בפניי תובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי, בו התבקש ביהמ"ש להצהיר כי החיובים שהטילה הנתבעת על התובעים בגין היטלי פיתוח שונים אינם כדין ובטלים מעיקרם, וכן כי התובעים פטורים מלשלם לנתבעת.
הרקע להגשת התובענה , בקצרה:
טרם הגשת התביעה הוגש ערר לוועדת ערר אשר נמחק בטענה של חוסר סמכות עניינית, ועתירה שהוגשה לבית משפט לעניינים מנהליים והיא נמחקה מחוסר סמכות עניינית.
תביעה זו הוגשה לבית משפט השלום לדון בה, על פי פסק דין של בג"צ מתאריך 9.1.13 .
הצדדים
התובעת מפעילה מסעדה בסמוך לחוף הים הנמצאת בכפר סמיר בחיפה, התובעים 2-4 הם בעלי התובעת.
המבנה בו מחזיקים התובעים מרוכב משתי חלקות בגוש 10734, חלקה 1 בשטח 1418 מ"ר הרשום על שם התובעים 2-4 על פי צו ירושה משנת 2004, וחלקה 2 בשטח 1417 מ"ר שהייתה רשומה של שם רשות הפיתוח ונרכשה על ידי התובעים , ונרשמה על שמם בשנת 2007.
הנתבעת הינה תאגיד מים וביוב אשר הוקם בתאריך 1.1.10 מכוח חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001, המטפל בנושא אספקת מים וביוב בתחום העירייה ומוסמך על פי דין לחייב בתשלומי חובה הקשורים לאספקת מים וביוב.
רקע עובדתי
בבעלות התובעים מבנה הקיים עוד לפני קום המדינה, כאשר אב המשפחה בוטרוס עטאללה ז"ל רכש שטח אדמה בכפר סמיר שעל חוף הים (סמוך לחוף "זמיר" ו-"דדו" של ימינו) והקים על השטח בית מלאכה לכדי חרס וכלי קרמיקה.
התובעים הגישו למחלקה לרישוי ועסקים בקשה לרישיון עסק של מסעדה. כל האישורים למתן רישיון עסק ניתנו למעט האישור התכנוני בטענה של העדר היתר בנייה.
התובעים בנו את המבנה עוד לפני קום המדינה וזמן רב לפני חקיקת חוקי התכנון והבנייה והגישו בקשת לגליזציה להוצאת היתר בנייה.
תמצית טענות הצדדים
לטענת התובעים עסקינן במבנה הקיים מזה עשרות שנים עוד לפני קום המדינה וכי הדרישה להיתר בנייה באה לצורך הוצאת רישיון עסק בלבד, דהיינו לא עסקינן בבנייה ללא היתר או בנייה חדשה. לטענת התובעים אחד מתנאי מתן היתר הבנייה שנקבעו ע"י הנתבעת ועירית חיפה היה לשלם אגרות והיטלים לא חוקיים בסכומי עתק חסרי בסיס של כמעט מיליון ₪, זאת על אף שהתובעים שלמו לפני עשרות שנים כל אשר מוטל עליהן בגין כל ההיטלים והאגרות.
התובעים קיבלו הודעת דרישת תשלום בתאריך 12.5.10 מאת הנתבעת.
להלן הפירוט:
אגרות הנחת צינורות מים על פי הוראות חוק עזר חיפה (אספקת מים) התשנ"ד 1994 בסכום של 113874 ₪.
אגרות תיעול על פי חוק עזר לחיפה (תיעול) התשמ"ג 1983 בסכום של 82024 ₪
היטל דרכים על פי חוק עזר לחיפה התשס"ח 2008 בסכום של 3547388 ₪.
היטל ביוב על פי חוק עזר חיפה התשכ"ג 1963 בסכום של 246,285 ₪.
היטל השבחה בסכום של 137000 ₪.
לטענת התובעים אסמכתאות החיוב היו כוללניות, בלתי מבוססות ובלתי מנומקות שכן לא פירטו מכוח איזה חוקים הוטלו אותם חיובים עבור איזה עבודות ועבור איזה תקופה ואלו רחוקים מלהיות "דרישות תשלום" על פי חוק.
התובעים מוסיפים הם בעצמם פנו לעירית חיפה ולחברת מי כרמל בבקשה להוציא עבורם פירוט החיובים, הפירוט התקבל רק בתאריך 8.7.10. עוד לטענת התובעים היטל השבחה שולם על ידם עוד משנת 2006. לטענת התובעים מבדיקה שערכו כל החיובים שהוטלו עליהם לוקים בטעויות מהותיות ובאי חוקיות.
התובעים פנו לנתבעת ודרשו ביטול החיובים מאחר ואין כל טעם לדעתם ליצור חוב מכביד עליהם רק בשל העובדה שהגישו בקשה להוצאת רישיון עסק. התובעים מציינים כי לא נענו ע"י הנתבעת ונותר להם החוב המדובר, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא לפנות בתביעה זו לביטול ההיטלים.
היטל הביוב:
התובעים טוענים כי עניינו של היטל זה הוא גביית יתר של סכומים שנדרשו התובעים לשלם שלא כדין לנתבעת. לטענת התובעים שולמו היטלי ביוב בהתקנת הביוב ואין טעם לחייבם בכפל תשלום.
התובעים טוענים כי הביאו לידיעת הנתבעת כי לעניין היטל הביוב קיים מעשה בי דין והחלטה סופית וחלוטה מתאריך 15.5.84 של ועדת הערר לביוב לפיה אין הם חייבים לשלם עבור היטל ביוב מעבר למה ששילמו בזמנו. בנוסף מציינים כי הם פטורים מלשלם היטל זה על פי סעיף 27 לחוק רשויות מקומיות (ביוב).
כך, לטענתם, הביבים המשרתים את המבנה הונחו לפני שנים רבות והעריה גבתה בעת הנחת הביבים את ההיטל כמצוות החוק, וכאשר תאגיד גובה היטל ביוב לאחר שכבר שולם לידי עיריית חיפה בעבר זהו מצב של התעשרות התאגיד על חשבון התובעים – בעוד המנוח שילם מלוא היטל הביוב עבור חלקה 1 בהיותו הבעלים היחידים של החלקה, ועבור חלקה 2 שילם המנוח את חלקו היחסי.
מכתב התביעה עולה כי התובעים הפכו להיות הבעלים של חלקה 2 לאחר שקנו את חלקם של משפחת עטאללה בשנת 1986 ואת החלק האחר קנו מהמדינה רק לפני מספר שנים בשנת 2007, זמן רב לאחר מתן פסק הדין החלוט. התובעים מציינים כי ההיטל הנ"ל דינו להתבטל מאחר ואינו עומד באף תנאי מתנאי חוק רשויות המקומיות (ביוב) להטלת היטל ביוב.
לטענת התובעים בעל נכס חייב בהיטל ביוב שעה שנתקבלה החלטה על התקנת ביוב או הקנייתו וזאת על פי סעיף 16 לחוק, ובמקרה הנדון לא נתקבלה כל החלטה להתקנת קו ביוב חדש. בנוסף התובעים מציינים כי מעולם לא קיבלו הודעה על התקנת קו ביוב חדש או הקנייתו, לאור זאת לא ניתן לחייבם בהיטל ביוב.
לטענת התובעים אין כל זיקה בין החיוב לבין הנכס, הנתבעת לא התקינה קו ביוב חדש מאז התקנת קן הביוב הישן, ולכן היטל זה לא חוקי שאין בו צורך לכיסוי הוצאות שלא הוצאו על התקנת הביוב בניגוד לסעיף 17 לחוק .
מכתב התביעה עולה כי הנתבעת כתאגיד מים נכנסה רק לאחרונה לנעלי עיריית חיפה ועולה השאלה על סמך מה היא מחייבת את התובעים בהיטל ביוב בעת הגשת הבקשה להוצאת רישיון עסק כשאין בפועל כל זיקה בין החיוב לבין שום עבודות שבוצעו בנכס אם בכלל. לטענת התובעים עולה כי לא פעם נפסק כי חיובים באגרת ביוב, ביב ציבורי, ביב מאסף ומכון טיהור כפי שחויבו בעניין זה חייבים להיעשות בזיקה למבנה, למיקומו ולעבודות שבוצעו, וכי אירוע המס היוצר את החבות הוא הנחת קו ביוב ולא הוצאת היתר בנייה.
התיישנות החיוב
לטענת התובעים גם אם במידה ואכן בוצעו עבודות כלשהן הרי קיימת התיישנות ברורה וחדה וניתוק ממועד ביצוע העבודות למועד הוצאת דרישות התשלום. לטענת התובעים שילמו היטל ביוב עוד משנת 1982 ; התובעים מציינים כי שיטת ההיטל, (בניגוד לדמי השתתפות) מבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות (זאת, להבדיל משיטת דמי ההשתתפות המושתת על כיסוי עלויות של עבודת תשתית ספציפית), ולכן אין עוד מדובר בהיטל הנוגע להוצאה צפויה, והחיוב שכזה, בנוגע לביוב אשר הונח והותקן לפני שנים רבות, התיישן זה מכבר.
עוד הוסיפו התובעים, כי בהקשר של גובה החיוב, גם הוא לקוי; לטענתם, החיוב בגין היטל ביוב הוא חיוב מופרך והוא נסמך על חוקי עזר פגומים שתחשיביהם אינם מעודכנים – וגם אם יוכח כי יש לחייבם אז יש לחייב אותם לפי תעריפים רלוונטיים ועדכניים לאותה תקופה – ובכל מקרה, החיוב מבוסס על תחשיב שטחים לקוי ושגוי (שכן לגישתם, בכל מקרה יש להפחית שטח של 156.64 מ"ר בגין הפרגולות ומחסן שאינם נכללים באחוזי הבנייה, משטח הבניה על בסיסו הוטל ההיטל) .
אגרת הנחת צינורות
לטענת התובעים אין כל עילה לחייבם בהיטל זה. החיובים באגרות הנחת צינורות בגין היתר בנייה נעשה שלא כדין והתעריפים על פיהם בוצע החיוב לא נקבעו על סמך החלטה תקפה. כך, לדבריהם, העיריה לא קיבלה כל החלטה על התקנת קו מים כנדרש בחוק. התובעים מוסיפים כי לא קיבלו הודעה כדין וכנדרש בחוק המים על התקנתו של צינור מים שמשמש ו/או אמור לשמש את המבנה.
לטענת התובעים תמוהה דרישת העירייה לחייבם לשלם אגרה זו שעה שהמבנה מחובר לצנרת לפני עשרות שנים ולא נעשו כל עבודות חדשות להנחת צנרת. לטענתם על פי חוק העזר מים לא הותקנה צנרת ולא הורחבה צנרת ולא שונתה, וכל העבודות להנחת צינורות המשרתות את המבנה הסתיימו ומומנו מזה עשרות שנים.
מכתב התביעה עולה כי לא הוגשה כל בקשה להגדלת הנפח או השטח של הבניין או בניית בניין חדש ומשכך לא ברור על סמך מה חייבה הנתבעת את התובעים, ועוד נטען כי אין כל תחולה לסעיף 4 ג' לחוק העזר חיפה (אספקת מים) התשנ"ד שמכוחו ניתן לחייב התובעים באגרות מים ואין כל עילה לחיוב התובעים בהיטל זה. לטענת התובעים לא התקיימה כל עילה על פי החוק לחייבם באגרת הנחת צנרת על פי ס' 4 לחוק הנ"ל, ובקשתם לקבל רישיון עסק אינה עילה לחיוב באגרות הנחת צינורות.
התיישנות
לטענת התובעים ככל שעת בניית הנכס לא היו חוקי עזר ולכן לא ניתן היה לחייב בהיטלים, הרי לאחר חיקוק חוקי העזר ובמועד ביצוע העבודות הנתבעת יכולה הייתה לחייב את הנכס. מקום לא עשתה כן הנתבעת הרי שחלה התיישנות וניתוק ממועד ביצוע העבודות ונוכח הוראות חוק העזר המפרטות מועדי גבייה סמוך למועד העבודות הרי שהחיוב התיישן.
התובעים טוענים בנוסף כנגד גובה החיוב שכן הינו מופרך ונסמך על חוקי עזר פגומים שתחשיביהם אינם מעודכנים, וגם במידה ויוכח כי יש לחייב התובעים בהיטלי פיתוח יש לחייבם לפי תעריפים רלוונטיים ועדכניים לאותה תקופה.
התובעים מעלים בכתב בתביעה כי התנאי להעברת בעלות בלשכת רישום המקרקעין הוא אישור העירייה כי החיובים המוטלים על החלקה שולמו ע"י הבעלים, התובעים מפנים לסעיף 324 לפקודת העיריות(נוסח חדש)- לפיו כל עוד ישנו חוב בגין היטל ביוב או מים על הנכס העיריה אינה רשאית לתת לבעל הנכס את האישור לצורך הרישום לטאבו.
התובעת מציינת כי קיבלו אישור מעיריית חיפה על העדר חובות על חלקה 2 בתאריך 18.6.86, ובשנת 2007 התבצע רישום בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעים וקיבלו שוב אישור בהתאם על העדר חובות.
לסיכום כתב התביעה טוענים התובעים כי הנתבעת הטילה אגרות באופן סתמי ובחישוב שרירותי ומקרי, וכי היטלי פיתוח אלה "נולדו" עת הגישו התובעים בקשה לקבל רישיון עסק.
תשובת הנתבעת
לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות שכן הינה משוללת כל יסוד, וכן כי למעלה משנתיים מיום משלוח דרישת התשלום ממשיכים התובעים לעשות דין לעצמן תוך הימנעות מפריעת חובם לקופה הציבורית, וכי אין להם זכות בדין שלא לשלם דרישת התשלום שהוצאה להם.
מכתב ההגנה עולה כי התובעים מסרבים לשלם חובם באופן חוזר ונשנה כלפי התאגיד כלפי העירייה וכלפי קופת המדינה. התובעים אינם מקיימים את החלטות בית המשפט, לרבות לעניין פסיקת הוצאות, הפעלת עסק ללא רישיון, בניית מבנים ללא היתר והימנעות מהסדרתם החוקית והכל תוך התעלמות חוזרת ונשנית מהוראות הדין בכל ארבעת ההליכים שהוגשו על ידי התובעים עד כה, לרבות התובענה דנן וחריגה ממסגרת הזמן הקבועה בדין להגשת הליכים מנהליים, חריגה אשר הובילה לשיהוי ניכר וגרירת ההליכים על פני למעלה משנתיים.
לטענת הנתבעת התובעים פועלים בהיעדר ניקיון כפיים וניצול לרעה של הליכים משפטיים כדי להתחמק מהתשלום המדובר. הנתבעת מוסיפה כי בשנת 1983 הוגש כתב אישום פלילי נגד אב המשפחה ונגד התובע מס '2 בגין הקמת מבנה בלתי חוקי, והנאשמים התחייבו להרסו. לטענת הנתבעת מסעדת הקדרים פעלה לארוך שנים ללא רישיון עסק, עד אשר נאלצו התובעים להגיש בקשה לרישוי עסקים בטרם פתיחת הליכי אכיפה כנגדם. הנתבעת מוסיפה כי טענות התובעים כנגד דרישת תשלום ההיטל נעדרות כל יסוד, הנתבעת גובה היטל מהתובעים כפי שהיא גובה מכל צרכן הנדרש לשלם חלקו עבור הקמת תשתית וזאת ללא הפליה ובהתאם להוראות הדין.
מכתב ההגנה עולה כי העובדה היסודית הינה כי רק עתה מבקשים התובעים לקבל היתרי בניה למבנים שהוקמו ללא היתר, ויחס הפסיקה אחידה בנושא זה וקובעת כי לא תישמענה טענות לעניין היעדר זיקה או התיישנות אירוע המס, כאשר המדובר בלגליזציה למבנים בלתי חוקיים.
הנתבעת מבצעת עבודות נרחבות לפיתוח תשתיות המים והביוב העירונית, ולאורך השנים התבצעו עבודות תשתית רבות ונרחבות בזיקה אל המבנה וכן מתכוננות להתבצע עבודות רבות בעתיד במסגרת תכנית העבודה של הנתבעת, זאת בנוסף לעבודות פיתוח נרחבות שהתבצעו ממועד הקמת הנתבעת בתחילת 2010, בהיקפים אדירים בתחומי העיר חיפה.
לטענת הנתבעת נדרשת היא למקורות הכנסה לצורך פיתוח התשתיות כאשר המקור הנורמטיבי לגביית תשלומים עבור פיתוח זה מקורו בסעיף 102(א) לחוק התאגידים הקובע כי מועצת רשות המים היא הגורם המוסמך לקביעת תעריפים בעד שירותי מים וביוב.
הנתבעת מוסיפה כי ידוע לתובעים כי ללא הפיתוח המסיבי לתשתית מים וביוב שהתבצע בחוף זמיר שבו שוכנת המסעדה וברחבי העיר עד לנקודת החיבור עם קווי המים של חברת מקורות ומכון טיהור השפכים לא הייתה מתאפשרת הפיכת המבנה למסעדה משגשגת. מכתב ההגנה עולה כי מערכת המים הגובלת בתחום הנכס ומתחברת אליו, הנוחה רק בתחילת שנות ה-2000 וממילא אין מקום לדבר על הוצאת דרישת תשלום בטרם מועד זה.
שיהוי
לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי ניכר ובחלוף כל מועד אפשרי אשר נקבע בחוק כמועד בו יש להגיש תביעה מסוג זו. הנתבעת טוענת כי הגשת תביעה זו בחלוף למעלה משנתיים ממועד משלוח דרישת התשלום נובעת מארבעה פגמים שונים אשר כל אחד מהם הינו בסיס לדחיית התובענה דנא. האחד שיהוי התובעים בהגשת ההליכים בערכאות הקודמות שניגוד להוראות הדין, השני הגשת הליכים למסגרות שגויות, נעדרות סמכות עניינית ללא ביצוע בדיקה מקדימה באשר למסגרת הסמכות.השלישי, ניהול ההליכים בבית המשפט לעניינים מנהליים, והרביעי הגשת המרצת הפתיחה בחלוף כמעט ארבעה חודשים ממועד מתן פסק העתירה לבג"צ.
באשר לטענות התובעים על התיישנות החיוב והעדר הזיקה מציינת הנתבעת כי טענות אלו משוללות יסוד עובדתי ומשפטי שכן לא יכולות להישמע מפי בונים ללא היתר כפי שצוין בפסיקה, ונראה כי אין מחלוקת על כך כי הנכס נשוא המחלוקת לא קיבל היתר ורישיון וכי רק עתה הגישו התובעים בקשה להכשרת הנכס.
דחיית טענת כפל התשלום ומעשה בית דין:
לטענת הנתבעת במסגרת ביצוע עבודות תשתית הביוב הציבורי הגובל במתחם, שולם באופן חלקי בלבד היטל ביוב ציבורי, זאת לאור היעדר נתונים של שטחי מבנה ולאור חלקו היחסי אב התובעים בחלקה 1. יחד עם זאת הופחת לתובעים כל חיוב הביוב הציבורי בגין רכיב המבנה ועבור חלקה 1 מעל ומעבר לנדרש, שכן בשלב החיוב לא עלה בידי העיריה לאתר את מלוא המבנה.
הנתבעת מוסיפה כי התובעים טענו בעצמם ובצדק, כי מעשה בית דין הנוגע להחלטת ועדת הערר מיום 15.5.84 חל על חלק 1 ולא על חלקה 2- התובעים ניסו להיתלות בשגיאה טכנית של המשיבה שכתבה כי ההחלטה התייחסה לחלקה 2, אולם לכך לא הייתה כל משמעות שכן שתי החלקות שוות בשטחן ובהודעת התשלום הופחת חיוב עבור ביוב ציבורי בדין חלקה שלמה, והודעת התשלום מתאריך 12.5.10 לא כללה חיוב ביוב ציבורי עבור חלקה 1.
הנתבעת מוסיפה כי החלטת ועדת הערר נתנה תוקף להסכמת הצדדים כי אב המשפחה מר עטאללה לא ידרש לשלם בעניין נשוא הערר מעבר למה ששולם, דהיינו עבור חיובה של חלקה 1 בהיטל ביוב ציבורי במסגרת ביצוע עבודות ביוב ציבורי.
לטענת הנתבעת הודעת התשלום כללה גם הפחתה של מלוא רכיב המבנה ומעבר לנדרש, ובסך הכל הופחת החיוב בגין הביוב הציבורי מכ-186,000 ₪ ל- 50,870 ₪. באשר ליתר רכיבי החיוב: היטל ביוב מתקנים ומאסף ואגרת הנחת צינורות אשר הנכס כלל לא חויב בגינם בעבר. לטענת הנתבעת קו המים הגובל בנכס הונח רק בעשור האחרון ועל כן לא היה מוקם לחיוב הנכס בעבר. כך גם באשר להיטלי המתקנים והמאסף שם החיוב נוצר עקב כך שממועד הקמתו ביצע התאגיד עבודות תשתיות על חדשות ובהיקפים אדירים.
לגישת הנתבעת, טענות התובעים נעדרות ניקיון כפיים, שכן איו ספק שהם ידעו על העבודות, שכן קשה להיות תושב העיר חיפה ופרט בחלקה הצפוני אשר אינו מודע לעבודות תשתית הביוב הנרחבות המתבצעות בעיר
הנתבעת מתייחסת בטענותיה לאישור היעדר החובות שניתן מטעם העיריה ולטענתה אישור זה הינו מצא שווא עובדתי ושגיאה נורמטיבית. טענת התובעים כי אישור זה ניתן בגין כל הנכס משוללת כל יסוד. באישור נכתב מפורשות כי היעדר החובות ניתן בגין מבנה קטן ונחבא אל הכלים, ביחס למבנים הלא מוסדרים של החלקות. מודגש כי נכתב שהתעודה מתייחסת אך ורק לנכס שמספרו לעניין ארנונה הוא 2013044, ומבדיקה מספרי הארנונה עולה כי המדובר על דירה בשטח 48 מ"ר בלבד, וספק אם דירה זו נכללה במסגרת השטחים שהתבקשה לגביהם לגליזציה יצאו חיובים בהתאם.
לטענת הנתבעת אין בטעות מנהלית בדבר אישור על היעדר חובות כדי לפטור בעל נכס מתשלום חובותיו על פי דין.
הנתבעת מציינת כי באשר לגובה התעריפים ולאופן שיש לחשב את השטחים כפי שנטען בכתב בתביעה, טענות אלה מועלות לראשונה במסגרת הליך זה ולא הוזכרו במסגרת ההליכים הקודמים. לטענת הנתבעת אין ולא היה לה כל נגיעה לתחשיב הכלכלי, אשר נערך על ידי עיירית יחפה, וחושב ע" מומחים מטעמה.
הנתבעת מציינת כי היא כפופה להוראות חוק תאגידי מים וביוב ולכללי רשות המים שהותקנו מכוח חוק זה ואשר קובעים לה מסגרת תעריפית ואך ורק בהתאם לתעריפים שהיו קבועים בחוקי העזר ביום התאגדותה, וזאת עד אשר ייקבעו כללי חיוב ותעריפים שונים.
לטענת הנתבעת בנוסף לאמור לעיל, אין לתמוך כתבי בי דין בתצהיר "על דרך ההפניה". התובעים צירפו לכתב התביעה תצהיר מאתר התובע מס' 2 מתאריך 29.4.13 והוא תצהיר על דרך ההפניה, שהינו לפי הפסיקה פסול ועליו לא להתקבל.
גם אם תתקבל כל טענה מטענות התובעים הנתבעת טוענת שלא נגרם כל נזק, התובעים לא הראו כי שינו מצבם לרעה עקב הפגמים הנטענים ומשכך אין לייחס לטענותיהם בעניין זה כל נפקות משפטית.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בחומר שהוגש לתיק בית המשפט ובסיכומי הצדדים, אני מקבל את התביעה, הכל כמפורט להלן.
השאלה העומדת לדיון היא האם בדין חייבה הנתבעת את התובעות בהיטלי ביוב וחיבור למים ואגרת הנחת צינורות.
ראשית, אין מחלוקת שהמבנה שייך לתובעים ואין גם מחלוקת שהוא הוקם במועד כלשהו שקדם להקמת מדינה, וככל הנראה גם לתחילת תוקפו של הדין שקדם לחוק התכנון והבניה. טענתם של התובעים כי שילמו את כל ההיטלים והאגרות עבור המבנה שבבעלותם, מתקבלת עלי.
התשלומים הנדרשים בגין התחברות לתשתיות העירוניות שולמו:
בחלקה 1-תימוכין לדבריי אני מוצא בפסק דין שניתן בשנת בוועדת הערר 1984 בעניין היטל ביוב- לפיו התובעים שילמו את התשלומים הנדרשים. נספח ח' לכתב התביעה
חלקה 2- בשנת 1986 כאשר רכשו התובעים החלקה מבעליה הקודמים מסרה העיריה אישור העדר חובות. נספח י"ד לכתב התביעה
בשנת 2006 התובעים שילמו היטל השבחה בסכום של 137,000 ₪.נספח ו' לכתב התביעה.
היטל הביוב
תכליתו של היטל הביוב הינה החובה מבעל מקרקעין להשתתף במימון התקנתה של מערכת ביוב כאשר הכלל הוא כי אין לגבות היטלים בגין שטח שכבר נגבו בגינו היטלים בעבר.
התובעים סוברים, כי אין לחייב אותם בהיטל ביוב, שכן לטענתם הם שילמו בעבר עבור הקמת התשתיות. טענה זו של התובעים היא מכוח העיקרון הכללי בדבר מניעת תשלומי כפל, הקבוע בסעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, אין לנתבעת כל סמכות לגבות היטלי ביוב בשנית.
"בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש ע"י הרשות המקומית ובין שהותקן על ידה שנית."
בבית המשפט העליון נדון לראשונה סעיף 27 לחוק הנ"ל בפסק הדין בעניין ע"א 308/72 עיירית קרית אתא נ' כימקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד כז (1) 617 השופט מני ציין בפסק דינו:
"הנחת היסוד המשתמעת מסעיף 27 לחוק היא שבעלי נכנסים המשתמשים בביוב שהותקן לפני החוק, שילמו בעבר בעד התקנתו בצורת דמי השתתפות לפי הוראות החוקים שהיו בתוקף לפני צאת החוק: כל עוד אותו ביוב ממלא את יעודו, לא היה ולא יהיה צורך בהרחבתו. מאידך אם כתוצאה מתוספת בנייה באיזור מסוים נוצר צורך להתקין ביוב נוסף או ביוב חדש, תעביר הרשות המקומית החלטה ותשלח את ההודעה הנזכרת בסעיף 16 ואז תוכל היא לגבות מאותם בעלי הנכסים את המגיע לה לפי החוק בעד הביוב החדש."
אכן, שיטת ההיטל מאופיינת בחד-פעמיות, בבסיסה של שיטת ההיטל עומד תחשיב כלכלי, הצופה את הוצאותיה של הרשות המקומית ואומד אותן, ובהתאם להן נקבע תעריף ההיטל, המבטא את סך התשלום הנדרש המחייב בגין הוצאות של הרשות המקומית, ומכאן שהוא נדרש לשלמו פעם בלבד.
(אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, עו"ד עפר שפיר כרך א מהדורה שנייה עמ' 556-557 ).
תשלום היטל ביוב בשנית יוצר מצב של כפל תשלום ומצב זה עליו להימנע שכן התשלומים בגין היטלים אלו מוצו ואין לגבות בעבורם בשנית. חריג לעקרון החד הפעמיות של ההיטל מצוי במקרה של בנייה נוספת ומתייחס לשינוי בשטח הבניה בפועל בלבד, שהשתנה עם הבניה החדשה. הנתבעת לא הוכיחה כי ישנה בנייה חדשה או תוספת בנייה שבגינם יש לחייב ואמינה בעייני הטענה כי התובעים שילמו בזמנו את מה שעליהם היה לשלם, ע"י אביהם המנוח וסכום זה כולל גם את ההוצאות העתידיות.
וכפי שנאמר בעת"מ (ת"א) 33442-11-09 עיריית הרצליה נ' איריס וולף ואח' (01.02.2011):
"כידוע, וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה, הרעיון המונח בבסיסה של שיטת ההיטלים, הוא כי לצורך קביעת גובה ההיטל, על הרשות לערוך תחשיב המביא בחשבון את מכלול העלויות של התשתית המוניציפאלית כולה, על פי הערכות ואומדנים מקצועיים, המתייחסים לעבודות שבוצעו, ולעבודות הצפויות להתבצע בעתיד קרוב או הרחוק ביחס לתשתית הרלוונטית (ר' למשל ע:א 1711/02 עיריית חולון נ. ארגון הקבלנים והבונים חולון פ"ד נ"ח(5) 933). חישוב שיעור ההיטלים, צריך אם כן להיערך תוך שנלקחות בחשבון כלל העלויות הצפויות לגבי הצרכים העתידיים הצפויים בעיר כולה, בתחום הרלוונטי."
"היטל משולם גם למימון הוצאות עתידיות. שיעור ההיטל נקבע מראש, בהסתמך על הערכות ועל תחשיבים של ההוצאות הצפויות." ע"א 1842/97עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ.
המבנה הינו ישן מאז שנות השלושים, מערכת הביוב המשרתת את המבנה הותקנה בשנת 1982 והעיריה גבתה את ההיטל כמצוות החוק. אני מסתמך בדבריי על קבלות תשלום בסך של 69,283 ₪ ששילם אב התובעים עבור חלקה 1 לידי עיירת חיפה - נספח י לכתב התביעה. וכן נספח ח' לכתב התביעה - החלטה מתאריך 15.5.84 של וועדת הערר לביוב לפיה אין חייבים לשלם עבור היטל ביוב מעבר למה ששולמו.
התובעים הציגו בפני את נסח הרישום המוכיח כי הם הבעלים של חלקה 2, נספח י"ה לכתב התביעה. תנאי להעברת בעלות בלשכת רישום מקרקעין הוא אישור העירייה כי החיובים המוטלים על החלקה שולמו ע"י הבעלים.
אפנה אל פקודת העיריות [נוסח חדש] סעיף 324(א):
"לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעירייה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר –סולקו במלואם או שאין חובות כאלה."
בשנת 1986 קיבלו התובעים אישור מעירית חיפה על העדר חובות בחלקה 2, נספח י"ד לכתב התביעה (אם כי נראה שההתייחסות הרלוונטית הינה דווקא לחלקה 1, שכן הזכויות בחלקה 2 נרכשו מאוחר יותר). נראה כי עבודות הפיתוח העירוני הנטענות הושלמו שנים רבות לפני שהועברה אליהם הבעלות, ומאז שהועברה הבעלות לא נוספה כל בנייה.
היטלי הפיתוח נגבים פעם אחת בלבד, במועד התגבשות החוב לראשונה, ואילו נמנעה הרשות לגבות היטל במועד מטעם שאינו מוצדק והועברה הבעלות בנכס לאחר אין הרשות רשאית לגבות את ההיטל מבעלי הנכס החדשים.
התרשמתי שאין זיקה כלשהיא בין החיוב הנדרש לבין המבנה, היטל או תשלום חובה שאינו מס גובים מתוך זיקה להוצאות ממשיות שהוצאו. על כן חיובים באגרות ביוב, ביב ציבורי בי מאסף ופרטי כמו במקרה דנן חייבים להיות בזיקה למבנה ולמיקומו.
לאור כל המסמכים שצורפו: פסק דינה של ועדת הערר, קבלות תשלום, תשלום היטל השבחה אישור העדר חובות והעובדה שמהמבנה מחובר לכל הרשתות והתשתיות יש בהן כדי להוכיח די והותר כי אין כל עילה בדין לחיוב התובעת בהיטלים אלו.
אגרת הנחת צינורות
היטל צנרת מים, או בכינויו האחר במסגרת חוקי העזר השונים- אגרת הנחת צינורות מיועד למימון הוצאות הרשות המקומית בהקמת מערכת אספקת המים שבתחומה והולכתם . האגרה משולמת על פי שטח הבניה, וברור כי היא מיועדת לממן את כל רשת המים הנפרשת בעיר.
סמכותה של הרשות המקומית בכל הנוגע לאספקת המים בתחומה מעוגנת בשלושה מקורות חקיקה: פקודת העיריות(נוסח חדש), פקודת העיריות (אספקת מים),1936 וחוק המים תשי"ט 1959 ותקנותיו.
אפנה בהקשר זה לחוק עזר לחיפה (אספקת מים), תשכ"ט-1969 סעיף 4:
"(א) בעל נכס – פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים – הגובל קטע שבו הניחה העיריה צינור מים, ישלם לעיריה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת.
(ב) אגרת הנחת צינורות מים תשולם עם הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב).
(ג) בעל נכס, שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים, שהגיש בקשה להגדלת הנפח או השטח של הבנין או לבניית בנין חדש, ישלם לפני מתן ההיתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, אגרת הנחת צינורות מים בשיעור שנקבע בתוספת לגבי הבניה שבעדה ניתן ההיתר כאמור."
אני קובע כי אין בסיס לנתבעת לדרוש היטל בגין הנחת הצינורות, הנתבעת לא הוכיחה כי הוגשה בקשה להגדלת הנפח או השטח של הבניין או בניית בניין חדש ומשכך לא ברור על סמך מה חייבה את התובעים בהיטל זה.
אין חולק כי כל העבודות להנחת צינורות המים המשרתות את הנכס הנדון הסתיימו, שכן הנכס שימש למפעל קרמיקות ולמסעדה ואיני חושב שבשנים ששימש את התובעים לכך לא סופקו מים.
אין תחולה לסעיף 4(ג) לחוק העזר הנ"ל שמכוחו ניתן לחייב התובעים באגרות מים, הנתבעת לא הוכיחה כי נעשתה עבודה חדשה להנחת צנרת מים במבנה בו עסקינן. הנתבעת לא קיבלה החלטה על התקנת קו מים כנדרש בחוק והתובעים לא קיבלו הודעה כדין וכנדרש בחוק המים על התקנתו של צינור מים שמשמש את המבנה.
עד כה די כדי להסיק כי התשלומים בעד עבודות התשתית סביב הנכס לאורך השנים שולמו. אם נותר ספק בנוגע לעמידת בעלי הנכס לדורותיו בחובותיהם מכוח עבודות הפיתוח, הרי שבניגוד לעמדת הנתבעת , אני סבור כי חלה לגבי חובות אלה התיישנות. ואנמק.
התובעים ציינו בסיכומיהם כי קיימת התיישנות ברורה וחדה ממועד ביצוע העבודות למועד הוצאת דרישות התשלום.
היטלים כאמור יש לגבות תוך תקופת זמן סבירה ממועד התגבשותם (כאשר אין מדובר בהיטלים מכוח בניה נוספת), לעניין שליחת דרישת התשלום תוך מועד סביר ניתן להביא את פסק דינה של כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, בש"א 4401/03 בת.א. 4978/03 יהונתן לב נ' עריית ירושלים,
אשר קובעת בפסק דינה את העקרון כי יש לשלוח את הודעת התשלום בתוך זמן סביר לאחר תחילת העבודות.
נקודת המוצא לדיוננו היא סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אשר קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מהי "עילת התובענה" לעניין סעיף 6? לכך השיב בית המשפט העליון, שעילת התובענה היא: "מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע. היא נולדת בדרך כלל במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב".(רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נה(4) 66).
ובכן, מירוץ ההתיישנות נמנה החל מהמועד שבו התגבשה עילת התביעה.
וכפי שנאמר בספרו של שפיר שלעיל עמ ' 464:
"אשר לחיוב באגרות ובהיטלי פיתוח מחל אפוא מירוץ ההתיישנות במועד שבו התגבש החיוב לכדי חיוב בר תביעה. מהו אותו מועד: האם מועד התקיימותם של אירועי החיוב הקבועים בדין? קרי מועד ביצוע עבודות התשתית שבעטיין ניתן להטיל את החיוב הראשוני והיזום בהיטל או מתן היתר בנייה לאותה בניה שבעבורה מוטל החיוב המשלים בהיטל, או שמא המועד בו שוגרה לחייב דרישת התשלום לפירעון החיוב?"
ובכן, לשיטתי מועד התגבשות החיוב הוא מועד תחילת ביצוע העבודות, תימוכין לדבריי מצאתי בספרו של שפיר, שם נדונה השאלה של תחילת מועד ההתיישנות בהקשר לאגרות ולהיטלי פיתוח בכלל ,ראו עמוד 465 עמדתו היא כדלקמן :
"במידה ידועה ניתן לייחס לחיוב בהיטל עם ביצוע העבודות המקימות את הזכות להטילו מעמד של חיוב מושגי, ההופך לחיוב קונקרטי עם משלוח דרישת התשלום, שהרי רק הדרישה מגבשת את החיוב מבחינת סכומו ואופן תשלומו. בהיעדר דרישה לא ניתן לגבות את החיוב ואין כל דרך לשלמו. במובן זה נבדלת דרישת התשלום מאקט ההודעה על ביצוע העבודות, שאינו משליך כלל על האפשרות לגבות את החוב.
ובכל זאת קביעת מועד שיגור הדרישה כמועד שבו התגבש החיוב עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית שלפיה יחל מרוץ ההתיישנות להימנות ממועד דרישת התשלום בלא זיקה למועד שיגורה ואף אם זו שוגרה שנים לאחר מועד ביצוע העבודות המקימות את החיוב."
יפים לעניינו הדברים כפי שנאמרו ב רעא 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ''ד סד(1) 215, 27:
"האם מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות ישנו טעם טוב ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים? אני סבורה שהתשובה שלילית. כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט"
עבודות להנחת מערכת הביוב נעשו בשנת 1982 ( נספח י' לכתב התביעה- הודעה על היטל ביוב מטעם עירית חיפה), משחלף זמן כה רב אני קובע שיש לקבל את טענת העותרת להתיישנות החוב ולא ניתן לגבותו עוד.
טענת הנתבעת בסיכומיה כי קביעת מועד שיגור הדרישה לתשלום כמועד שבו התגבש החיוב, אינה סבירה בעיניי. מצב דברים זה עלול להעניק לרשות כלי מלאכותי לתמרן את מועד החיוב והדרישה כל שחיובים ותביעות בגין אלה יוטלו שנים רבות לאחר מועד ביצוע העבודות המקימות אותם.
בהקשר זה אפנה לדברי כב' השופט זילברג בע"א 280/53-279 שרה לוי נ' אליהו קלינגר ואח' פ"ד י' 802 ,812.
"תאריך משלוח ההתראה הנוטריונית איננו התאריך הקובע לחישוב תקופת ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, הרי יצא שבכל מקרה יוכל הצד לחוזה להאריך את תקופת ההתיישנות על ידי משלוח התראה נוטריונית. ברור הדבר שתקופת ההתיישנות מתחילה מהיום בו נולדה עילת התביעה".
מכל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת הנתבעת לדרוש מהתובעים היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות, , רטרואקטיבית, עשרות שנים לאחר שהונחה היא בלתי סבירה ואינה חוקית.
התנהלות הנתבעת
החיובים הוטלו על ידי הנתבעת שהינה רשות פרטית, אך מדובר על גוף מהותי כרשות מנהלית וחלים עליו כללי המשפט המנהלי הנוגעים להליך קבלת החלטה ולעניין זה יפים דברים אלו כפי שנאמר בספרו של יצחק זמיר, הסמכות המנהלית כרך ב' עמ' 733:
"רשות מנהלית סבירה, כמו כל אדם סביר לא תקבל החלטה אלא על יסוד תשתית של עובדות.
רשות מינהלית שמפעילה את שיקול הדעת שלה ללא בירור העובדות הנוגעות לעניין, ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיע לתוצאה מסויימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירות. שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית. היא עילה ל פסול כל החלטה מינהלית."
אפנה אל עא 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי ושם נאמר:
עקרון חוקיות המינהל מהווה נורמה בסיסית במשפט הציבורי. עקרון זה מורה, כי כוחה של הרשות הציבורית נובע מהסמכויות שהוקנו לה בדין, ואין בלתן. הדין הוא שמוליד את כוחה של הרשות לפעול, וגבולות כוחה מתוחמים לגבולות ההסמכה שהוענקה לה בדין. זהו "האל"ף-בי"ת של המשפט המינהלי" (ברוך ברכה משפט מינהלי כרך א 35 (1987); ע"א 630/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נהריה נ' שיר הצפון חברה לבניה בע"מ, פ"ד נב(3) 399, 403-404 (1998); בג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פ"ד מח(3) 353, 357 (1994)).
עקרון חוקיות המינהל מחייב הקפדה מיוחדת בכל הנוגע לפעולות העלולות לפגוע בזכות יסוד של הפרט. פעולה של רשות הפוגעת בזכות יסוד טעונה הסמכה חוקית מפורשת. כך היה הדין מקדמת דנא (בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3) 337, 358-359 (1983); ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מה(4) 529, 560-561 (1991)).
כך הוא הדין היום, לאור הוראות חוקי היסוד המגדירים את זכויות היסוד של האדם (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק; דנג"ץ 9411/00 ארקו, תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עירית ראשון לציון, פסקאות 6-13 ([פורסם בנבו], 19.10.2009); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקאות 13-15 ([פורסם בנבו], 20.12.2010)).
אין חולק חובתה של הרשות הציבורית שלא לסטות מגדרי סמכותה על פי דין בולטת במיוחד בתחום המיסים ותשלומי החובה ולאור כל האמור לעיל פעלה שלא כדין.
הנתבעת חזרה בסיכומיה על כך כי התובעים הינם מפרי חוק ועברייני בנייה ולא מצאתי להתייחס לטענות אלו שכן מיותרות בכל אשר למחלוקת בה עסקינן, והיא שאלת ההיטלים ודרישות החיוב.
טענת הנתבעת לגבי חוקיות הנכס אינה עולה בקנה אחד עם העבודה שלתובעים אושר שינוי יעוד, שכן בגינו שילמו היטלי השבחה בשנת 2004, ותוך התעלמות רבתי משנות ההחזקה הרבות של הנכס, עוד לפני קום המדינה. דווקא אופן ועיתוי הטלת ההיטל מצביע על שרירותיות, בכל מקרה, לא מצאתי לייחס לשאלת הפרת החוק הנטענת בעבר משקל בהקשר זה.
הנתבעת העלתה את טענת השיהוי ובהסתמך עליה סברה כי יש לדחות התביעה, ובכן טענה זו נדחית שכן לא ראיתי לנכון כי התובעים השתהו בהגשת תביעתם. התובעים קיבלו את דרישת התשלום ב- 12.5.10, ודרישתם לקבל פירוט התשלומים בו רוכזו כל ההיטלים שחויבו בהם התקבלה בתאריך 8.7.10, נספח ה' לכתב התביעה.
טרם הגשת התביעה הוגש ערר לועדת הערר אשר נמחק מחוסר סמכות עניינית וכן עתירה שהוגשה לבית משפט לעניינים מנהליים בגין אותו סעד ונמחקה גם היא מחוסר סמכות.
רק באמצעות העתירה שהוגשה לבית משפט גבוה לצדק נקבע ההליך שעל התובעים לנקוט לביטול דרישת התשלום , והוא תביעה המוגשת לבית משפט זה שהוגשה כ- 3 שנים לאחר דרישת התשלום שקיבלו מהנתבעת.
אין חולק כי התובעים לא השתהו, ומרגע שקיבלו את דרישת התשלום פעלו על מנת לדון בדרישה זו, על אף כי לא ביצעו בדיקה מקדימה באשר למסגרת הסמכות ולא ביררו כנדרש איפה נדונה התביעה להתברר אין לגישתי לזקוף זאת לחובתם.
סוף דבר
נוכח כל האמור אני קובע ומצהיר כדלקמן:
אני מצהיר על היות דרישת התשלום ששלחה הנתבעת לתובעת בתאריך 12.5.10 - כבטלה.
אני מחייב הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ז, 27 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
