1.להשקפתי הגיעה בקשה זו, שלפי פקודת בזיון בית-המשפט, לסוף דרכה זה מכבר. החלטותי מיום 13.2.2014, מן הדיון שבמעמד-הצדדים, הכריעו במה שעמד אז תלוי בין הצדדים והוא הטענה לאי-קיומו של פסק-דין, שיצא תחת ידיה של המפקחת על רישום המקרקעין בחולון מחודש נובמבר 2013, היינו, לפני לא פחות משלוש שנים.
מבֵּין אותן החלטות, נתקבלה הבקשה בכל הנוגע לדין וחשבון של הוצאותיה של נציגות הבית ושל ההכנסות שקיבלה. כך נכתב:
"בדיון בפני כבוד המפקחת על המקרקעין ביקשו המשיבים שהות בכל הנוגע להעברת דוחות הכנסות והוצאות. מכאן אינך יכול להבין אלא כי דוחות כאלה לא היו בהישג יד ונדרש זמן להכנתם. עם סיומה של אותה הכנה היה כל מקום להעביר את הדוחות האלה לעיונו של המבקש, כמו לעיונם של כל הדיירים, וזה חלק מחובתה של נציגות בבית משותף. אם בשל טעם זה או אחר הדוחות שהוכנו אבדו, או שלא ניתן למסור אותם במקורם מסיבה אחרת, הרי שיש להכין דוחות חדשים. את הדוחות האלה יש להעביר בתוך 30 ימים לידי המבקש. באשר לתוכן הדוחות, הרי שאלה צריכים להיות דוחות סבירים של הכנסות והוצאות של נציגות הבית. ככל שנדרשת הבהרה בדבר תוכנם המדויק של הדוחות, ניתן לפנות למפקחת על מנת שתבהיר. עם זאת, אך מובן, כי תצהיר לא יכול להיות תחליף לאותם דוחות" (ההדגשה היא במקור).
הבקשה שלפנַי – והוגשה בגדרו של אותו הליך אשר שב ונפתח – טוענת כי לא הועברו דו"חות, המגובים באסמכתאות כנדרש לפי סעיף 16 לתקנון המצוי של בית משותף אשר בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. אלא, שאותה החלטה לא ציוותה על עריכתם של הדו"חות באורח הזה, אלא קבעה מפורשות כי מה שיש להעביר הוא דו"חות סבירים של הוצאות ושל הכנסות. זאת, בין היתר מתוך הבנה כי נתבקשו דו"חות משנים קודמות, העשויים לדרוש מלאכה לא מבוטלת של הכנה ושל שיחזור. מי שקבע, כמתברר, כי הדו"חות צריכים להיות מוגשים בדרך זו ולא אחרת הרי היא המפקחת, בהחלטה מבהירה שיצאה תחת ידיה ביום 20.3.2014.
2.הבקשה הנוכחית מיצתה עצמה, לקביעתי, מארבעה טעמים. ראשית, אין זה מתיישב עם העיקרון של סופיות-הדיון, אפילו דיון לפי פקודת-הביזיון, כי בחלוף קרוב לשלוש שנים יימצא מי שיקסום, כמו מן האוב, אי-קיום נטען אך יתקשה להניח לפניו של בית-המשפט הסבר לשיהוי הממושך בפנייתו. שנית, הבקשה שהונחה לפנַי עתה כוללת עתירות לצווים שונים, שבינם לבין ההחלטה שניתנה וממילא בינם לבין פקודת-הביזיון בענינה, אין כל קשר. כזה הוא צו, המונע מנציגות הבית לגְבּות כספים כלשהם וכזה הוא צו, המתייחס להֶרכבה של הנציגות. שלישית, כפי שהוסבר בידי המשיבים, הנציגות אשר מטבע הדברים מורכבת מבני-אדם – ולראיה, הללו צורפו גם הם כמשיבים לבקשה – שינתה את פניה לבלי הכר. משיבים 4-2 שוב אינם חברים בה. הנציגות שוב אינה אותה נציגות אשר נתחייבה בהחלטתי שלמקור.
3.טעם רביעי מצוי בקביעה, המבוססת לשיטתי כל צורכה בדין הנוגע בדבר כי ממילא מי שמוסמך להידרש לבקשות לפי פקודת-הביזיון על החלטות המפקחים הם הללו ואין בלתם (ה"פ (שלום תל אביב-יפו) 50824-11-15 שחר נ' אחדות (פורסמה במאגרים, 16.1.2016)). אם נדרשתי לכתחילה לבקשה המקורית היה זה לפנֵי, שיצאה תחת ידי ההחלטה ההיא. עֵמדתי ולפיה אין לבית-משפט השלום סמכות ענינית להידרש לבקשות מעין אלו לא יכׂלה לתפוס בכף את הבקשה המקורית, היות שנתגבשה היא רק לאחר ההכרעה בה. אך היום, ומקל וחומר כל עוד לא נקבעה הלכה אחרת בבית-המשפט העליון והיא המחייבת, תקפה היא גם תקפה.
היות, שכשלעצמי דומני כי מה שהונח כאן הוא ענין להליך חדש – ולא אמליץ דבר זולת שקילה וחשיבה – לא ראיתי מקום להיעתר להצעתו של בא-כוחו המלומד של המבקש ולהעביר את הבקשה, כסמכותי שבסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אל המפקחת. ממילא מגלה המציאות המצערת כי אילו הועברה, הייתה הבקשה מוצאת חיש קל את דרכה – לדעתי, בניגוד מוחלט לכל דין – חזרה לבית-משפט זה. זאת, על יסודה של קונסטרוקציה משפטית משונה, זו לשון-המעטה וכיבוד-של-ערכאות, שגיבשו לעצמם מפקחים אחדים וחוזרת ונשנית בהחלטותיהם בנדון, כאילו רשאי הנעבר לפי סעיף 79(א) לחוק להחליט, על דעתו ובניגוד מוחלט להוראתו של סעיף 79(ב) כי ההעברה אליו לא הייתה כדין; כי אין בידיו סמכות וכי הדין מתיר לו להחזיר, אחר כבוד, את האשגר אל שולחו. ענין זה לא רק, שאינו מתיישב עם הוראות-הדין, אלא עיקר-פגיעתו הוא בהטרחתם של בעלי-דין ומייצגיהם, אנה ואנה בין ערכאות, כאילו את קשיי-הדין יש להניח לפתחם. עם דבר זה, יותר מכל ענין אחר, אני מתקשה להשלים.
4.אני מוחק את הבקשה. רק לפנים משורת-הדין ומתוך רצון שלא להוסיף שמן למדורה, הבוערת בין הצדדים להליך זה כמו באש-תמיד, לא אחייב את המבקש בהוצאות.
המזכירות תסגור את התיק. העתק מהחלטתי זו תביא המזכירות לפניו של כבוד נשיא בתי-משפט השלום במחוז תל אביב.
ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, שלא במעמד-הצדדים.