המבקשת שבה ופונה לבית המשפט בבקשה להשית על המשיבה קנס בשל מה שהמבקשת מכנה "בזיון בית המשפט".
טרונייתה של המבקשת על כך שהמשטרה לא השיבה לידיה מכשיר טלפון סלולרי, אף שבית המשפט הורה להשיבו, והיא מבקשת לאכוף על המשטרה להשיב לה את המכשיר.
במספר דיונים שהתקיימו בפני, טענה המשטרה כי המכשיר הסלולרי לא נמצא, והוא אבד. לכן, לטענתה, העובדה שהוא אינו מוחזר לידי המבקשת אין מקורה בזלזולה של המשטרה בהוראות בית המשפט אלא בכך שהמשטרה אינה יכולה למלא אחר ההחלטה.
ביום 22/2/17 נתתי החלטה, בה פירטתי את השתלשלות העניינים בנוגע למכשיר ואין צורך לשוב ולפרט את כל האמור שם גם כאן. די אם אומר שההחלטה ניתנה לאחר שהתברר כי חלק מהנתונים שמסרה המשטרה בדיונים קודמים היה שגוי ו/או לא נכון. לכן הורית כי לבית המשפט יוגש תצהיר, על מנת שניתן יהיה סוף סוף לדעת בוודאות אם המכשיר אכן לא נמצא.
מיד למחרת היום, ביום 23.2.17, המשטרה הגישה תצהיר. לא סברתי שדי באותו תצהיר ולפיכך, ולאחר שהמבקשת שבה ופנתה לבית המשפט, קבעתי את הדיון בפני היום. לדיון היום התייצב הקצין שנתן את אותו תצהיר שהוגש לבית המשפט ביום 23/2/17.
לאחר ששמעתי את דבריו של הקצין, נחה דעתי כי המשטרה לא זלזלה בהחלטות בית המשפט אלא שלא עלה בידה להחזיר את המכשיר הסלולרי לידי המבקשת מאחר שהמכשיר אבד.
לפיכך, לא מצאתי שיש מקום להשית על המשטרה קנס, שמטרתו, מלכתחילה ועל פי הפקודה, הייתה לאכוף את השבת המכשיר.
תוצאות מחדליה של המשטרה, והעובדה שאיבדה את המכשיר הסלולרי של המבקשת מקומם בהליך אחר ולא בהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ממש כפי שטענותיה של המבקשת, לפיהן הפריטים שהוחזרו לידיה הוחזרו לה ללא הנתונים האלקטרוניים שהיו עליהם (ראה בקשתה מיום 3/3/17), אין מקומן בהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט.