בקסיס נ' פרץ ואח'

1.לפניי המרצת פתיחה לסעד הצהרתי, במסגרתה מתבקש בית המשפט להצהיר כי מחצית הזכויות במבנה מסחרי בן כ- 425 מ"ר השוכן ברחוב הזית 1 במגדל העמק, הידוע כגוש 17446 חלקה 56 (להלן: "הנכס") ו/או בזכויות הרשומות בתיק מנהל 20701180א', אשר רשומות כיום בשם המשיב, הינן למעשה בבעלות המבקש והוא זכאי להירשם כבעליהן.  

2.במסגרת המרצת הפתיחה טען המבקש כי במהלך שנת 1994 חבר למשיב על מנת לרכוש את הנכס. לדבריו, המשיב, אשר לא היה בעל יכולות כלכליות, פנה אליו וביקש את עזרתו הכלכלית והוא נתן במשיב את אמונו והסכים לכך. לטענת המבקש, פעלו השניים יחד במהלך המו"מ מול החברה שהייתה בעלת החזקה והזכות להירשם בנכס ובמסגרת ההסכם היה על כל אחד מהם לממן את מחצית התמורה עבור הנכס, אשר עמדה על סך של 660,000 ₪. לטענת המבקש, המשיב לא יכול היה לעמוד בחלקו ברכישת הנכס או בקבלת משכנתא לרכישתו. על כן סיכמו השניים כי המבקש יעביר את התמורה עבור חלקו בנכס, בסך 330,000 ₪, לחשבון המשיב והיא תשולם במעמד החתימה על הסכם המכר. לטענת המבקש, מקום בו לא רצה לקחת עליו התחייבויות במשכנתא לרכישת הנכס, סוכם כי המחצית השנייה תשולם במועד החזקה ותמומן באמצעות משכנתא על שם "הרוכש"- המשיב לבדו מבנק לאומי, וזאת חרף הרכישה המשותפת בחלקים שווים. ביום 4.5.94 נחתם הסכם בין המוכר ובין המשיב שעניינו רכישת הנכס בתמורה מוסכמת של 660,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר") (ראו נספח א' להמרצת הפתיחה). לטענת המבקש, בהתאם להסכם ביניהם העביר ביום 4/05/1994 המחאה מחשבונו על סך 330,000 ₪ לחשבון המשיב (ראו נספח ב' להמרצת הפתיחה). באותו מועד אף נחתם הסכם משכנתא ע"ס 330,000 ₪ על שם המשיב בבנק לאומי, כאשר המבקש אף חתם כערב על המשכנתא (ראו נספח ג' להמרצת הפתיחה). לטענת המבקש, חרף העובדה שהנכס נרכש בחלקים שווים על ידו ועל ידי המשיב ולשם קבלת מימון בנקאי לטובת המשיב ומכוח האמון הרב שהיה לו במשיב ורצונו לסייע לו, הסכים המבקש לרשום את הנכס על שם המשיב בלבד, חרף בעלותם המשותפת בנכס (ראו נספח ד' להמרצת הפתיחה). לטענת המבקש, יחסי האמון והחברות בינו ובין המשיב הובילו לכך שבמהלך השנים סייע והלווה כספים רבים למשיב ואף הסכים לפתוח חשבון בנק משותף עמו, על מנת שהמשיב יקבל הלוואה לשם מימון השקעות בנכס. לטענת המבקש, עקב ההתחייבויות הכספיות הרבות שנטל על עצמו לשם סיוע למשיב ולשם שמירה על זכויותיו, הסכימו הצדדים לעריכת תצהיר בפני עו"ד, מצד המשיב ולטובת המבקש. ביום 10.8.94 חתם המשיב על תצהיר מאומת כדין לפני עו"ד מאיר בן חיים (להלן: "עו"ד בן חיים"), בו פורטו ההתחייבויות והחובות של המשיב כלפי המבקש, לרבות זכותו של המבקש בנכס (להלן: "התצהיר") (ראו נספח ה' להמרצת הפתיחה). במסגרת סעיף 8 לתצהיר פורטו זכויותיו של המבקש במחצית הנכס בזו הלשון: "ללא קשר להלוואות האמורות לעיל, דהיינו הסך של 76,000 $ וכן ההלוואה על סך 130,000 ₪, הנני מצהיר כי למרות שהנכס רשום על שמי במנהל מקרקעי ישראל הידוע כ"בית גיל" ואשר בנוי על מגרש 2+ 25/1, בגוש 17746 בחלקה 25, למרות הרישום הרי שמר אלי בוקסיס הינו הבעלים של מחצית הזכויות בנכס זה". לטענת המבקש, המשיב אף הפקיד בידיו שיק אישי חתום ופתוח על מנת שזה ישמש כבטוחה להבטחת התחייבויותיו בהתאם לתצהיר (ראו נספח ו' להמרצת הפתיחה). כמו כן טען כי לתצהיר אף צורף תצהיר נוסף מאותו מועד, בו מאשר המשיב למבקש לרשום הערת אזהרה על הנכס לטובתו (ראו נספח ז' להמרצת הפתיחה). לטענת המבקש, לא ניתן היה לרשום את הערת האזהרה מבחינה רגולטורית. המבקש טען עוד, כי מכוח הבעלות המשותפת בנכס, הוא ניהל במהלך השנים את הנכס, השקיע מכיסו בהשבחתו וניהולו, התקשר עם גופים ושוכרים והוצג לכל כבעלים ושותף בנכס. בהתאם, כל הכספים שהניב הנכס, בעיקר מדמי השכירות, התחלקו בין המבקש והמשיב בחלקים שווים. המבקש הוסיף וטען, כי במסגרת ההתחשבנות בינו ובין המשיב התחייב האחרון להשיב לו סכומי כסף ניכרים בתחילת שנת 2015 אך לא עמד בהתחייבויותיו. עוד טען כי סמוך למועד זה שיעבד המשיב את הנכס ללא הגבלת סכום לבנק הפועלים וזאת ללא ידיעתו או רשותו. עוד טען המבקש כי היחסים בין הצדדים התדרדרו וכי עולה בליבו חשש שמא ינסה המשיב לפגוע בזכויותיו בנכס.  

3.המשיב הגיש כתב תשובה להמרצת הפתיחה וביקש לדחותה. במסגרת כתב התשובה פירט המשיב באריכות רבה את נסיבות רכישת הנכס על ידו. לגופו של עניין טען כי לאחר שהסכים על רכישת הנכס בסך 220,000 $, הציע המבקש, אשר היה חברו מזה מספר שנים, להלוות למשיב סכום של 110,000$ לשם רכישת הנכס. המשיב הוסיף וטען כי מימן את יתרת רכישת הנכס באמצעות משכנתא מבנק לאומי ע"ס 110,000 $, כאשר במסגרת זו משכן את זכויותיו בנכס לטובת הבנק (ראו נספח א' לכתב התשובה). לטענת המשיב, ההלוואה שנתן לו המבקש נעשתה בכדי לסייע לו ומשיקולים שלו, אולם מעולם לא הוסכם בין הצדדים על רכישה משותפת של הנכס. לטענת המשיב, עוד באותו היום בו רכש את הנכס הוא השכיר אותו למבקש באמצעות חברה מטעמו, כאשר בהתאם להסכם השכירות הייתה לשוכר הזכות לשפץ את הנכס על חשבון המשכיר (ראו נספח ב' לכתב התשובה). לטענת המשיב, החברה השוכרת אכן שיפצה את הנכס והגישה לו בגין כך דרישות תשלום להחזר עלויות השיפוץ, אשר שולמו לידי המבקש בהיותו בעל החברה (ראו נספח ג' לכתב התשובה).  המשיב טען עוד, כי כבר ביום 23.5.94, פחות משלושה שבועות לאחר החתימה על הסכם המכר לרכישת הנכס, מכר חלק מהנכס בשטח 122 מ"ר לקונדיטורית שושנה בע"מ (להלן: "הקונדיטוריה"), עבור תמורה של 70,000 $ (ראו נספח ה' לכתב התשובה), סכום זה שולם ישירות למבקש זמן קצר לאחר המכירה הנ"ל וזאת כל חשבון ההלוואה שנתן לו המבקש ע"ס 110,000 $. לטענת המשיב, תשלום זה מוכיח כי הכסף שנתן לו המבקש לשם רכישת הנכס ניתן כהלוואה בלבד ולא הייתה כל כוונה בין הצדדים לפיה המבקש יהיה בעל זכויות בנכס.  לטענת המשיב, בין השנים 1995 עד 2006 היה הנכס מושכר לשוכרים שונים, כאשר דמי השכירות שולמו במלואם לידיו, למעט סכומי המע"מ ששולמו למבקש. הוסיף וטען כי בשנת 2007 פנה אליו המבקש וציין כי חברת דואר ישראל מעוניינת לשכור את הנכס, אולם אינה מוכנה לשכור אותו מאדם פרטי. לטענתו, שכנע אותו המבקש כי ישכיר את הנכס לחברת מטעם המבקש, אשר בתורה תשכיר את הנכס לדואר ישראל עבור תמורה של 2,200 $ בחודש, כאשר המבקש יקבל 200 $ בחודש כעמלה בגין הטיפול בנכס. לטענת המשיב, במחצית השנייה של שנת 2014 גילה כי המבקש רימה אותו עת הסתיר ממנו את העובדה כי דמי השכירות ששילמה דואר ישראל היו גבוהים בהרבה מאלו שהציג לו. משהתגלה לו הדבר ביקש לסיים את הסכם השכירות בינו ובין המבקש, ובהתאם לכך עבר הסכם השכירות מול דואר ישראל על שמו של המשיב ומיום 1.1.15 משולמים התשלומים ישירות לידיו.  המשיב הוסיף וטען, כי ביום 12.10.14, במקביל לפעולותיו לשם העברת הסכם השכירות מול דואר ישראל על שמו, ערך עם המבקש הסכם פיקטיבי למראית עין, אשר נועד לשם הצגתו ע"י המבקש מול הבנק שלו ולא הייתה כל כוונה אמיתית של הצדדים לפעול על פיו. המשיב אף הפנה להליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים בהמשך להסכם פיקטיבי זה (ראו נספחים יא' – יג' לכתב התשובה). אשר לתצהיר עליו חתם, טען המשיב כי האמור בו אינו נכון ואין לבסס על פיו קביעה אודות הזכויות בנכס. לטענתו, עד למועד החתימה על התצהיר קיבל מהמבקש הלוואה בסך 110,000 $ ללא שביקש ממנו בטחונות, שחלק ממנה הוחזרה עם מכירת חלק מהנכס לצד שלישי, ובהמשך אף התגייס המבקש לסייע למשיב להפחתת חוב שהיה לו בבנק דיסקונט ולשם כך הפקיד סכום של 130,000 ₪. לטענת המשיב, המבקש רצה לקבל ביטחונות להחזרת מלוא סכומי ההלוואות שנתן לו, ולכן הסכים המשיב לאשר ולחתום, כבטחון בלבד להחזרת ההלוואות הכספיות, כי מחצית הנכס שייכת למבקש. לטענת המשיב, רק באם לא היה מחזיר את סכומי ההלוואות, היה המבקש יכול להיפרע ממנו ע"י קבלת מחצית הזכויות בנכס. המשיב הוסיף כי העובדה שהמבקש לא רשם הערת אזהרה באשר לזכויותיו בנכס הגם שיכול היה לעשות כן, מעידה כי קיבל לבסוף את כל התשלומים המגיעים לו וכי ידע שאין לו זכויות אמיתיות בנכס חרף האמור בתצהיר. עוד טען כי המבקש לא דיווח על רכישת מחצית הנכס בדיווח למיסוי מקרקעין ואף באמור יש להעיד כי חרף האמור בתצהיר המבקש אינו זכאי למחצית הזכויות בנכס, אלא להחזר הלוואה בלבד.  לטענת המשיב, ההסבר אותו נתן המבקש ולפיו לא נרשם במקור כבעלים של מחצית הנכס מקום בו לא רצה להתחייב מול הבנק במשכנתא הינו בלתי סביר בנסיבות העניין. לטענתו, מקום בו המבקש שילם מחצית מהתמורה כהלוואה למשיב וכן ערב לתשלום לפירעון המשכנתא על שם המשיב לתשלום החצי השני של הרכישה, לא ניתן לקבל טענה זו. עוד הוסיף המשיב, כי אף עו"ד בן חיים הוסיף בטיפול העברת הזכויות על שמו בלבד וזאת חרף החתימה על התצהיר בפניו, דבר המוכיח את טענת המשיב כי האמור בתצהיר הינו לביטחון בלבד. המשיב טען לפעולות שביקש המבקש מהמשיב לבצע, אשר מטרתן הייתה השגת מימון עבור המבקש וטען כי המבקש פעל תוך רמאות המשיב, לרבות תוך זיוף חתימתו. לעניין זה הפנה להליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים. לסיכום טען המשיב כי הוא לבדו נשא בכל העלויות הכרוכות ברכישת הנכס, לרבות תשלומי המיסים, דמי החכירה של הנכס, אחזקת הנכס, תשלומי הארנונה, שכ"ט עוה"ד שטיפל בנכס ועלויות ההליכים המשפטיים מול המינהל. לטענתו, מקום בו המבקש לא נשא בתשלומים אלו, אין הוא יכול לטעון כי הינו בעל זכויות בנכס. לפיכך ביקש לדחות את המרצת הפתיחה.  

4.במסגרת ההליכים בתיק, התנהלו בין הצדדים הליכי ביניים רבים, אשר לחלק מהם אתייחס בפרק הדיון וההכרעה.  בהחלטתי מיום 12.4.16, קבעתי כי מקום בו טען המשיב כי זכויותיו בנכס ממושכנות לטובת בנק לאומי, הרי שמדובר בבעל דין בעל עניין בתיק ויש לצרפו כמשיב. בנק לאומי אכן צורף כמשיב וביום 31.7.16 הגיש את תשובתו להמרצת הפתיחה. ביום 13.2.18 ניתן ע"י פסק דין חלקי בין המבקש ובנק לאומי, במסגרתו אישרתי את הסכם הפשרה שנחתם ביניהם ובו הוסדרו הזכויות והתחייבויות של הבנק והמבקש, האחד כלפי השני, במצב בו תתקבל תביעת המבקש ויקבע כי הינו בעל מחצית הזכויות בנכס.  

5.בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות. המבקש הסתפק בעדותו בלבד ואילו מטעם המשיב, מלבד עדותו, הובאו כעדים עו"ד בן חיים ומר יקיר וייס. 

6.לאחר סיום הליך ההוכחות הגישו שני הצדדים את סיכומיהם כדת וכדין, במסגרתם הרחיבו לעניין טענותיהם, בין היתר לאור העדויות שנשמעו והמסמכים שהוגשו והתקבלו ע"י בית המשפט. לטענות אלו אתייחס במהלך פרק הדיון וההכרעה בתיק.  דיון והכרעה:

 7.לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, תצהירי הצדדים והראיות שהונחו בפניי בעת שמיעת הראיות, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. אולם טרם אכנס לעובי הקורה בתיק, מצאתי להתייחס לשתי החלטות קודמות שניתנו על ידי, אשר יש בהן להבהיר מהו גדר המחלוקת המשפטית אשר נדרשת בה הכרעה במסגרת פסק דין זה.  החלטה ראשונה ניתנה על ידי ביום 12.4.16 ובה דחיתי את בקשת המשיב להעביר את ההליך מפסים של המרצת פתיחה לפסים של תביעה אזרחית רגילה. במסגרת החלטתי דחיתי את טענות המשיב, תוך שקבעתי: "בחינת התובענה שלפנינו מגלה כי הסעד הנדרש במסגרתה- דהיינו הבעלות במחצית מהנכס- הינה טענה ספציפית הנתמכת בתצהיר בהיר עליו חתם לכאורה המשיב בפני עו"ד ובו הוא אישר את היותו של המבקש בעלים של מחצית הנכס. למעשה, בכתב התשובה להמרצת הפתיחה דומה שהמשיב כלל לא מתכחש לחתימה זו על התצהיר. אכן, המשיב מעלה טענות שונות ומרובות כנגד המבקש בכתב התשובה, אלא שטענות אלו כולן הינן טענות כספיות אשר אין להן ממש בשאלת הבעלות בנכס והן ניתנות לבירור בהליך מתאים (כאשר לעניין זה יצוין כי מהמרצת הפתיחה עולה כי אף למבקש טענות כספיות כנגד המשיב). יתירה מכך, כל הטענות המושמעות הינן בשל פעולות שביצע המבקש לאחר שהמשיב חתם לכאורה על אותו תצהיר בו אישר את בעלות המבקש בנכס. עולה אם כן כי הסוגיה אשר נטענה במסגרת התובענה, היא שאלת הבעלות, הינה סוגיה אשר נראית כפשוטה עובדתית ואינה מסובכת באופן יחסי לבירור ועל כן, ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה". 

החלטה שנייה ניתנה על ידי ביום 1.3.17 ובמסגרתה קיבלתי את טענות המבקש לפיה במסגרת כתב התשובה שהגיש המשיב הוא הוסיף טענות ועובדות חדשות, שחלקן הגדול נוגע למחלוקות כספיות בין הצדדים, אשר התהוו במועד מאוחר למחלוקות נשוא הליך זה. כאמור, קיבלתי את טענות המבקש בעניין והורתי למשיב להגיש כתב תשובה מתוקן, תוך שקבעתי: "נוכח האמור, אני מקבל את טענות המבקש וקובע כי על כתב התשובה המתוקן של המשיב להתייחס לכל הטענות הנוגעות לשאלת הבעלות בלבד וכל העניינים הנוגעים למחלוקות כספיות אשר אינן נוגעות לשאלת הבעלות, מהוות הרחבת חזית אסורה, על כן דינן להימחק."  

לא לחינם הרחבתי באשר לשתי ההחלטות הנ"ל שניתנו על ידי, שכן יש בהן לתחום את גדרי ההכרעה הנדרשת במסגרת הליך זה. אכן, למבקש ולמשיב שלל טענות זה כלפי זה, הכוללות מחלוקות כספיות שעניינן גם מאוחר לעסקת המכר וחתימת המשיב על התצהיר, ובשל מחלוקות אלו אף מתנהלים הליכים משפטיים שונים בין השניים. אולם, בכל הנוגע לפסק דין זה, אין כל צורך או מקום לעסוק או לבחון מחלוקות אלו. הסוגיה העיקרית אשר מצריכה דיון והכרעה במסגרת פסק דין זה היא האם אכן יש למבקש זכות להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בנכס, וזאת בין היתר בהתאם לחתימת המשיב על תצהיר המאשר זאת, או שמא, כטענת המשיב, חתימתו על מסמך המאשר את בעלות המבקש במחצית הנכס נעשתה כבטוחה להשבת הלוואה שנתן לו המבקש לשם קניית הנכס, כאשר מכל מקום הוא חתם על התצהיר מתוך אמון מלא במבקש ומבלי שקרא בכלל את תוכנו. כאן המקום לשוב ולהדגיש כי בידי המבקש קיים כאמור מסמך בכתב חתום ע"י המשיב, אשר מאשר את היותו בעל מחצית הזכויות בנכס, וקובע כי:"ללא קשר להלוואות האמורות לעיל, דהיינו הסך של 76,000 $ וכן ההלוואה על סך 130,000 ₪, הנני מצהיר כי למרות שהנכס רשום על שמי במנהל מקרקעי ישראל הידוע כ"בית גיל" ואשר בנוי על מגרש 2+ 25/1, בגוש 17746 בחלקה 25, למרות הרישום הרי שמר אלי בוקסיס הינו הבעלים של מחצית הזכויות בנכס זה". מנגד, לא הציג המשיב מצדו כל מסמך בעל משמעות ממשית שיש בו לסתור את האמור בתצהיר. המשיב אם כן מעלה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. כלל ידוע, הנשען על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הוא כי לא ניתן לטעון בעל פה כנגד מסמך בכתב. לעניין זה כבר נכתב: "כאשר 'עסקה' כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל-פה כנגד תוכנו של מסמך" (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), 1305). ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם. עם זאת יאמר כי הפסיקה כבר קבעה כי המדובר בהוראה "מיושנת" וניתנה לה פרשנות מילולית מרחיבה. כך בתי המשפט אפשרו לא פעם הבאת עדות בעל פה כנגד מסמך, כל עוד העדות לא נועדה לשלול או לסתור את תוכנו של המסמך. בענייננו, המשיב אינו מתכחש כאמור לחתימתו על התצהיר לפיו למבקש מחצית הזכויות בנכס, אלא מעלה טענות שונות באשר למשמעות אותה חתימה. לפיכך, הגם שניתן לבחון טענות אלו של המשיב, הרי שאין כל ספק כי הנטל להוכיח טענות אלו, אשר עומדות כאמור בניגוד למסמך בכתב, מוטל על כתפיו של המשיב ועליו להרימו באמצעות ראיות בעלות משקל רב התומכות בגרסתו.  אלא שבענייננו וכפי שיפורט בהמשך, לא עלה בידי המשיב לעמוד בנטל המוטל על כתפיו להביא ראיות בעלות משקל כשלהו כנגד המסמך בכתב עליו חתם. לא לחינם מצאתי לציין עניין זה בהרחבה, שכן בכתב התשובה (אף המתוקן) ובסיכומים שהגיש המשיב, העלה טענות רבות מאוד מכוחן נראה כי הוא טוען שהמבקש אינו עומד בנטל להוכיח את תביעתו. כך העלה בסיכומיו טענות שונות כגון העובדה שהמבקש לא פעל במשך שנים להשבת חובות אשר לטענתו חייב לו המשיב, לא דיווח על עסקת נאמנות לטובתו ברשויות המס, לא רשם משכון לטובתו ברשם המשכונות ואף לא רשם הערה בדבר זכויותיו במנהל מקרקעי ישראל וכי החתימה על התצהיר נעשתה פרק זמן ממשי לאחר עסקת המכר. אולם טענות אלו אין בהם ממש, מקום בו המשיב עצמו לא הרים את הנטל המוטל עליו, לתת הסבר מספק ומניח את הדעת לחתימתו על התצהיר, בו נקבע מפורשות כי למבקש מחצית הזכויות בנכס.  למעשה, בכל הנוגע לאותה חתימה עומדת בפי המשיב טענה אחת ויחידה, אשר הינה כי חתם על התצהיר לשם בטוחה כנגד ההלוואות שניתנו לו בלבד, מתוך אמון מלא במבקש, ומבלי שבכלל קרא את תוכנו. אלא שבגרסה זאת לא מצאתי ממש. עיון בתצהיר עליו חתם המשיב מלמד כי המדובר במסמך קצר בן עמוד וחצי בלבד, כאשר בסעיף 8 נקבע באופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים, כי הגם שנכס רשום על שמו, הרי שהמבקש הינו בעל מחצית הזכויות בנכס.  עיון בנוסח התצהיר ולשון סעיף 8 מעלה כי טענת המשיב ולפיה חתימתו על התצהיר בנוסח האמור נעשתה כבטוחה להחזר ההלוואה שניתנה לו, אינה נתמכת בדבר. עיון בתצהיר כולו מעלה הפרדה ברורה בין ההלוואות השונות שניתנו למשיב ע"י המבקש ובין זכויותיו של האחרון בנכס. למעשה, סעיף 8 לתצהיר אף קובע בתחילתו כי בעלות המבקש בנכס הינה "ללא קשר להלוואות האמורות לעיל". למעשה, לשון סעיף 8 לתצהיר ברורה לחלוטין ואינה יכולה לסבול כל פרשנות אחרת למעט הסכמתו וידיעתו המפורשת של המשיב לעניין זכויותיו של המבקש בנכס. באם אכן היה ברצונו של המשיב לקבוע כי הבעלות בזכויות בנכס תינתן למבקש כבטוחה להחזרת ההלוואות, הרי שניתן היה בנקל לנסח את סעיף 8 האמור באופן שיבהיר זאת. הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בתצהיר אשר נחתם בפני עו"ד ואושר על ידו. אלא שלאמיתו של דבר, הפרשנות אותה מנסה להחיל המשיב על האמור בתצהיר לא רק שנסתרת באופן מוחלט לנוכח האמור בו, אלא אף אינה עומדת במבחני ההיגיון המשפטי והשכל הישר. לטענת המשיב, הוא חתם על התצהיר מתוך אמון מלא במבקש ומבלי לקרוא את תוכנו. בטענה זאת לא מצאתי דבר. כפי שציינתי, התצהיר המדובר הינו מסמך בן עמוד וחצי, אשר אף אושר ע"י עו"ד. אין זה סביר כלל כי אדם החותם על מסמך משפטי מחייב, במסגרתו ידוע לו אף לגרסתו כי הוא מתחייב בהתחייבויות כספיות בסכומים גבוהים כלפי אדם אחר, לא יקרא את המסמך ויחתום עליו באופן "עיוור" כטענתו. הלכה היא כי חזקה על אדם כי הוא יודע על מה הוא חותם, שכן אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. לעניין זה כבר נקבע: "פעולת החתימה מהווה הבעת הסכמה לתוכן המסמך ולכך שהוא ממצה את יחסי הצדדים. היא משתיקה את החותם מלטעון כי לא הכיר את המסמך וכי חשב שתוכנו שונה, בין משום שלא קרא אותו, ובין משום שחשב שמה שהתרחש במהלך המשא ומתן, גם הוא חלק מהחוזה. החותם המתכחש לתוכנו של המסמך או מבקש להוסיף עליו, טוען למעשה טענת טעות, אולם קשה להצליח לבסס טענת טעות (או הטעיה) המתייחסת לתוכנו של מסמך הנמצא בידיו של הצד הטועה ואשר אושר על-ידו בחתימה". (ראו רע"א 4525/07 א.בריל אדריכלים בע"מ נ' מורן – חברה לבנין בע"מ, שם הובאו דבריה של המלומדת נילי כהן). אם לא די בכל האמור, הרי שאף לא מצאתי לתת כל אמון בגרסתו של המשיב מעל דוכן העדים. כידוע, קיימת חשיבות רבה לתחושתו ואומדן דעתו של השופט היושב בדין בכל הקשור להעדפת גרסתו של צד אחד על גרסת משנהו וזאת מתוך הכלל – "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמ' ב; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ט). כלי המדידה העיקריים המיושמים בעת הפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית. הפעלת מבחנים אלה נעשית, בראש ובראשונה, על-ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות וכן על-ידי השוואה של העדות לראיות אחרות ולמכלול הנתונים העובדתיים הנפרסים לפניו. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ע"י כב' השופטת שטרסבורג כהן בע"פ 993/00‏ נור נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(6) 205: "המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית (ראו ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 635). הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכול, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות (ראו קדמי (כרך ג) [43], בעמ' 1351-1350 וההפניות שם), אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות (ראו ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל [8], בפיסקה 3 לפסק-דיני). המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט", כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"...עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 436. כן ראו קדמי (כרך ג) [43], בעמ' 1346)". בענייננו, מקום שכאמור מבקש המשיב לטעון כנגד מסמך בעל פה, לגביו כבר קבעתי כי אופן ניסוחו ברור לחלוטין ואינו משתמע לשני פנים, ישנה חשיבות גבוהה אף יותר לאי האמון שמצאתי בגרסתו, כפי שעלתה מעל דוכן העדים. למרבה הצער אין כל מנוס מלקבוע כי המשיב הותיר עלי רושם שלילי ביותר. עדותו של המשיב מעל דוכן העדים הייתה מפותלת, מתחמקת, חסרת סבירות ולעיתים רבות אף עלו בה סתירות מהותיות. מכל מקום, כפי שכבר קבעתי, לא עלה בידי המשיב לתת כל תשובה משכנעת ומניחה את הדעת מדוע בחר לחתום על התצהיר כפי שנוסח, כמו גם על שאלות מהותיות רבות נוספות.  למעשה, כבר בטענותיו של המשיב לעניין אופן חתימתו על התצהיר עלתה סתירה ממשית, שכן בעוד בכתב התשובה המתוקן מטעמו טען כי הסכים לאשר ולחתום על התצהיר, לרבות זכויות המבקש בנכס, כבטחון בלבד, להחזרת ההלוואות הכספיות שנתן לו (ראו סע' 87 לכתב התשובה המתוקן), הרי במהלך עדותו לפני בית המשפט העלה לראשונה את הטעה כי כלל לא ידע על מה חתם ולמעשה חתם על התצהיר "בלנקו" בשל האמון שנתן במבקש (ראו עמ' 248, ש' 7-13).  למעשה, דומה כי המשיב מעלה למעשה שתי טענות סותרות, כאשר מחד טען במסגרת כתב התשובה כי חתימתו על התצהיר והסכמתו "להעניק" למבקש זכויות בנכס נעשו כבטוחה להחזרת ההלוואה בלבד (משמע- ידע באופן ברור על מה חתם ומה הייתה כוונתו בחתימה זו) ואילו במהלך שמיעת ההוכחות טען כאמור לראשונה כי חתם על התצהיר מבלי שקרא את תוכנו. המשיב לא נתן כאמור כל הסבר לסתירה ולא ברור הכיצד יכולות לדור שתי טענותיו בכפיפה אחת.  דוג' בולטת נוספת לחוסר האמון בגרסת המשיב ניתן למצוא במסמך מיום 12.10.14, שכותרתו "סיכום בין מאיר פרץ לאלי בקסיס" (סומן נ/5). במסמך זה, אשר נחתם ע"י המשיב, מתחייב המשיב כי בהתאם להתחייבותו של המבקש להעביר את השכירות מול הדואר על שם המשיב, הוא יעביר למבקש סך של 300,000 ₪ עד יום 31.12.14 וכן סכום כספי נוסף (36 שיקים ע"ס 4,150 ₪). למותר לציין כי באמור יש להוות ראיה להבנות והסכמות בין הצדדים באשר לגובה החובות שחב בהם המשיב כלפי המבקש אותם הכחיש בהמשך, כמו גם לסתור טענות שונות נוספות שהעלה המשיב. אלא שלמסמך זה חשיבות נוספת, שכן בהתאם לגרסת המשיב, הוא למד על "ההונאה" שביצע כלפיו המבקש (השכרה לדואר ישראל במחיר גבוה מזה שדיווח עליו למשיב), במחצית השנייה של שנת 2014 (ראו סעיף 67 לכתב התשובה המתוקן). ברור מאליו כי בנסיבות אלו, אין כל הסבר המניח את הדעת לחתימת המשיב על ההסכם האמור. המשיב לא נתן כל תשובה המתקרבת להניח את הדעת לשאלה זו, גם כאשר נשאל בעניין ע"י בית המשפט (עמ' 289-290).  בתשובתו להמרצת הפתיחה העלה המשיב טענה נוספת כי המסמך האמור (כמו גם אחרים), נחתם "למראית עין" , לשם הצגתו בבנק ע"י המבקש ועל מנת שזה יקבל אשראי מהבנק. אולם לא ניתן לקבל הסבר זה אף לא בדוחק, שכן אדם סביר אשר רק גילה כי נעשה כלפיו מעשה תרמית, ודאי לא יחתום על מסמך "למראית עין" (כך לפי טענתו), במסגרתו הוא מודה בחוב כספי ענק (ומוכחש כיום) כלפי אותו רמאי נטען. כאמור, אף בעניין זה יש ללמד על הסתירות המהותיות בגרסת המשיב וללמד על חוסר מהימנותו.  המשיב בסיכומיו העלה טענה נוספת לפיה ניתן לראות את הסיבה בגינה נחתמו שני התצהירים כתנאי מתלה, מכיוון שהתצהירים נחתמו לבטחון בלבד להשבת ההלוואות והם יכנסו לתוקף רק במידה והמשיב לא יעמוד בהחזרי ההלוואות. אף טענה זו דינה להידחות וזאת מאותם טעמים לפיהן דחיתי את הטענה כי התצהיר נחתם כבטוחה להלוואה. כאן המקום להדגיש כי מעבר לעובדה כי המשיב לא הותיר עליי רושם חיובי, הרי הוא לא עמד בנטל ולא הוכיח קיומה של הלוואה או השבת ההלוואה כנטען על ידו. המשיב לא הציג כל מסמך, קבלה או ראיה התומכים בטענתו.  אוסיף, כי בעדות המשיב התגלו סתירות נוספות רבות המעידות על כך כי אין לתת אמון בגרסתו וקצרה היריעה מלפרט את כולן. בקצרה אציין, כי סתירות ממשיות התגלו אף בין תצהירו של המשיב לבין עדותו לעניין פתיחת חשבון הבנק המשותף של הצדדים בבנק דיסקונט ונסיבת קבלת ההלוואה ע"ס של 130,000 ₪, לרבות הטענה שנסתרה לפיה הכסף ששולם לבנק הגיע "מהבית הפרטי שלי" (ראו עמ' 55 שורות 16 – 27).  לעומתו, הותיר עליי המבקש רושם חיובי ומהימן. עדותו של המבקש הייתה עקבית, מתקבלת על הדעת ועמדה בקנה אחד לא רק עם התצהיר ממנו עלו מפורשות זכויותיו בנכס, אלא עם מסמכים רבים ומאמתים נוספים. חרף החקירה הנגדית הארוכה והמתישה נותר המבקש איתן בעמדתו ולא מצאתי כל סתירה ממשית בגרסתו. לעניין זה וחרף נסיונותיו העקרים של ב"כ המשיב בעניין, מצאתי כי הסבריו של המבקש לעניין נסיבות רכישת הנכס ורישומו על שם המשיב בלבד, היו סבירים והגיוניים. המבקש כאמור הבהיר כי לא רצה להתחייב במשכנתא עבור הנכס והעדיף לחתום כערב בלבד על המשכנתא שניתנה למשיב (ראו עמ' 17 שורות 25 – 27). כאמור, הסבריו של המבקש למהלך זה עמדו בקנה אחד עם ההגיון והשכל הישר, ומכל מקום לא עלה בידי המשיב לסתור אותם כלל ועיקר.  אף עדותם של יתר עדי ההגנה שהעידו מטעמו של המשיב לא היה בכדי לסייע לו או לתמוך באופן ממשי בטענתו לפיה חתימתו על התצהיר נעשתה אף ורק כבטוחה להחזרת ההלוואה או כי לא ידע על מה חתם. לעניין זה לא מצאתי כל חשיבות בעדותו של מר יקיר וייס לצורך הכרעה בסוגיה המשפטית המונחת לפתחנו ולא מצאתי כי היה בעדותו לסייע כהוא זה למשיב בהרמת הנטל המוטל על כתפיו. על כן לא מצאתי להרחיב לעניין עדותם של עדי ההגנה אלה, למעט התייחסות קצרה לעדות עו"ד בן חיים.  אציין כי לא מצאתי להתייחס באופן נרחב לטענות השונות שהעלה המבקש כנגד עו"ד בן חיים בסיכומיו, מקום בו לא מצאתי צורך ממשי בכך לשם הכרעה בסוגיה שלפנינו ולאור קביעתי כי המשיב לא הרים את הנטל שהוטל על כתפיו. אציין בקצרה כי הגם שעו"ד בן חיים העיד כי למשיב היה אמון מוחלט במבקש והוא היה חותם על מה שהמבקש היה אומר לו לחתום (עמ' 182, ש' 26-29), הרי שבסופו של דבר ומשהקשתי עליו ושאלתי האם תיתכן סיטואציה בה המשיב חתם על המסמך ולא ידע כי הוא מוותר על חצי מהזכויות שלו, השיב עו"ד בן חיים מפורשות: "לא, הוא ידע למה הוא חותם" (עמ' 187, ש' 9-11). אף באשר לכוונת הצדדים בעת החתימה על התצהיר לא ידע לתת עו"ד בן חיים כל תשובה אשר תסייע למשיב באופן כלשהו, שכן לפי גרסתו התצהיר הוכן עפ"י מה שנמסר לו ע"י המבקש, כאשר הוא רק החתים את הצדדים ואין לו אפשרות לאמת את מה שכתוב שם (עמ' 161, ש' 1-5). אכן, עו"ד בן חיים העיד כי להתרשמותו סעיף 8 לתצהיר נרשם כבטחון בלבד להחזרת ההלוואה, אולם אף הוא הודה כי כל "הרושם" שאולי היה לו בעניין לא נתמך בדבר (עמ' 177, ש' 1-29).  לא מצאתי בנסיבות העניין לתת כל משקל לאותו "רושם" חסר ביסוס עובדתי של עו"ד בן חיים. בסופו של יום ניסח עו"ד בן חיים את התצהיר עליו חתם המשיב (ועפ"י גרסתו ידע למה הוא חותם), במסגרתו נקבע בסעיף 8 מפורשות כי למבקש זכויות במחצית הנכס וזאת "ללא קשר להלוואות האמורות לעיל". כפי שציין בהגינות עו"ד בן חיים, הוא ניסח את התצהיר בהתאם לנתונים שנמסרו לו ע"י המבקש, מבלי לבדוק את תוכנם, ולפיכך ברור כי אין ביכולתו לתמוך באופן כלשהו בטענת המשיב לעניין כוונתו בחתימה על התצהיר. כאן המקום לציין גם את העובדה כי המשיב חתם ביום 10/08/95 על תצהיר נוסף בפני עו"ד בן חיים המאפשר רישום הערת אזהרה לטובת המבקש. המשיב בסעיף 87 לתצהירו טען כי העובדה שהמבקש לא רשם הערת אזהרה לטובתו מעידה לכאורה כי הוא לא היה זכאי לעשות כן וכי המסמך ניתן לבטחון בלבד. גם טענה זו דינה להידחות. מעיון באישורי עיריית מגדל העמק עולה העדר רישום הערת אזהרה בנכס נבע מהטעם כי לא הושלם רישום הבית המשותף ולא נרשם תשריט בית משותף מאושר בנכס (ראה ת/11 + ת/12). עו"ד בן חיים בעדותו אישר כי לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה לא בזמן אמת ולא בכלל מאחר ומדובר בקרקע של מנהל (ראה עמ' 162 שורות 6 – 7 לפרוט'). יתירה מזו, המבקש הציג מסמכים המלמדים על נסיונותיו לרשום תקנון ותשריט בית משותף וזאת על מנת שיוכל לרשום הערת אזהרה (ת/29 + ת/30) (ראה גם עדותו של המבקש בעמ' 90 שורה 21, ועמ' 91 שורה 1 לפרוט').  סוגיה נוספת אליה מצאתי להתייחס בקצרה היא טענתו של המשיב לפיה חודשים מספר אחרי רכישת הנכס מכר חלק ממנו לקונדיטוריה והתמורה שהתקבלה, בסך 70,000 ₪, נמסרה כולה למבקש. לטענתו, יש באמור להראות כי המבקש אינו בעל זכויות בנכס והכספים שמסר למשיב ניתנו כולם כהלוואה בלבד. אף בטענה זו לא מצאתי דבר. ראשית, מכירת חלק מהנכס לקונדיטוריה נעשתה עוד לפני חתימת המשיב על התצהיר ועל כן היא אינה יכולה להוכיח דבר באשר לתוקפו של האמור בתצהיר. למעשה, אף ההיפך הוא הנכון- באם אכן השיב המשיב למבקש סך כספי גדול המכסה את רוב סכום ההלוואה הנטען, מדוע בחר זמן קצר לאחר מכן לחתום על תצהיר מחייב ולפיו למבקש זכויות בעלות במחצית הנכס, גם ללא קשר לחובות הכספיים שלו כלפיו? למשיב לא הייתה כל תשובה המניחה את הדעת אף באשר לסוגיה זו. יתירה מכך, המשיב למעשה לא הציג כל אסמכתא של ממש לתמיכה בטענה כאילו כספי התמורה מהקונדיטוריה עבור מכירת חלק מהנכס הועברו למבקש וכל טענותיו, כדרכו לאורך כל ההליך, נטענו בעלמא (עמ' 228 ש' 32-33). לציין כי ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי כאשר אדם סביר מעביר לרעהו סכום כספי גדול ביותר אשר מגיע לו כביכול, יהיה בידיו להציג אסמכתא כתובה כלשהי באשר לאותה העברה נטענת או באשר לקבלת הסכום הכספי ע"י האחר. יצוין לעניין זה כי בכל פעם שנשאל המשיב האם בידיו אסמכתאות כלשהן לתשלומים שונים אותם טען ששילם לצדדים שלישיים או העביר למבקש, גם בגובה עשרות אלפי שקלים, השיב כי אין בידיו כל אסמכתאות או כי שילם במזומן (עמ' 227 ש' 16-22; עמ' 229 ש' 10-24; עמ' 251 ש' 17-24; עמ' 299 ש' 8-15; עמ' 301 ש' 9-16). אם לא היה די בכל האמור, הרי שבמהלך שמיעת ההוכחות, הוצגו שני שיקים לא סחירים ע"ס 91,000 ₪ ו- 15,470 ₪, אשר ניתנו ע"י הקונדיטוריה לפקודת המשיב (סומן ת/32), ראיות אלה סותרות באופן חזיתי את גרסתו של המשיב והדברים מדברים בעד עצמם, הן באשר לקלישות טענתו של המשיב בעניין והן באשר לחוסר האמון שניתן לתת בו ובגרסתו. לאור כל האמור אני קובע כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את גרסתו העומדת בניגוד מובהק לתצהיר עליו בחר לחתום מיוזמתו. לאור האמור ניתן היה לדחות את גרסתו ולקבל את התביעה כבר בשלב זה. אלא שבענייננו, קיימים אף חיזוקים בעלי משקל גדול אשר תומכים בגרסת המבקש ולמעלה מן הצורך מצאתי לדון בהם בקצרה.  הוכח לפניי, גם באמצעות מסמכים תומכים, כי המבקש נהג באופן בו מתנהג אדם שהינו בעל זכויות בנכס, כאשר השקיע בו מכיסו סכומי כסף ניכרים לצורך שיפוצו, השבחתו והבאתו למצב שניתן להפעילו ולהשכירו לאדם. כך, במסגרת סעיף 8 לתצהיר עליו חתם המשיב הצהיר מפורשות כי ידוע לו כי המבקש "השקיע הן ברכישת הנכס והן בשיפוצו סך כולל של 250,000 $ אמריקאי". האמור, מלבד היותו סעיף במסמך חתום ומחייב, אף עולה בקנה אחד עם גרסת המבקש לעניין מצבו הקשה של הנכס לאחר קנייתו. מנגד, כפי שהודה המשיב בעדותו, הוא לא השקיע דבר מכיסו בשיפוץ הנכס (עמ' 223, ש' 9-10). המשיב אומנם טען כי השיב למבקש את הסכומים ששולמו עבור השיפוץ, אולם לא הציג כל ראיה לעניין זה וכל טענותיו היו כלליות ולא מאומתות במסמכים מספקים.  בנוסף, הוצגו לפני מספר מסמכים, אשר סומנו ת/23- ת/28, מהם עולה כי המבקש הוא שנשא בתשלומי חיבור הנכס לחשמל, בסך כספי גבוה ביותר העומד סביב 150,000 ₪. שוב, המשיב לא נתן כל הסבר מספק ומניח את הדעת לתשלומים אלו ע"י המבקש, תשלום הוצאות אלה יש בהן כדי לתמוך בטענת המבקש לבעלותו במחצית הנכס.  כמו כן, הוצגו לפני מספר מסמכים, אשר סומנו ת/1- ת/10, מהם עולה כי המבקש הוא ששילם דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל עבור הנכס. שוב, המדובר בסכומי כסף ממשיים, אשר ניתנו בשנת 2011, והמשיב לא נתן כל הסבר הגיוני מדוע בחר המבקש לשלם אותם מכיסו, כאשר לשיטתו אין לו כל זכויות בעלות בנכס. אף תשלום דמי חכירה למנהל מהווה לטעמי אינדיקציה לבעלות המבקש במחצית הנכס.  עוד הוצגו לפני ראיות ומסמכים מהם עולה כי במהלך השנים פעל המבקש בכל הנוגע להשכרת הנכס מול השוכרים השונים שלו, לרבות הדואר (ראו ת/13, ת/17- ת/21). המשיב, שוב, לא נתן כל תשובה המניחה את הדעת לעניין זה ואף התשובות שנתן, כגון טענתו כי לא יכול היה להתקשר עם הדואר באופן פרטי (ראו סע' 59 לכתב התשובה המתוקן) נסתרו, בין באמצעות מסמכים ובין באמצעות סתירות בגרסתו של המשיב. גם כאן התנהלות המבקש לאורך שנים מהווה אינדיקציה לזכויות שיש לו בנכס.  יתירה מכך, בהתאם למסמכים נוספים שהוצגו, עולה כי במהלך שנות ההשכרה של הנכס, חילקו המבקש והמשיב את דמי השכירות שהתקבלו שווה בשווה ביניהם, באופן התואם במדויק את טענת המבקש ולפיה הוא בעל מחצית הזכויות בנכס, להמחשה הוגש מוצג ת/31 שהינו מסמך בכתב יד של המשיב מיום 05/07/14 בו ציין המשיב בכתב ידו תוצר התחשבנות שערכו השניים כי החל משנת 2023 יחולקו דמי השכירות שווה בשווה. בנוסף הוגש כמוצג ת/40, גם מסמך בכתב ידו של המשיב מתאריך 18/06/14 בו סוכם כי מתאריך ינואר 2017 עד שנת 2020 לא מגיעים למשיב דמי שכירות. חלוקת דמי השכירות עולה ברורות גם מנספח ח' לתצהיר המשיב וכן מהמוצגים ת/35 – ת/39 אשר לפיהם "הדואר שילם עבור הנכס במהלך שנים סכום שהסתכם 602,263 ₪ (כולל מע"מ)". החשבוניות שהמציא המשיב למבקש שהיוו 50% מדמי השכירות הסתכמו בסך 299,000 ₪ כולל מע"מ. גם עניין זה מהווה אינדיקציה על חלוקת תשלום דמי השכירות שווה בשווה מדואר ישראל.  המשיב כדרכו, לא נתן כל הסבר מספק ומגובה בראיות מאמתות מדוע זכה המבקש לתקבולי דמי השכירות בדרך זו ובסכומים אלו.  בסופו של יום לא עלה בידי המשיב לתת כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת מדוע יבחר המבקש להשקיע בנכס השקעות עצומות, בין אם באמצעות כספים שהשקיע בו מכיסו ובין אם בניהולו בפועל, ללא שתהיה לו בו זכות בעלות. כל פעולותיו של המבקש, אשר נעשו לאורך שנים ארוכות ומרביתן אף מגובות במסמכים מאמתים, תואמות את דרך פעולתו של אדם שלו זכויות בעלות בנכס. לציין כי בהמשך להתרשמותי השלילית מעדותו של המשיב, הרי שהוא לא נתן כל הסבר המניח את הדעת באשר לסיבה בגינה הלווה לו המבקש מראש את מחצית הסכום לרכישת הנכס ומדוע הוסיף והשקיע סכומים גבוהים בהשבחתו וניהולו לאורך השנים. כפי שציינתי, הצדדים שניהם האריכו בטענותיהם השונות, כאשר המבקש מחד מציג ראיות נוספות המוכיחות את בעלותו במחצית הזכויות בנכס ואילו המשיב מאידך, העלה תהיות שונות המלמדות לשיטתו כי לא היה בעלים ולא נהג כך (התרשמותו של עו"ד בר חיים, מועד החתימה של התצהיר, העובדה כי המבקש לא רשם את זכויותיו בפורומים השונים וכו'). בכל אלו לא מצאתי לעסוק. די לי אם אקבע כאמור כי המשיב לא הרים את הנטל המונח על כתפיו, ולא הביא ראיות המפריכות את המסמך המפורש בכתב עליו חתם. מעבר לאמור, אציין בקצרה כי אף אילו הייתי קובע כי הנטל להוכיח את הנטען בהמרצת הפתיחה מוטל על המבקש בדרך כלשהי, הרי נוכח האמון החיובי בגרסתו של המבקש, אשר הייתה מגובה במסמכים רבים כפי שפירטתי לעיל, הגעתי למסקנה כי המבקש עמד בנטל זה והוכיח מעל מאזן ההסתברות הנהוג בתיקים אזרחיים כי הוא אכן הבעלים של מחצית הנכס.  בקצרה אציין, כי ב"כ המשיב העלה בסיפא של סיכומיו בקשות לסעדים שונים מבית המשפט באם זה יקבל את התביעה. לא מצאתי כלל לדון בבקשות אלו, שכן המשיב שלפניי לא הגיש במסגרת הליך זה כל תובענה כנגד המבקש ולפיכך, אין כל יסוד לסעדים להם הוא עותר.  כאן המקום להדגיש, כי הצדדים העלו טענות נוספות רבות שאינן רלוונטיות להכרעה בתיק זה והנני נמנע מלדון בהן. עם זאת, אין בפסק דין זה כדי לפגוע בזכויות הצדדים להעלות טענותיהם הנוספות במסגרת הליכים משפטיים אחרים.  

8.אי לכך, ולאור האמור לעיל, הנני מקבל את המרצת הפתיחה ומצהיר כי מחצית הזכויות במבנה מסחרי בן כ- 425 מ"ר השוכן ברחוב הזית 1 במגדל העמק, הידוע כגוש 17446 חלקה 56 ו/או בזכויות הרשומות בתיק מנהל 20701180א', אשר רשומות כיום בשם המשיב, הינן למעשה בבעלות המבקש והוא זכאי להירשם כבעליהן, וזאת בכפוף לתשלום כל המסים, האגרות וההיטלים החלים על פי דין. הנני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ נכון להיום.  9.המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.   512937ניתן היום, ט' אייר תשע"ח, 24 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.  הוקלד על ידי ערין בראנסה