ה"פ 61852-07-14 ואח' בן חיים ואח' נ' בן חיים שהרבני ואח'

בפניי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו של בית משפט זה אשר ניתנה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט.

רקע ועיקרי הטיעונים הדרושים להכרעה

המבקש והמשיבה הינם גרושים והורים לילדה משותפת, אשר המבקש חויב בתשלום מסוים עבור מזונותיה, ונחתם בין הצדדים הסכם גירושין במסגרתו נעשתה התחייבות ביחס למטלטלין מסויימים.

על רקע טענות המשיבה לאי קיום חובותיו והתחייבויותיו של המבקש, פתחה המשיבה כנגד המבקש תיק בהוצאה לפועל לגביית מזונות הקטינה, ובמסגרתו הטילה עיקולים שונים על רכוש המבקש.

בעקבות פעולות המשיבה הגישו הורי המבקש , בבית משפט זה, ביום 10.02.2005 המרצת פתיחה שמספרה 122/05 בה עתרו לסעד הצהרתי ביחס לבעלותם במטלטלין המצויים בביתם. המבקש והמשיבה נרשמו כמשיבים להמרצת הפתיחה אשר הוגשה על ידי הורי המבקש.

המשיבה התנגדה למתן הסעד, והתקיים דיון בתובענה בפני כבוד השופט סגן נשיא (כתוארו אז) אהרן ד. גולדס (להלן: "כבוד השופט בדימוס א.ד. גולדס") ביום 29.03.2005, במסגרתו שטחו המעורבים בפניי בית המשפט את טענותיהם בהרחבה, מעבר לסוגית עיקול המטלטלין, ולאחר שהתקיים דיון ארוך הגיעו הצדדים להסכמות בהן ניתן סעד הצהרתי ביחס לחלק מהמטלטלין וכן המבקש התחייב לבצע הפקדה לתיק ההוצאה לפועל ולפתוח חשבון בנק ולתת במסגרתו הוראת קבע לשם תשלום המזונות החודשיים השוטפים בהתאם להסכם הגירושין. ההסכמות קיבלו תוקף של פסק דין.

ביום 18.05.2005 הגישה המשיבה בקשה ראשונה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, הואיל והמבקש לא מילא אחר התחייבויותיו מיום 29.03.2005 אשר קיבלו תוקף של פסק דין, אולם כבר ביום 22.05.2005 הוגשה בקשה למחיקת הבקשה מאחר שנודע למשיבה כי המבקש הודיע על פתיחת חשבון בנק ומתן הוראת קבע כמוסכם.

ביום 02.11.2009 הגישה המשיבה בקשה נוספת לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בטענה שהמבקש ביטל את הוראת הקבע לתשלום מזונות הקטינה.

הבקשה נקבעה לדיון ביום 07.12.2009.

הדיון התקיים בפניי כבוד השופט בדימוס א.ד. גולדס, ביום 07.12.2009 בנוכחות המשיבה, אך ללא התייצבות למבקש.

בא כוחה של המשיבה הבהיר כי הבקשה הומצאה למבקש וקיומו של הדיון הוזכר לו על ידי המשיבה ובא כוחה. הוצגו בפניי בית המשפט הנסיבות הקשות בהן נטען כי דמי המזונות לא משולמים, ולכאורה מעדיף המבקש לשהות במאסר על פני תשלום חובו לתיק ההוצאה לפועל.

על רקע דברים אלו, במטרה לאכוף על המבקש את ביצוע פסק הדין מיום 29.03.2005, ניתן כנגד המבקש צו כדלקמן (להלן: "ההחלטה מיום 07.12.2009"):

"אשר על כן, ניתן בזאת צו המורה על תשלום קנס יומי בסך 500 ₪ עבור כל יום בו לא יחדש את הוראת הקבע בהתאם לפסק הדין מיום 29.3.05. אני מאפשר למשיב לחדש את הוראת הקבע עד ליום 13.12.09 ולאחר מועד זה אם לא יעשה כן, יחול הקנס היומי האמור מעלה. כמו כן, אני קובע כי באם לאחר חידוש הוראת הקבע, ישוב המשיב ויבטלנה, הרי שמיום הביטול יחול עליו קנס יומי בסך 500 ₪."

ביום 14.12.2009 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה מיום 07.12.2009 בה הועלו טענות שונות כנגד ההחלטה ובהן, בין השאר, טענה שאינו יכול לפתוח חשבון בנק הואיל והוא הוכרז כ"חייב מוגבל" ולפיכך המוסדות הבנקאיים מסרבים לפתוח לו חשבון בנק ובנוסף גם טענה שלא קיבל זימון לדיון עקב הימצאותו במאסר בגין חוב מזונות עד ליום 04.12.2009 וכי רק ביום הדיון בשעות הבוקר, הודיעו לו טלפונית על קיומו של הדיון, באופן שהביא לכך שהגיע לבית המשפט רק לאחר שהדיון כבר הסתיים.

הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת, שדחתה טענות אחרות של המבקש ובייחוד התייחסה לנושא היות המבקש "חייב מוגבל" תוך שצוין כי המגבלה שהוטלה על ידי רשם ההוצאה לפועל טרם נכנסה לתוקפה ולכן אינה מהווה עילה ראויה לבקשת הביטול, אך ללא התייחסות לטענה בדבר העדרו של המבקש מהדיון.

בחודש אוקטובר 2013 הגיש המבקש תובענה עצמאית לבית משפט זה לביטול ההחלטה במסגרת ת.א. 26428-10-13 במסגרתה טען, כי ההחלטה של בית המשפט מיום 07.12.2009 ניתנה בחוסר סמכות עניינית.

במסגרת התובענה החדשה, ציין המבקש כי הדיון ביום 07.12.2009 התקיים בנוכחות המשיבה בלבד, וכן ציין כי הכרזתו כ"לקוח מוגבל" הייתה קיימת במועדים הרלבנטיים בבנק ישראל (אך לא הובהר שמדובר בנסיבה חדשה שלא הייתה ידועה ושיש בה כדי לשנות את ההכרעה).

ביום 20.10.2013 הוריתי על מחיקת התובענה הואיל וסברתי שאין זו הדרך הנכונה לביטול ההחלטה שניתנה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט.