התובע הינו סטודנט לתואר דו חוגי לארכיאולוגיה, מקרא והמזרח הקדום, אצל האוניברסיטה המשיבה - אוניברסיטת בן גוריון. מדובר במסלול שבסופו חפץ הוא לקבל תעודת ארכיאולוג מוסמך, המקנה, בין היתר, אפשרות לקבלת תעודת חופר של רשות העתיקות.
בהמרצת הפתיחה הנדונה, ביקש התובע ליתן פסק דין הצהרתי, שלפיו הודעת האוניברסיטה- המשיבה (החלטת ועדת החריגים העליונה שעליה הודיע פרופ' א. גולדברג המשנה לרקטור), מיום 18.6.14, ובה סורבה בקשתו לארכה בהגשת שלוש עבודות סמינריוניות -בטלה.
עניינן של שתיים מבין שלוש העבודות אינו רלוונטי עוד. אושרה לו ארכה להגשה עד 30.9.14. לעת הדיון בהמ"פ, ביום 2.1.14, הוא סיים את הכנתן, אך טרם הוגשו בפועל. נציגי האוניברסיטה הסכימו, בו במקום, להגשתן של שתי העבודות, ולמחול על הימים הספורים שחלפו, וההיזקקות לטענות לגביהן התייתרה.
העבודה השלישית, שנותרה במחלוקת, הינה דו"ח חפירה במסגרת קורס ניהול שטחי חפירה, שלגביו ביקש התובע ארכה עד יום 10.3.14, שעה שהמועד המקורי להגשה היה אמור להיות 30.9.13. את הבקשה הגיש, על גבי טופס יעודי, חודשים ארוכים לאחר חלוף המועד, וזאת ביום 16.2.14. הוא נימק את הצורך בארכה במספר נימוקים: הצורך לנדוד בין ספריות שונות משום שספריית האוניברסיטה היתה סגורה, הוא ניצל את חופשת הקיץ לחודש שלם של חפירה לימודית, קצב העבודה שלו איטי במיוחד בשל יסודיותו והקפדתו על הפרטים הקטנים, שהות במילואים במשך חודש במהלך חופשת הסמסטר הראשונה.
בו ביום, או בסמוך לכך, קיבל מענה ולפיו "עפ"י דברי המרצה ניתנה הארכה לכל הסטודנטים בקורס עד ה 1.3.14." המשמעות המעשית היתה, איפוא, שנותרו לו כשבועיים להגיש העבודה במועד המוארך, ואילו יתרת הארכה שהתבקשה – עשרה ימים, לא אושרה, הגם שההודעה לא כללה סירוב מפורש לבקשתו.
לאחר שגם במועד המוארך לא הגיש התובע את דו"ח החפירה, הוא פנה לוועדת ההוראה, ביחס לשלושת העבודות ומשלא נעתרה פנייתו, בנימוק שאין ועדת ההוראה מתערבת בשיקולי המרצים בענייני דחיית מועדי הגשה, פנה לוועדת החריגים העליונה. הועדה קבעה כי יהא עליו ללמוד שוב את הקורס "ניהול שטחי חפירה" בסמסטר קיץ תשע"ד ולעמוד במטלותיו (לגבי שתי העבודות האחרות, אושרה ארכה עד 30.9.14). לשון אחר – משהחמיץ המבקש את מועד ההגשה המוארך של 1.3.14, לגבי דו"ח החפירה, לא ניתנה לו ארכה נוספת בדיעבד. יוער, כי אין למצוא בכתבי הטענות מטעם
המבקש הצהרה ברורה וחד משמעית על כך, כי לו אושרו לו אותם עשרת ימים נוספים, לאחר הבקשה מ 16.2.14, כי אז היה עומד ללא דופי במועד המוארך ומגיש את העבודה עד 10.3.14.
המבקש תוקף את שיקול הדעת של גורמי האוניברסיטה בגין סירוב זה וטוען, כי נגרמת לו פגיעה כלכלית קשה בשל הצורך לחזור ולבצע חפירה לימודית נוספת ולכתוב דו"ח חדש, ובאותו זמן לא יוכל לעבוד ולהתפרנס וכי מדובר בהפסד של עשרות אלפי שקלים, לשיטתו. המבקש גורס, כי מדובר בהתנהלות בלתי שוויונית, במנהל לא תקין ובשרירות של הגורמים המחליטים, שלא פעלו לפי התקנון. ההחלטה, בעיניו, בלתי סבירה, והנימוקים שהציג הצדיקו מתן הארכה שביקש במלואה.
לא הארכתי בפירוט התשתית העובדתית והרקע להשתלשלות, שבעטייה הוגשה המרצת הפתיחה, משום, שכפי שהיה די ברור, והובהר למבקש כבר בהחלטותיי הראשונות, שניתנו בתיק, וכפי שהמשיבה טוענת כציר מרכזי בתשובתה ובסיכומיה, אין מדובר, מלכתחילה, בעניין שבית המשפט צריך ויכול להכריע בו ולשים שיקול דעתו חלף זה של הגורמים האקדמיים וגופי המוסד להשכלה גבוהה.
איני רואה מקום, כלל ועיקר, לנתח את שיקולי מקבל ההחלטה לגופם ולאזנם אל מול נימוקי המבקש הפרטניים ביחס לאותו סירוב להארכה נוספת של 10 ימים מעבר לארכה שאושרה לכלל הסטודנטים. המבקש לא צלח את המשוכה הראשונית, בלתה איין, להראות, שעניינו נכנס לאותם חריגים שבגדרם תיתכן התערבות שיפוטית בניהול העצמאי של החיים האקדמיים ושל המוסדות להשכלה גבוהה.