יפרח נ' חלפון (גיטר) ואח'

בפניי המרצת פתיחה, במסגרתה עותר המבקש להצהיר, כי הסכם "זכרון הדברים" שנערך בינו לבין המשיבה ביום 26.12.11 תקף ומחייב את המשיבה, וכי הודעות שנשלחו למבקש ע"י המשיבה או מי מטעמה במסגרתן התיימרה להודיע על ביטול ההסכם, הינן בטלות.

העובדות הדרושות להכרעה

מרבית העובדות הנחוצות להכרעה אינן שנויות במחלוקת.

המשיבה היא הבעלים של דירה, המצויה ברח' התאנה 2/9 ברחובות.

ביום 26.12.11 נחתם בין המבקש לבין המשיבה, במשרדו של עו"ד גד שהרבני, מסמך שכותרתו "רכישת דירה זכרון דברים" (להלן: "ההסכם" או "זכרון הדברים").

עפ"י המוצהר בזכרון הדברים, במתחם הכולל את דירת המשיבה, אמור להתבצע פרוייקט פינוי בינוי, במסגרתו צפויה המשיבה להיות זכאית ל – 2 דירות בפרוייקט עתידי שייבנה. במסגרת זכרון הדברים, התחייבה המשיבה למכור למבקש את זכותה לקבלת אחת מאותן שתי דירות עתידיות.

מאחר ובשעת חתימת זכרון הדברים טרם נחתם הסכם הפינוי בינוי, נקבעו בזכרון הדברים הוראות שונות, צופות פני חתימתו של הסכם פינוי בינוי ומימושו, ואף נקבע סעיף להסדרת היחסים בין הצדדים ככל שלא ייחתם הסכם פינוי בינוי או לא ייצא לפועל (סעיף 5 לזכרון הדברים), במסגרתו הוסכם כי המוכרת תשיב לקונה את הסכום שקיבלה על חשבון התמורה עד אותו מועד, בתוך 60 יום, ללא תשלום פיצוי כלשהו.

התמורה עליה הוסכם במסגרת זכרון הדברים היא בסך של 715,000 ₪, כאשר סוכם כי במעמד חתימת ההסכם ישלם המבקש למשיבה סך של 50,000 ₪, שאין חולק כי אכן שולם.

במסגרת זכרון הדברים, הוסכם כי ישולמו על חשבון התמורה תשלומים נוספים אשר מועדיהם ושיעוריהם לא פורטו בו, תוך שנקבע כי התשלום האחרון ישולם במעמד וכנגד מסירת החזקה בנכס לקונה והמצאת כל המסמכים.

בנוסח המודפס של זכרון הדברים, אף מופיע לוח תשלומים, אשר לא מולאו בו תאריכי וסכומי התשלומים הנוספים שיבוצעו, כדלקמן:

תשלום 1: לא יאוחר מיום ________ בסך __________ ₪.

תשלום 2: לא יאוחר מיום ________ בסך __________ ₪.

.

.

.

.

תשלום 6: לא יאוחר מיום ________ בסך __________ ₪.

אין חולק כי התאריכים והסכומים בלוח התשלומים הנ"ל הושארו, במועד חתימת זכרון הדברים ובכלל - ריקים (ראו למשל עדות המשיבה, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 8; וכן עדותו של עו"ד שהרבני, עמ' 14 לפרוטוקול ש' 15).

עוד אין חולק, כי במרוצת החודשים שחלפו לאחר חתימת ההסכם, שילם המבקש למשיבה, לבקשתה, סכומי כסף נוספים, כמפורט בלוח התשלומים אותם מילא הוא עצמו, בכתב ידו, על גבי עותק זכרון הדברים שהיה בידיו, וצורף כנספח א' להמרצת הפתיחה.

סה"כ שילם המבקש למשיבה, מעבר ל – 50,000 ₪ ששילם במעמד חתימת ההסכם, בשש הזדמנויות במהלך שנת 2012 וראשית 2013, סכום כולל נוסף של 28,000 ₪.

בנוסף לכך, במועד לא ידוע, כנראה בפברואר 2013, הועברו מטעם המבקש לידי המשיבה שיקים משוכים על שם צד ג' ("אוסלנית"), בסכום כולל של 165,000 ₪, אשר הועברו למשיבה דרך עו"ד שהרבני.

עוד אין חולק, כי אחד משיקים אלו, על סך 20,000 ₪, הועבר לידי המבקש, כאשר המשיבה טוענת כי היה על המבקש להחזירו לידיה.

סה"כ, אפוא, הועבר למשיבה מאת המבקש על חשבון התמורה סכום כולל במזומן ובשיקים של 243,000 ₪, מתוכם הוחזרו לידיו 20,000 ₪, דהיינו – שולמו על ידו על חשבון התמורה 223,000 ₪.

כפי שהוער לעיל, המבקש הוסיף בכתב ידו, על גבי העותק של זכרון הדברים שנותר בידיו, את הסכומים אותם העביר לידי המשיבה ואת המועדים בהם הועברו אותם סכומים. ביחס לאסופת השיקים של צד ג' אשר הועברו לידי המשיבה, נרשם סכומם הכולל – 165,000 ₪ בתוספת הערה "צ'קים מצ"ג", אך לא תועד דבר החזרתו של אחד משיקים אלו, על סך 20,000 ₪, לידי המבקש. לעובדה זו חשיבות, עליה אעמוד בהמשך.

כעולה מחומר הראיות הקיים בתיק, מאז אירוע מסירת השיקים כאמור, ומשך למעלה משנתיים, לא היה קשר בין הצדדים עד ליום 11.11.15. במועד זה, כעולה מתכתובת המסרונים שהוחלפה בין הצדדים, כפי שצורפה ע"י המבקש כנספח ז' להמרצת הפתיחה המתוקנת, פנה המבקש למשיבה וביקשה לתאם רישום הערת אזהרה. זאת, לדבריו, לאחר ששמע שהליך פינוי הבינוי מתקדם.

המשיבה ביקשה להתייעץ עם עוה"ד, ובהמשך ביקשה מן המבקש כי ישלח בפקס פנייה מפורטת וכן את הסכם המכר שנחתם בין הצדדים לעוה"ד שהרבני.

לאחר שהמבקש שלח לעוה"ד שהרבני את ההסכם (כאשר, כזכור, על גבי הנוסח שהיה בידיו הוספו בכתב יד סכומי הכסף אשר שולמו על ידו לאחר חתימת זכרון הדברים), השיבה המשיבה למבקש במסרון מיום 16.11.15 בזו הלשון:

"שאול ערב טוב

אני יכולה לבוא איתך לטאבו ביום ראשון

מלבד זאת שאול אני מבקשת שתעביר אליי את סכום השיק שלקחת מימני בזמנו אני מאוד זקוקה לו שמילים לא יתארו!"

לאחר הודעה זו, התנהלה תכתובת נוספת בין הצדדים, במסגרתה הבהיר המבקש את עמדתו כי אינו חייב לשלם לידי המשיבה את סכום השיק שהועבר לידיו בשעתו (בסך 20,000 ₪), שכן ממילא, עפ"י ההסכם שנחתם ביניהם, לא היה הוא חייב להעביר לה כל סכום נוסף בשלב זה, וכל הסכומים שהעביר לה מעבר ל – 50,000 ₪ הראשונים ששולמו עפ"י ההסכם, היו לפנים משורת הדין.

בהמשך ביטלה המשיבה את הפגישה שנקבעה בין הצדדים לסור לטאבו והתחמקה מקביעת מועד חדש, עד שהודיעה למבקש כי אמור להישלח אליו מכתב מעו"ד.

ואכן, ביום 10.12.15 נשלח למבקש מכתבו של עו"ד שהרבני, בו נטען כי המבקש לא שילם למשיבה את מלוא הסכומים אותם היה המבקש אמור לשלם לה, ולפיכך נדרש להעביר לה את הסך של 20,000 ₪, אחרת יהווה הדבר עילה לביטולו של ההסכם (נספח ט' להמרצת הפתיחה המתוקנת).

החל משלב זה התנהלה התכתבות בין הצדדים, הן במסרונים בין המבקש למשיבה, והן מכתבים שהוחלפו בין המבקש למשיבה ולעו"ד שהרבני (ראו נספחי ז'-י' להמרצת הפתיחה המתוקנת). במסגרת תכתובת זו, הבהיר המבקש שוב ושוב את עמדתו כי נכון לאותה שעה, כל עוד לא נחתם הסכם הפינוי בינוי, לא היה חייב הוא עפ"י ההסכמות בין הצדדים לשלם סכומים נוספים כלשהם מעבר ל – 50,000 ₪ ששולמו במעמד חתימת ההסכם, וכי יתר הסכומים שולמו לפנים משורת הדין בשל התחשבותו במצבה של המשיבה.

במאמר מוסגר יוער, כי בחלק מתכתובות אלו ציין המבקש כי הסכום הכולל שהועבר על ידו למשיבה עומד על 243,000 ₪, הגם שכיום אין חולק כי – 20,000 ₪ מן הסך האמור הוחזרו לידי המבקש, כך ששולמו על ידו סה"כ 223,000 ₪ (50,000 ₪ במעמד חתימת החוזה, 28,000 ₪ בהזדמנויות שונות לאחר מכן, ו – 145,000 ₪ בשיקים של צד ג', כאשר לכתחילה נמסרו שיקים בסכום כולל של 165,000 ₪ אך כאמור שיק אחד על סך 20,000 ₪ הועבר לאחר מכן למבקש).

המשיבה מצידה, הודיעה למבקש, במכתבה מיום 7.1.16 (נספח י"א להמרצת הפתיחה המתוקנת), כי בשל העובדה שהפר את זכרון הדברים שנחתם ביניהם, בכך שלא שילם לידיה את הסך של 20,000 ₪ שהיה אמור לשלם לה, היא מבטלת את ההסכם.

בהמשך, ביום 29.2.16, הודיע עו"ד שהרבני למבקש, כי בהמשך לביטולה את ההסכם ביניהם, הפקידה המשיבה בידיו בנאמנות את סכומי הכסף ששולמו לה על ידו (נספח י"ב להמרצת הפתיחה המתוקנת).

המבקש לא השלים עם ביטול ההסכם, וביום 10.5.16 שלח באמצעות בא כוחו מכתב התראה למשיבה, ומשלא נענה הגיש את המרצת הפתיחה ובצידה בקשה למתן צו זמני שיאסור על המשיבה למכור את זכויותיה לאחר.

להשלמת התמונה יסופר, כי במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק זה – הן בבקשה לסעד זמני והן בהליך העיקרי – הסתבר, כי בשלב מסויים נחתם בין המשיבה לאדם אחר (מר משה) הסכם למכירת הזכויות באחת הדירות העתידיות, תמורת אותו סכום (715,000 ₪), ואותו אחר (מר משה) אף צורף כמשיב לבקשה, אולם בסופו של יום בוטל הסכם זה.

מטעם המשיבה לא הוגשה תגובה להמרצת הפתיחה, אך הוגשו תגובה לבקשה למתן צו מניעה זמני (אשר הוגשה לתיק ביום 23.8.16 ותכונה להלן "התגובה המקורית") ותגובה לבקשה המתוקנת לצו מניעה זמני (אשר הוגשה לתיק ביום 21.9.16 ותכונה להלן: "התגובה המתוקנת"), ועפ"י החלטות שניתנו בהמשך, בהעדר תשובה להמרצת הפתיחה, תיחשבנה תגובות אלו כתגובתה בתיק העיקרי.

דיון והכרעה

כאמור, על מרבית העובדות אין למעשה כל מחלוקת בין הצדדים, כאשר המחלוקת העובדתית ביניהם מתמקדת בשתי שאלות:

הראשונה - מה סוכם בין הצדדים ביחס למועדי ושיעורי התשלומים הנוספים שישולמו על חשבון התמורה מעבר לסכום הראשוני של 50,000 ₪ ששולם במעמד חתימת ההסכם;

השנייה – האם הפר המבקש את ההסכם בכך שלא החזיר למשיבה את הסך של 20,000 ₪.

במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת, טען המבקש כי סוכם בין הצדדים כי מועדי התשלומים הנוספים ושיעוריהם ייקבעו רק לאחר חתימת המשיבה על הסכם פינוי בינוי. על אף האמור, לטענת המבקש, לפנים משורת הדין ומתוך נכונותו לסייע למשיבה במצוקתה, נאות הוא, לטענתו, להעביר למשיבה סכומי כסף נוספים, ככל שהתאפשר לו הדבר מבחינת מצבו הכלכלי. זאת, על אף שלא היתה עליו כל חובה לעשות כן עפ"י ההסכם.

המשיבה בתגובותיה אישרה כי במעמד חתימת ההסכם לא סוכמו מועדי ושיעורי התשלומים שישולמו, "וסוכם עם עוה"ד שהרבני כי הצדדים יחליטו על כך לאחר חתימת החוזה ולאחר שהמבקש יבקש הלוואה מהבנק לצורך זה" (ראו סעיף 3 לתגובה המקורית וסעיף 5 לתגובה המתוקנת). המשיבה הוסיפה וטענה, כי בהמשך הודיעה המבקש כי לא קיבל משכנתא מהבנק ולפיכך לא יוכל להתחייב על מועדי התשלום הבאים. המשיבה טענה כי המבקש התחייב לשלם לה תשלומים בכל פעם שתחול התקדמות בפרוייקט, אך למרות שחלו התקדמויות (כגון, אישור הוועדות וכיוצ"ב) לא שילם המבקש למשיבה את אשר הובטח לה, לטענתה.

המשיבה טענה, כי מאז שולמו התשלומים האחרונים שבה ופנתה והתחננה למבקש כי ישלם לידיה סכומי כסף נוספים, אך הוא סירב, ואף את אותם 20,000 ₪ אשר היה עליו להחזיר לידיה לא החזיר.

פרטי ההסכמות בין הצדדים עפ"י זכרון הדברים

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים שניהם ואת העד עו"ד שהרבני, ונתתי דעתי למכלול המסמכים שהוגשו ע"י הצדדים וגם לעדויות שלא הובאו ע"י מי מן הצדדים, כפי שאפרט להלן, באתי לכלל מסקנה, כי בכל הנוגע לשאלה מה סוכם בין הצדדים לגבי מועדי התשלומים הנוספים ושיעוריהם, יש להעדיף את גרסת המבקש.

בפתח הדברים יש לציין, כי נוסח ההסכם הכתוב ולשונו, יכולים להתיישב הן עם גרסת המבקש והן עם גרסת המשיבה.

כך, בהסכם סוכם מועדו ושיעורו של התשלום הראשון (50,000 ₪, שישולמו עד לא יאוחר מיום 26.12.11) ולא מעבר לכך. יחד עם זאת, בהסכם כאמור הושאר מקום להשלמת מועדיהם ושיעוריהם של תשלומים עתידים לבוא, כאשר לגבי תשלומים 1-6 לא נקבע דבר, ולגבי שני התשלומים האחרונים (תשלומים 7-8) ננקבו תנאים לתשלומם (תשלום 7, בכפוף להעברת אישור יתרות מעודכן של בנק למשכנתאות ותשלום 8 כנגד מסירת החזקה בננכס ויתר המסמכים המפורטים בהסכם).

לא ניתן להבין מן הכיתוב בהסכם אם סוכם כי תשלומים 1-6 ישולמו לאחר החתימה על הסכם פינוי בינוי דווקא, או שמא עוד קודם לכן, כטענת המשיבה.

כך או כך, ומעבר לכך שעדותו של המבקש היתה מהימנה עליי, מצאתי מספר חיזוקים לגרסתו בדבר תוכן הסכמת הצדדים מלכתחילה ואפרטם בקצרה להלן.

ראשית, בכל פניותיה אל המבקש – הן בתכתובת המסרונים שהתנהלה ביניהם לאחר בקשתו אליה מיום 11.11.15 לרישום הערת אזהרה, והן בהודעות על הפרת ההסכם ומאוחר יותר על ביטולו – לא טענה המשיבה, ולו ברמז, כי המבקש אמור היה לשלם לה תשלומים נוספים כלשהם מעבר למה ששולם, וכל טרונייתה היתה אך ורק לגבי אותו שיק של 20,000 ₪ אשר נמסר לידי המבקש ולא הוחזר למשיבה.

בעניין זה אפנה, בין היתר, למכתבו של עו"ד שהרבני נספח ט' להמרצת הפתיחה המתוקנת; למכתבה של המשיבה אל המבקש נספח י"א להמרצת הפתיחה המתוקנת; ולמסרונים ששלחה למבקש, ואשר צורפו כחלק מנספח ז' להמרצת הפתיחה המתוקנת, ובהם, בין היתר, המסרון שצוטט לעיל מיום 16.11.15, במסגרתו לא זו בלבד שאין המשיבה מלינה על כל הפרה מעבר לאותם 20,000 ₪, אלא שאף לגבי סכום זה אין היא מציבה כל דרישה, אלא פונה אל המבקש בבקשה, כאשר מלשון המסרון ברור כי ההנחה הגלומה בו היא כי אין למשיבה זכות מוקנית לקבל את השיק חזרה אלא שהדבר נתון לשיקול דעתו ורצונו הטוב של המבקש.

מדברים אלו ניתן ללמוד, כי בזמן אמת לא סברה המשיבה ולא טענה כי המבקש חייב לשלם לה סכומים נוספים כלשהם, לא כל שכן מעבר לסכומים שכבר נאות לשלם לה לאחר החתימה על ההסכם.

מעבר לכך יש לציין, כי לטענת המבקש – שלא נסתרה בעדות המשיבה – יום קודם לחתימה על זכרון הדברים, נפגשו הצדדים יחד עם אחיה של המשיבה – מר זמיר חורש, וסוכמו ביניהם פרטי העסקה, ואל עו"ד שהרבני הגיעו למחרת לאחר שכבר סיכמו ביניהם את העקרונות (ראו גם עדות עו"ד שהרבני, עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 29).

מאחר וגרסתו של המבקש לגבי נסיבות ההסכמה היתה ברורה ועקבית כבר מן הרגע הראשון, הרי שמצופה היה, כי ככל שטוענת המשיבה כי ההסכמות היו אחרות, תביא לעדות את אחיה שיעיד על תוכן ההסכמות שהיו בין הצדדים.

בהקשר זה יוער במאמר מוסגר, כי אכן בתחילתו של הליך זה לא היתה המשיבה מיוצגת, וזאת על אף ששני מותבים שונים שישבו בבקשה למתן צו זמני, המליצו לה בחום ליטול ייצוג משפטי. זמן קצר לפני מועד ההוכחות שהיה קבוע בתיק, הוגשה מטעם המשיבה בקשה לדחיית הדיון, וזאת מאחר והמשיבה זכתה לייצוג מטעם הסיוע המשפטי וביקשה למצות את זכותה לניהול הגנתה כראוי באמצעות בא כוחה, ובכלל זאת לזמן עדים במידת הצורך. במסגרת זו, אף הוגשה מטעם המשיבה בקשה לזימונו של עו"ד שהרבני לעדות. בהחלטתי מיום 22.3.17 נעתרתי לבקשה, דחיתי את דיון ההוכחות, ואפשרתי למשיבה להגיש כל בקשה שתמצא לנכון להגשת ראיות ולזימון עדים.

ואולם, גם בשלב זה, לא הוגשה מטעמה כל בקשה לזמן את אחיה לעדות, וברי כי יש לזקוף עניין זה לחובתה, שכן חזקה היא, כי ככל שהיה בעדות האח כדי לתמוך את טענותיה בדבר תוכן ההסכמות בין הצדדים, היתה היא פועלת לזימונו. לא למותר לציין, כי לא נטען בפניי, ולו ברמז, כי היתה מניעה כלשהי להבאתו של האח לעדות, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לאי הבאתו (ראו, למשל בסיכומי ב"כ המשיבה, עמ' 18 לפרוטוקול ש' 22-23).

אציין, כי עדותו של מר שהרבני בעניין זה לא היתה חד משמעית. מר שהרבני שב והדגיש, כי המליץ לצדדים לפרט כבר בהסכם את מועדי התשלומים ושיעוריהם, אך הם עמדו על כך שהם מבקשים לסגור את הדברים ביניהם בהמשך (ראו, למשל, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 30-32; עמ' 13 ש' 17-18).

לא ניתן היה להבין מעדותו של מר שהרבני אם היתה הבנה כלשהי כי התשלומים הנוספים ישולמו לפני או אחרי החתימה על הסכם פינוי בינוי; עם זאת יש לציין, כי מר שהרבני השיב כי לא זכור לו שדובר על משכנתא שהמבקש צריך לקחת, כפי שנטען ע"י המשיבה (ראו עמ' 13 לפרוטוקול ש' 1, אותו יש לבחון למול הנטען בסעיף 3 לתגובה המקורית וסעיף 5 לתגובתה המתוקנת).

אוסיף, כי גרסתו של המבקש בעניין זה עולה בקנה אחד גם עם הגיונם של דברים.

כפי שהבהיר המבקש בהרחבה בעדותו, בעת החתימה על זכרון הדברים היה רעיון הפינוי בינוי עוד בחיתוליו.

המשיבה היתה זקוקה לכסף, והסכימה לפיכך לחתום על ההסכם כאמור, ובלבד שישולם לה במעמד החתימה סך של 50,000 ₪ (המשיבה לא חלקה על כך– ראו סעיף 2 לתגובה המתוקנת). ואולם, אין חולק כי במועד החתימה על ההסכם, לא היה ידוע לצדדים דבר וחצי דבר בעניין המועד שבו ייחתם הסכם הפינוי בינוי, אשר גם לאחריו ברור כי הדרך עד לבניית הדירות עוד ארוכה.

ואכן, גם בשעה שנוהל הליך זה, כמעט שש שנים לאחר החתימה על זכרון הדברים, טרם נחתם הסכם הפינוי בינוי.

להשקפתי, אך הגיוני הוא, כי עד לחתימה על הסכם פינוי בינוי, לא מתחייב היה מן המבקש להוסיף ולשלם תשלומים מעבר לתשלום הראשוני שסוכם בהסכם המכר. כאמור, גם חתימה על הסכם פינוי בינוי אינה אלא צעד ראשון בדרך לדירה המיוחלת, אך מכל מקום ברור כי עד לחתימתו אין כל וודאות כי הפרוייקט בכלל ייצא לפועל, והמשיבה תוכל למכור דירה כלשהי למבקש. דעתי כדעת ב"כ המבקש, כי לא סביר כי המבקש יסכים לחתום על הסכם אשר מחייבו לשלם את מרבית התמורה או חלקים ניכרים ממנה, בשלב שבו כלל לא ברור אם בכלל תהיה למשיבה דירה אותה תוכל למכור לו. זאת, בפרט לאחר שעפ"י ההוראות שנקבעו בהסכם, ככל שלא ייחתם הסכם פינוי בינוי, יהיה המבקש זכאי אך ורק לקבלת כספו חזרה ללא פיצוי כספי כלשהו.

המשיבה טענה, כי ציוני דרך אלו או אחרים, כגון אישורי הוועדות המוסמכות, היוו אבני דרך אשר סוכם כי ינחו את הצדדים בביצוע התשלומים. ואולם, לדברים אלו אין זכר בהסכם, ויתירה מכך, אף אין רמז בתכתובות בין הצדדים לכך שהמשיבה אי פעם דרשה מן המבקש כי ישלם סכום כלשהו בעקבות התקדמות או אישור כלשהו שניתן. לא בכדי, המשיבה אף לא ידעה להוסיף מה סוכם לגבי אותם אבני דרך כנטען על ידה (ראו, למשל, עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 13-16).

אף לא שוכנעתי, כפי שניסתה המשיבה לטעון בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, כי התמורה עליה סיכמו הצדדים נמוכה משווי הזכות שנמכרה, לא כל שכן באופן בלתי סביר. ראשית, לא הוצגה בפניי כל ראייה מהימנה בעניין שווי הזכות, והמסמכים שהוגשו מטעם המשיבה על מנת להוכיח את שוויה של דירה לכאורה, אין בהם כדי לסייע לה. ברי, כי אין דומה שווי דירה קיימת לשוויה של זכות עתידית אופציונלית ולא ודאית לדירה מכח הסכם בינוי שכלל לא בא לעולם.

כזכור, במסגרת סעיף 5 להסכם הוסכם, כי במקרה שלא ייחתם הסכם פינוי בינוי או שזה לא ייצא אל הפועל מכל סיבה שהיא, לא יהיה המבקש זכאי לכל פיצוי שהוא אלא אך ורק להשבת הסכומים ששולמו על ידו עד אותו שלב. המבקש נטל, אפוא, על עצמו סיכון בלתי מבוטל, כי בסופו של יום לא ייחתם הסכם פינוי בינוי או שהוא לא ייצא לפועל מכל סיבה שהיא, ואז היה זוכה רק לקבל את כספו חזרה, וכמוהו כמי שהלווה למשיבה סכום כסף בסך עשרות ואף מאות אלפי ₪,ללא ריבית וללא כל הטבה שצמחה לו מכך.

כנגד סיכון זה שנטל על עצמו המבקש, רכש הוא סיכוי לקבלת דירה, אשר בסופו של יום ככל שאכן ייצא הפרוייקט אל הפועל לאחר אי אלו שנים כמקווה, יהא שוויה גבוה מן התמורה ששולמה על ידו, בחלקה שנים קודם לכן.

ואזכיר, כי המשיבה התייעצה קודם לחתימה על זכרון הדברים עם אחיה, והיתה מיוצגת בעת חתימת ההסכם ע"י עו"ד שהרבני, אשר אמנם ייצג את שני הצדדים לעסקה, אך כפי שעלה מן העדויות בפניי, אין חולק כי ייצג את המשיבה בעניינים אחרים כלשהם, וכי היה הוא איש אמונה והיא זו שביקשה כי ניסוח זכרון הדברים והחתימה עליו ייערכו באמצעותו.

הראייה לכך שגובה התמורה עליה הוסכם בין הצדדים אינה נופלת משווי השוק של הזכות הפוטנציאלית לדירה שנמכרה, נלמדת אף מכך, שמספר שנים לאחר מכן, חתמה המשיבה על הסכם דומה, למכירת אותן זכויות (אשר לטענת המשיבה כבר החלו לקרום עור וגידים עם אישור התכנית ברשויות המוסמכות, ולפיכך כבר היו וודאיות יותר וערכן מן הסתם גבוה יותר) – תמורת אותו סכום בדיוק עליו הוסכם עם המבקש שנים אחדות קודם לכן (ראו נספח י"ג לתגובה המתוקנת).

בנסיבות אלו – בהתחשב בעדות המבקש, אשר כאמור היתה מהימנה עליי; בדברים העולים מתוכן התכתובות בין הצדדים בזמן אמת; ובכך שהמשיבה לא טרחה לזמן לעדות את אחיה שהיה נוכח שעה שהתגבשו ההסכמות בין הצדדים – מצאתי כי במאזן ההסתברויות עלה בידי המבקש להראות כי יש להעדיף את גרסתו ביחס לתוכן ההסכמות בין הצדדים, ולפיה – לא היה המבקש חייב לשלם למשיבה דבר מעבר לאותם 50,000 ₪, אלא לאחר החתימה על הסכם הפינוי בינוי, וכי כל התשלומים ששילם מעבר לכך, היו מרצונו הטוב, ולפנים משורת הדין.

האם הפר המבקש את זכרון הדברים

המשיבה טענה, כי המבקש הפר את זיכרון הדברים בכך שלא החזיר לידיה את השיק של צד ג' שנמסר לידיו, על סך 20,000 ₪. משמעות טענה זו של המשיבה הינה למעשה כי בין הצדדים התגבשה הסכמה מאוחרת לחתימה על זכרון הדברים, ולפיה סוכם על ביצוע התשלומים כפי שהועברו ע"י המבקש למשיבה, ובכללם אף השיקים של צד ג' כולם, אשר אחד מהם כזכור הוחזר לידי המבקש.

ואולם, לאחר שעיינתי שוב ושוב בתכתובות בין הצדדים בזמן אמת ובעדויותיהם, כמו גם בעדותו של עו"ד שהרבני, באתי לכלל מסקנה כי אף לא קמה התחייבות של המבקש לשלם לידי המשיבה את אותם 20,000 ₪.

ראשית, בעדותו בפניי, בה מצאתי כאמור ליתן אמון, הבהיר המבקש כי השיק המדובר לא היה אמור להימסר לידי המשיבה, ולפיכך מלכתחילה ביקש המבקש ממנה להשאיר לו את השיק הזה וכך היה (ראו עמ' 10 לפרוטוקול ש' 24 ואילך).

על כך יש להוסיף, כי טענות המשיבה – בעצמה ובאמצעות עו"ד שהרבני – כי באי החזרת השיק על סך 20,000 ₪ הפר המבקש את ההסכמות בין הצדדים – באו לעולם רק לאחר שקיבלו השניים מן המבקש את נוסחו של זכרון הדברים אשר על גביו רשומים בכתב יד הסכומים אותם שילם המבקש למשיבה, ולהשקפתי – על יסוד הבנה מוטעית של הכתוב בו.

במה דברים אמורים? כאמור, במעמד חתימת ההסכם, אין מחלוקת כי לא מולאו פרטי אף אחד מן התשלומים הנוספים אותם היה על המבקש לכאורה לשלם על חשבון התמורה. המבקש העיד, כי לצרכיו שלו תיעד את התשלומים אותם העביר למשיבה על גבי הנוסח של זכרון הדברים שהיה בידיו. כזכור, את הסך של 165,000 ₪ שהעביר למשיבה בשיקים של צד ג', רשם במלואו בלוח התשלומים, בלי שניכה ממנו את אותם 20,000 ₪ שקיבל לידיו.

לאחר שעיינתי במסמכים ובעדויות הצדדים נוכחתי לדעת, כי על יסוד ההבנה – המוטעית – כי הסכומים הרשומים בכתב יד הם הסכומים אשר הוסכם בין הצדדים כי המבקש ישלם למשיבה על חשבון התמורה (ולא אך אלו ששולמו על ידו בפועל) – הניח עוה"ד שהרבני, ובעקבותיו טענה גם המשיבה –כי המבקש הפר את ההסכמות בין הצדדים בכך שלא שילם את מלוא הסכום שנרשם בכתב יד, אלא 20,000 ₪ פחות.

הדברים עולים בבירור ממכתבו של עוה"ד שהרבני מיום 10.12.15 (נספח ט' להמרצת הפתיחה המתוקנת), בו התריע בפני המבקש על ההפרה הנטענת וביקשו לתקנה, בזו הלשון: "כפי הידוע לך לבטח, סך הכספים המפורטים בסעיף 3.2 להסכם לא שולמו במלואם...הריני לבקשך להעביר... את הסך של 20,000 ₪ בגין התחייבויותיך על פי ההסכם שאחרת יקים הדבר עילה לביטולו".

גם בעדותו אישר עוה"ד שהרבני, כי כאשר הוציא למבקש את מכתב ההתראה הנ"ל, שבו נטען כי באי העברת השיק על סך 20,000 ₪ לידי המשיבה הפר המבקש את ההסכם בין הצדדים - הסתמך עוה"ד שהרבני על התשלומים שנכתבו בכתב ידו של המבקש, על גבי זכרון הדברים, כפי ששלח לו אותו המבקש. עו"ד שהרבני העיד כי הניח כי הסכומים שנכתבו בכתב יד ע"י המבקש, הם הסכומים שסוכם לאחר חתימת זכרון הדברים כי ישולמו ע"י המבקש למשיבה במועדים שננקבו, ורק מטעם זה, ומשהתברר לו כי סך של 20,000 ₪ מתוכם לא שולמו בסופו של יום לידי המשיבה, כתב במכתב ההתראה כי הדבר מהווה הפרה (ראו, למשל, עמ' 13 לפרוטוקול ש' 3-7 ובהמשך עמ' 14 לפרוטוקול ש' 15-17).

העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי הסכומים שמולאו בכתב יד מולאו ע"י המבקש בלבד על מנת לתעד את הסכומים ששילם, ואינם מבוססים על הסכמות כלשהן של הצדדים, מאירה את הדברים באור אחר. זאת, בייחוד מקום בו מסתבר, כי הכיתוב שערך המבקש בכתב ידו על גבי ההסכם, ולפיו הועבר לידי המשיבה בשיקים של צד ג' סך של 165,000 ₪ (מקום בו בפועל הועברו לה בסופו של דבר רק 145,000 ₪ בשיקים של צד ג') יסודו בטעות של המבקש. טעות זו של המבקש, אשר עו"ד שהרבני הניח כי היא משקפת את הסכמות הצדדים, גרמה לאחרון לסבור כי המבקש אכן הפר את המוסכם בכך שלא שילם למשיבה 20,000 ₪ נוספים. אולם, אני סבורה כי הסכמה כזו לא היתה.

להשקפתי, מאחר שקיבלתי כמפורט לעיל את גרסתו של המבקש באשר לתוכן ההסכמות בין הצדדים ביחס לתשלומים הבאים, ובהינתן כי כל הסכומים הנוספים ששולמו על ידו שולמו לפנים משורת הדין, אין מקום לקבוע כי התגבשה בין הצדדים הסכמה מחייבת על תשלום הסכומים הנוספים, לרבות אותו שיק על סך 20,000 ₪, ולפיכך לא מצאתי כי בכך שלא השיב המבקש לידי המשיבה את אותו שיק, הפר הוא את ההסכם שנכרת בין הצדדים.

חיזוק למסקנה כי המבקש לא הפר את ההסכם בין הצדדים אף לא בכך שלא העביר לידי המשיבה את אותו שיק על סך 20,000 ₪, מוצאת אני בהתנהלותה של המשיבה בחודשים שלאחר מכן.

כזכור, השיקים הועברו לידי המשיבה בשנת 2013, כאשר השיק האמור הוחזר לידי המבקש בסביבות מחצית שנת 2013. על אף האמור, עד לחודש נובמבר 2015, בו פנה המבקש אל המשיבה בבקשה לרישום הערת אזהרה, לא פנתה המשיבה למבקש ולו פעם אחת בטענה שעליו לשלם לה את הסכום של 20,000 ₪, וזאת כאמור, משך כשנתיים ומחצה.

גם לאחר שפנה המבקש אל המשיבה, לא מצאה היא להעמידו מייד על כך שהוא חייב לה, לטענתה, את הסך האמור של 20,000 ₪, אלא רק לאחר החלפת מספר מסרונים, וגם כאשר העלתה לבסוף את הנושא, כאמור, נימת פנייתה אל המבקש יש בה כדי ללמד כי אף היא לא סברה באותו שלב כי המבקש היה חייב לה את הסכום האמור, והיא פנתה אליו בדחילו ורחימו שישלמו לידיה.

רק לאחר שהתייעצה עם עו"ד שהרבני, אשר הבין, כאמור, בטעות, כי הוסכם בין הצדדים כי ישולם סך של 165,000 ₪ בשיקים של צד ג' שרק 145,000 ₪ מתוכם שולמו – רק אז עלתה לפתע הטענה כי המבקש הפר את ההסכם בכך שלא שילם את אותם 20,000 ₪.

בנסיבות אלו, מצאתי, כאמור, להעדיף את גרסתו של המבקש גם בסוגיה זו, ולקבוע כי המבקש לא היה חייב להחזיר לידי המשיבה את השיק על סך 20,000 ₪ או לשלם לה את תמורתו, וכי בכך שלא עשה כן לא הפר הוא את המוסכם ביניהם.

לסיכום האמור עד כה – מצאתי לקבוע כי עפ"י ההסכמות המחייבות שהתגבשו בין הצדדים לא היה המבקש חייב לשלם לידי המשיבה, קודם לחתימת הסכם הפינוי בינוי, אלא את הסכום הראשוני של 50,000 ₪, וכל הסכומים הנוספים ששולמו על ידו על חשבון התמורה, היו מרצונו ולבקשת המשיבה. אף לא מצאתי כי באי תשלום הסך של 20,000 ₪ בגין השיק של צד ג' שנמסר לידי המבקש ולא הוחזר, הפר המבקש את ההסכמות בין הצדדים.

טענות נוספות שהועלו ע"י המשיבה

בשלב מסויים של ההליך, ביקשה המשיבה לטעון ולהביא ראיות לכך שחלק מן השיקים של חברת אוסלנית שהועברו אליה מאת המבקש על חשבון התמורה, חזרו ולפיכך לא התקבלה בידה מלוא תמורתם.

הטענה נטענה לראשונה בתגובה המתוקנת, אולם היא נטענה בעלמא, וגם בשלבים מאוחרים יותר לא פורט אילו מן השיקים חזרו ואיזה סכום כן נפרע ע"י המשיבה.

הטענה אף לא נטענה על ידי המשיבה מעולם בתכתובות שהתקיימו בינה לבין המבקש עובר להגשת המרצת הפתיחה.

יתר על כן, כמפורט לעיל, בכל התכתובות שהתקיימו בין המבקש למשיבה ההפרה היחידה שלה טענה המשיבה כלפי המבקש היא ביחס לאותו שיק על סך 20,000 ₪ של חברת אוסלנית, אשר הועבר לידי המבקש והמשיבה טענה כי היה עליו להחזירו אליה.

ואם לא די בכך, במכתבו של עו"ד שהרבני מיום 29.2.16, שצורף נספח י"ב להמרצת הפתיחה המתוקנת, הודיע עו"ד שהרבני בשמה של המשיבה כי בסיכום הכולל עולה כי שולם למשיבה ע"י המבקש סך של 223,000 ₪ וכי סכום זה הופקד בידיו בנאמנות לשם השבתו למבקש עם ביטול העסקה.

הנה כי כן, מכל התכתובות שהתנהלו בזמן אמת עולה כי לא היתה כל טענה כי איזה מן השיקים חזרו או כי הסכום שהתקבל בידי המשיבה נמוך מהסך של 223,000 ₪.

כך או כך, המשיבה לא הגישה כל מסמך שיעיד על כך שאיזה מן השיקים של חברת אוסלנית חזר, וזאת על אף שברי כי בנקל יכולה היתה לאתר ולהגיש מסמך על כך מחשבון הבנק שלה.

בבקשתה מיום 30.3.17, שהוגשה לאחר שהמשיבה קיבלה ייצוג משפטי מן הסיוע המשפטי, ביקשה המשיבה להוסיף ראיות נוספות, והדבר הותר לה. במסגרת בקשה זו, טענה המשיבה כי היא עדיין מנסה לאתר ראיות לכך שהשיקים או חלקם חזרו, אך עד לסיום ההליך לא הוגש מטעמה כל מסמך המעיד על כך.

לפיכך, מצאתי לדחות את טענות המשיבה בעניין החזרת השיקים, טענות שממילא לא היו מפורטות דיין כדי שניתן יהיה לקבוע ממצאים על סמכן, ואף לא נתמכו כאמור בכל בדל של ראייה.

טענות לגבי תוקפו המחייב של זכרון הדברים

טענה נוספת, אשר הועלתה ע"י ב"כ המשיבה לראשונה בסיכומים, היתה כי אין תוקף להסכם שנחתם בין הצדדים, וזאת בשל העדר גמירות דעת ומסויימות.

דין הטענה להידחות.

בפתח הדברים יש לציין, כי הטענה לא נטענה, ולו ברמז, בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, ולפיכך ברי כי מדובר בהרחבת חזית מובהקת.

כאשר הקשה ביהמ"ש על ב"כ המשיבה בסוגייה זו, השיב האחרון כי "היא אינה עורכת דין. אז מה?" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 6).

אין בידי לקבל הסבר זה. אכן, המשיבה לא היתה מיוצגת בתחילת ההליך. יחד עם זאת יש להדגיש, כי היתה זו בחירה שלה לא להיות מיוצגת, וזאת לאחר ששני מותבים שונים שדנו בבקשה למתן צו מניעה זמני שבו והבהירו למשיבה את חשיבות הייצוג המשפטי, הפצירו בה ליטול ייצוג משפטי ואף הפנוה ללשכה לסיוע משפטי לצורך כך.

המשיבה בחרה שלא לעשות כן, אלא לאחר חודשים ארוכים וכפסע לפני דיון ההוכחות שנקבע.

הטענה כי המשיבה לא היתה מיוצגת אינה יכולה להצדיק, כבמטה קסם, את כל מחדליה הדיוניים של המשיבה בשלבים בהם היתה בלתי מיוצגת, ובפרט לא באי העלאת טענה כה מהותית ומשמעותית.

יתירה מכך. גם לאחר שנטלה המשיבה ייצוג משפטי, וחרף העובדה שב"כ המשיבה מטעם הייצוג המשפטי טען בשמה כל שניתן לטעון, ואף הגיש בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, לא ביקשה המשיבה, גם לא בשלב זה, לתקן את התגובה שהוגשה מטעמה בתיק, ולהוסיף לה טענות כלשהן, לרבות לא בנושא תוקף ההסכם.

ודוק. הטענה כי ההסכם חסר תוקף אינה מהווה רק הרחבת חזית, אלא היא סותרת חזיתית את טענות המשיבה ואת התנהלותה לאורך השנים, מהן עולה כי באופן ברור ומובהק ראו הצדדים – לרבות המשיבה – את ההסכם כמחייב אותם ופעלו על פיו, ושעה שסברה המשיבה כי ההסכם הופר, היא אף עמדה על קיומו.

בנסיבות אלו, דין הטענה בדבר העדר תוקף להסכם להידחות על הסף בהיותה הרחבת חזית אסורה.

למעלה מן הצורך אעיר, כי אף לגופו של עניין סבורני כי לא היה בטענה זו כדי לסייע למשיבה.

דין הוא, כי על מנת שמסמך שנחתם בין הצדדים, ותהא כותרתו אשר תהא, ייחשב כהסכם מחייב ביניהם, עליו לקיים שני תנאים מצטברים ברגע הכריתה – האחד, עליו ללמד כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; והשני, על ההסכמה להיות מסוימת די צורכה (ראו, למשל, ע"א 9247/10 רוזנברג ואח' נ' סבן ואח' (24.7.13) (להלן: עניין רוזנברג, בפסקה 12 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם).

בענייננו, אין חולק כי התקיימה דרישת גמירות הדעת של הצדדים, ואף לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שכן, כעולה בבירור מתוכנו ונוסחו של זכרון הדברים, ואף מהתנהלות הצדדים לאחריו, הצדדים אכן ראו בו מסמך סופי ומחייב, והסיבה היחידה שטרם נחתם הסכם מכר סופי, היא שטרם בשלו התנאים לכך במובן זה שטרם נחתם הסכם פינוי בינוי.

טענת ב"כ המשיבה היא כי לא התקיימה דרישת המסויימות.

כעולה מן החקירה הנגדית שחקר, שניים הם העניינים אשר לטענת ב"כ המשיבה בשל העדרם חסר ההסכם את המסויימות הנדרשת על מנת להפכו למחייב: האחד, העובדה שלא סוכמו בין הצדדים מועדי ושיעורי התשלומים הנוספים שישולמו על חשבון התמורה; והשני, העובדה שלא הוסכם מי יישא בתשלומי המיסים שיחולו על העסקה.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בזכרון הדברים ובפסיקה הנוהגת, דעתי היא, כי אין לראות בחוסרים אלו כשוללים את המסויימות הנדרשת לצורך הפיכת ההסכם למחייב.

ראשית יש להבהיר, כי הגם שעניינים אלו לא הוסדרו באופן מפורש בהסכם, אין לומר כי הצדדים לא נתנו את הדעת עליהם. כעולה מן העדויות שנשמעו בפניי וגם מהסכם זכרון הדברים עצמו, הצדדים נתנו את דעתם לעניינים אלו והחליטו באופן מודע ומושכל להותירם להסכמות בהמשך.

כך, ביחס למועדי התשלומים ושיעורם, העיד עו"ד שהרבני כי הפציר בצדדים כי יסדירו עניין זה, אך הם הודיעוהו כי גמרו בדעתם להותיר עניין זה להסכמות עתידיות ביניהם (ראו, למשל, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 30-32; עמ' 13 ש' 17-18).

גם ביחס לנושא המסים ניכר, כי הצדדים נתנו דעתם לנושא, והחליטו להותיר אף עניין זה להסכמות עתידיות ביניהם, תוך שהוסכם ואף הודגש, כי ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה בעניין תשלומי המיסים ועל מי הם חלים, יהיו הצדדים זכאים לבטל את ההסכם (ראו סעיף 4 לזכרון הדברים). יוער, כי את ההוראות בדבר תשלום המיסים ניתן אף להשלים מכח הוראות הדין, אולם מכל מקום, כאמור, הצדדים סיכמו ביניהם כי ככל שלא יוסדר העניין יהיו זכאים לבטל את ההסכם מטעם זה.

בנסיבות אלו, אין לומר כי ההסכם נעדר מסויימות באופן השולל את תוקפו, שכן הצדדים במפורש הביעו עמדתם כי גמרו בדעתם לקשור ביניהם הסכם מחייב, על אף שלא הסכימו על כל פרטיו, תוך שקבעו כי עניינים אלו יוסדרו בהסכמות שיושגו ביניהם בהמשך.

יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, הדברים שנפסקו בעניין רוזנברג הנ"ל, כדלקמן:

1. "יסוד המסוימות מתקיים אם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. התשובה לשאלה איזה מתנאי העסקה ייחשב מהותי משתנה בהתאם לאופי העסקה ולנסיבותיה. להשקפתי, אין מקום לקבוע באופן קטגורי וגורף כי מועד התשלום – שעליו נסבה עיקר המחלוקת בענייננו – לעולם יהיה מהותי, ושאי-הסכמה עליו מלמדת מניה וביה על היעדר מסוימות. גם תנאי זה ניתן להשלמה מכוח דין או נוהג (סעיף 26 לחוק החוזים), ובנסיבות מסוימות הוא עשוי להיות טפל ליתר תנאי העסקה. נוסף על כך, סעיף 41 לחוק החוזים וסעיף 21 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 קובעים מנגנונים להשלמת חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, ובית משפט זה לא נמנע מלהשלים את מועדי התשלום משהוכח כי לא דובר בתנאי מהותי שהצדדים התכוונו להסכים עליו ביניהם בעתיד (ראו, למשל, ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800, 803-802 (1976); ע"א 774/75 עובדיה נ' אדרבי, פ"ד ל(3) 533, 538-537 (1976); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 747-744 (1996); השוו לעניין חברה קדישא, פסקאות 14-13). יסוד המסוימות עשוי להתקיים אפוא אף כשלא הושגה הסכמה לגבי פרטים כאלה ואחרים (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי)). יודגש: ניתן לקבוע שנכרת חוזה ולהשלים את הפרטים החסרים אך ורק כשמדובר בפרטים שניתן להסיק לגביהם – אגב בחינת מכלול נסיבות העניין – כי הצדדים לא ראו בהם תנאים מהותיים לעסקה. פרטים שלא הושגה לגביהם הסכמה ושמסתברת יותר המסקנה שאילו הייתה מתעוררת מחלוקת לגביהם המשא ומתן לא היה מבשיל לכדי הסכם מחייב – יש לראותם כפרטים מהותיים. או אז יש לכבד את חופש הרצון של הצדדים שלא להתקשר בחוזה מחייב (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998); ראו גם: שירלי רנר "דיני חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא 33, 46-40 (2001); יהודה אדר "מגמות ותנודות בדין החוזים הכללי – ישראל 2010" דין ודברים ו 41, 54-44 (2011)). כאשר מדובר בהסכם מוקדם, באופן טיפוסי הוא מפורט פחות מההסכם הפורמאלי הסופי, אולם כל עוד הושגה בו הסכמה בנוגע לפרטים שהצדדים ראו בהם מהותיים לעסקה – דרישת המסוימות מתקיימת לגביו (פרידמן וכהן, בעמ' 299)".

    

   (וראו גם ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחריות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1), 800; גם לעניין תשלומי המסים).

    

   הנה כי כן, אף בענייננו, מלמדת התנהלות הצדדים על כך שמועדי התשלום המדוייקים והשאלה מי יישא בתשלום המסים הנובעים מן העסקה לא היו עניינים מהותיים בעיניהם, במובן זה שהוסכם בין הצדדים כי הגם שטרם הושגה ביניהם הסכמה סופית על פרטי עניינים אלו, הרי שאין בכך כדי לפגוע ברצונם ובגמירות דעתם להתקשר בהסכם מחייב בתנאים שהוסכמו ביניהם, ותוך הותרת פרטי סוגיות אלו לעתיד לבוא.

    

   ואכן, ואף זאת כפי שנפסק בעניין רוזנברג הנ"ל, בין יסוד גמירות הדעת ליסוד המסויימות מתקיימים קשרי גומלין, כך שככל שמשתקפת מהתנהגות הצדדים גמירת דעת ברורה המעידה על כוונה ליצור קשר משפטי מחייב, כך תגבר נכונות בית המשפט להסיק כי הפרטים שנותרו פתוחים אינם מהותיים (שם, בהמשך פסקה 14 לפסק הדין).

    

   לפיכך, ובהתחשב בכך שמהתנהלות הצדדים – הן עובר לחתימת זכרון הדברים, הן בניסוחו ולשונו, והן מהתנהלותם לאחר מעשה – עולה כי ללא כל ספק היתה כוונתם ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם – הרי שגם לו היה מקום לדון בטענת המשיבה בדבר העדר תוקף להסכם מחמת העדר מסויימות, היה דינה להידחות.

    

   סיכום

    

סוף דבר, משעלה בידי המבקש להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב, אשר המבקש עמד בתנאיו ולא הפר אותו, הרי שהוא זכאי לסעד המבוקש על ידו, ולפיכך מוצהר בזאת כי הסכם זכרון הדברים אשר נחתם בין הצדדים ביום 26.12.11 תקף ומחייב את הצדדים לו.

המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין הליך זה ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. בפסיקת ההוצאות נתתי דעתי גם להתנהלות המשיבה בניהול הליך זה ובפרט להחלטותיי מיום 22.3.17 ומיום 12.4.17.

ניתן היום, ו' אב תשע"ז, 29 יולי 2017, בהעדר הצדדים.