרכב התובעים ותמונות הרכב וכן הצעת תיקון בנוגע לרכב הנתבע.

אני קובע כי התאונה התרחשה כפי שתואר ע"י הנתבע וכי האחריות לתאונה מוטלת על התובע.

מסקנתי זו מבוססת על שני נדבכים. הראשון – התרשמותי הבלתי אמצעית מן העדים ומאופן מתן העדויות. עדותם של התובע והעד הנוסף מטעם התובעים, מר שאול מנחם ("העד הנוסף"), לא הותירו רושם משכנע ואינני נותן בהן אמון. אני מבכר על פניהן את עדותו של הנתבע, אשר היתה מהימנה וכנה. עדות הנתבע אף מתיישבת טוב יותר עם כלל נסיבות התאונה והראיות.

ומכאן לנדבך השני – מוקדי הנזק. הפגיעה ברכב התובעים הינה אך ורק בחלקו הימני של הפגוש האחורי, ולמעשה בפינה הימנית האחורית. מדובר במעיכה משמעותית אך נקודתית מאד. מדובר בנזק שבהכרח נגרם בפגיעה אלכסונית, באמצעות הפינה הקדמית השמאלית של רכב הנתבעים. הנזק ברכב הנתבעים אכן מצוי בחלקו השמאלי הקדמי בלבד. מנגנון מעין זה של גרימת נזק אינו עולה בקנה אחד עם פגיעת חזית-אחור קלאסית.

שני הנדבכים דלעיל משתלבים זה בזה ומחזקים זה את זה. התובע והעד הנוסף הדגימו שניהם פגיעה כאשר כיוון נסיעתם של שני הרכבים מקביל, פגיעה אשר כאמור אינה אפשרית, דבר הפוגם עוד יותר באמינותם. זאת, מעבר לעובדה שהדגימו את התאונה באופן שונה זה מזה. בעוד העד הנוסף הניח את הרכבים, ותיאר את התאונה, כאשר הם זה אחרי זה באותו נתיב, התובע, שמן הסתם היה מודע לבעייתיות במיקום הפגיעה, התעקש להניח את הרכבים כאשר כיוון נסיעתם זהה אך הם אינם זה אחרי זה, משל היה אחד מהם מחוץ לנתיב.

הנסיון להציג את העד הנוסף כבלתי תלוי, בשונה מעדות הנהגים שהם בעלי עניין, לא צלח. טענת העד הנוסף כי לא ניתן היה כלל לעבור בין נתיבים בשל העומס, אינה תורמת לאמינותו. גם התיימרות העד הנוסף לזכור כי נסעו כל העת בנתיב הימני לאור היעד אליו ביקשו להגיע, אור יהודה, שכן אמורים היו לפנות ימינה בהמשך, נראית מלאכותית, וספק בעיניי אם כנוסע ברכב נתן דעתו לעניין זה בזמן אמת, קל וחומר כי הוא מסוגל לזכור אותו. זאת, במיוחד על רקע טענתו בסוף עדותו כשנשאל היכן בחלק האחורי היה הנזק וטען שאינו זוכר. תשובתו זו לוקה בשניים. גם אינה מתקבלת על דעתי, לאור מיקומו המובהק והנקודתי של הנזק. גם סותרת דברים שאמר העד הנוסף קודם לכן מבלי משים (עמ' 4 ש' 25), המסגירים את מודעותו למיקום הנזק.

סיכומו של דבר, לא זו בלבד שהתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את גרסתם, ודי בכך כדי לדחות את התביעה, אלא שכאמור, אני מקבל פוזיטיבית את גרסת הנתבע וקובע כי כך התרחשה התאונה.

האחריות לתאונה מוטלת על התובע, ואף אין מקום לייחס לנתבע אשם תורם.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת להמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ד, 04 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.