ה"פ 29032-09-16

 1.כללי

החלטה בבקשה לצו מניעה זמני שנועד למקבץ של סעדים שאת עיקרם ניתן לתמצת באלה שפורטו בסעיף 2(1) לבקשה ולפיו, ביחס למגורי המבקשים באזור ליפתא ראוי לבית המשפט להורות כדלקמן: "להמנע מכל דיספוזיציה במקרקעין... לרבות ביצוע על עבודות הנדסיות, בנייה, הריסה, מכירה, החכרה, התקשרות בכל עסקה שהיא בקשר ו/או במקרקעין המוגדרים ומסומנים בנספח א' לבקשה בתיק העיקרי ומצ"ב גם לבקשה זאת כנספח א."

ברקע לבקשה זו מאמץ נרחב ומתמשך של המבקשים למנוע את פינויים מהבית בו מתגוררים הם באזור ליפתא, כשברקע הליכים רבים קודמים שגם אליהם אתייחס בהמשך. הסעד העיקרי שלצידו הוגשה בקשה זאת, נועד בעיקרו להביא לשינוי הרישום בזכויות על הקרקע נשוא המחלוקת: על-פי הנטען, הגם שלפני שנים רבות הגיעו לסיומם הליכי הסדר המקרקעין, והגם שמזה שנים רבות רשומה הקרקע על שם רשות הפיתוח, לאמיתם של דברים, כך נטען, שייכות הזכויות למבקשים, וזאת, בין היתר, על בסיס מסמכים שבידם, ויותר מכך על בסיס מסמכים שמוסתרים מהם. כדי למנוע כל שינוי עד למועד בו יינתן בהליך זה פסק הדין, נתבקש בית המשפט, עתה, לאשר סעדים זמניים שיקפיאו את המצב, וכאמור לעיל.

2.תשתית ראייתית מינימלית סבירה – תנאי הכרחי ראשון לכל סעד זמני

א.תחילה אתן ביטוי לכך שבמישור האנושי קשה שלא להבין, לפחות במעט, לכאבם של המבקשים, שלמיטב הידיעה, לפחות על-פי תמונת המצב שהונחה על שולחני, מתגוררים הם עם ילדיהם בבית הניצב על הקרקע נשוא ההליך מזה שנים הרבה, לדבריהם כבר כמה דורות, עוד ממועד הסמוך לקום המדינה. ועם כל זאת, כמפורט להלן, לא בכל מקרה קיים מתאם בין נכונות בית המשפט להבין ללבם של בעלי הדין, לבין תמונת המצב המשפטית, בפרט כשנעדרים בעלי דין אלה כל זכויות שבדין.

ב.נפסק פעמים לאין מספר שלא יישקל סעד זמני מכל סוג, אלא על יסוד תשתית ראייתית מינימלית סבירה, ולו גם "לכאורה":

לשונה המדויקת של תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי – שכותרתה "בקשה לסעד זמני" – היא: "אם שוכנע [בית המשפט] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה"... הסיבה לכך היא שהצד המבקש את הסעד הזמני עותר להכרעה משפטית בשלב הראשוני, טרם נפסק הדין. ישנם מצבים המצדיקים התערבות כזו. אך אל יתפלא צד המבקש סעד זמני כי עליו לפחות להוכיח סיכוי מינימאלי להוכחות תביעתו. בענייננו, כאמור, ההפך הוא הנדון" [רע"א 4187/12 יפה עמית נ' בנק לאומי לישראל, פורסם בנבו, 29.5.2012].

בשים לב לשאלת מאזן הנוחות שמדרך העולם ניצבת בטבורו של כל דיון הנועד למתן סעד מניעתי זמני, יוטעם, שקיים קשר אינהרנטי בין הדיון במישור הראייתי לבין מאזן הנוחות, ומקום בו נדרש בית המשפט לפסוק שאין בנמצא תשתית ראייתית מינימלית, משליך הדבר במישרין, ולמרבה הצער, לחובת המבקשים, גם על הדיון במישור מאזן הנוחות.

ג.וקודם שאפנה למישור הראייתי, שימת לב כבר משלב זה, כי בשעה שעל הפרק זכויות במקרקעין, נתונה עיקר החשיבות למסמכים המונחים על שולחן בית המשפט, וכהערה מקדימה לפרשתנו יצוין כי בשעה שמתבססת המדינה על זכויות רשומות בקרקע מוסדרת וכל זאת לאחר הליכי הסדר מקרקעין שהתבצעו לפני שנים הרבה, מבקשים המבקשים להתבסס בעיקר על מסמכים משנות החמישים, הרבה פחות מערכו של נסח מקרקעין, ועל טענה למסמכים שכלל אינם בידם, לאחר שהוסתרו מעיניהם. עוד מתבססת המשיבה על פסיקה לפינוי המבקשים מהבית, והגם שהובא לידיעתי שבמקביל לבקשה זו פתחו המבקשים בבית משפט השלום בהליך שנועד לביטולה של אותה פסיקה, לפחות לעת הזאת מלמדת תמונת המצב על פסק דין חלוט (פסיקת בית משפט השלום, דחיית הערעור ודחיית בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון), לפינוי הקרקע. ופשיטא, שפסיקה כאמור, משקלה, בוודאי ככל שעל הפרק הליך שנועד למתן סעד זמני, עולה שבעתיים על הליך חדש שהוגש לבית משפט השלום בשבוע שעבר, הליך שלכאורה אף חותר תחת כל הפסיקה הנ"ל, ומכל מקום, טרם נפסק בו דבר.

3.דיון והכרעה