ה"פ 27285-10-11 ש' ואח' נ' ש' (המנוח) ואח'

רקע

1.המבקשים עותרים להצהיר שכל העיקולים וההערות שהוטלו ע"י המשיבה (עיריית ת"א) על הדירה הידועה כגוש 6043 החלקה 1972 תת חלקה 19, (להלן: "הדירה") בגין חובות המנוח א' ש' ז"ל שנפטר ביום 14.4.12, (להלן: "המנוח")בטלים.

המבקשים הינם ילדי המנוח וגרושתו ש. ר. ז"ל שנפטרה ביום 18.11.15 (להלן: "המנוחה"). הוריהם נישאו בשנת 1969 והתגרשו בשנת 1986. ביום 8.6.86 אישר ביהמ"ש המחוזי בת"א את הסכם הגירושין ביניהם, שנתן תוקף להסכם הממון בין בני הזוג, (להלן: "פס"ד").

תמצית טענות המבקשים

2. המבקשים גדלו במשפחה קשת יום ובאווירה בלתי הולמת לגידול ילדים, הוריהם כשלו במשימת גידולם ולמרות זאת, הם הצליחו לנהל את חייבם כאזרחים נורמטיביים. כקטינים שעברו ילדות קשה, הם היו עדים לאירועים טראומתיים בין הוריהם, כולל התעללות קשה של המנוח במנוחה, שהייתה חולה במחלת נפש קשה ומוכרת ע"י המל"ל, מטופלת במרפאה לבריאות הנפש ועברה מס' אשפוזים פסיכיאטריים, כולל במחלקה סגורה, והמנוח היה אלכוהוליסט כבד.

פסה"ד דווח לעירית חולון והמבקשים צורפו כמחזיקים בדירה משנת 1991, העסקה דווחה למס שבח וניתנו אישורי מס להעברת הזכויות בדירה. לטענת המבקשים, המשיבה ובא כוחה היו מודעים לפסה"ד אך בחרו להתעלם ממנו כאשר פתחו תיק מימוש המשכון ובשנת 1986 פתחה המנוחה בקשה לצו מניעה כנגד המנוח. לטענתם, במסגרת ה.פ. 176248/02 המשיבה הסכימה לאכיפת פסה"ד נגדה, היא הודתה בתוקפו המחייב של פסה"ד, והוא מהווה השתק מוחלט לגביה, מה שמונע ממנה לבעלות טענה נגד פסה"ד. בעת שהמבקשים ניסו לברר את פרטי חובו של המנוח הובהר להם שמדובר בחוב משנת 1989 ואילך בגין נגרייה של המנוח.

3. טוענים המבקשים שהעיכוב בהעברת הזכויות בדירה על שמם נבע מהיותם קטינים, ואמם המנוחה, אשר טיפלה בנושא הייתה חולנית (נפשית) וכיום לא ניתן להשלים את הרישום בשל עיקול שהוטל ע"י המשיבה.

מאז שנת 1988, דהיינו לאחר גירושי בני הזוג ופסה"ד, מנהלת המשיבה נגד המנוח תיקים רבים כאשר היא ידעה שהוא אינו מתגורר בדירה. המשיבה פתחה נגד המנוח 7 תיקי הוצל"פ בעקבות תיקים שבהם ניתן פס"ד נגד המנוח ובגינם נרשמו לטובתה הערות אזהרה. לטענת המבקשים, הערות האזהרה נרשמו עפ"י ס' 11א(1)(2) לפק' המיסים (גבייה) לפיו השעבוד מס ממכירת המקרקעין ולא שעבוד הזכויות של המנוח. צווים אלה הוצאו, לטענתם, בחוסר תום לב.

4. טוענים המבקשים, שביום 28.6.11 המשיבה הגישה בקשה למינוי כונס נכסים על הדירה למימוש זכויות המנוח, כאשר במועד זה לא היה למנוח כל זכויות בנכס, כיוון שאלה הועברו למבקשים בהסכם הגירושין. המנוחה הגישה בקשה לביטול הליכי הכינוס על הדירה, לביטול הערת האזהרה והעברת הזכויות בדירה למבקשים בהתאם להסכם הגירושין. וביום 4.9.11 החליטה יו"ר ההוצל"פ שהליכי ההוצל"פ יושהו עד 24.10.11 וטענות המבקשים והמנוחה יתבררו בבימ"ש מוסמך.

5. טוענים המבקשים, שתום ליבם זועק לשמים, ואין מדובר בהברחת נכסים, כיוון שמדובר בהוריהם, בני זוג שיחסיהם מעולם לא היו תקינים והסכם הגירושין נערך בתום לב, כדי להסדיר ביניהם את חלוקת הרכוש כרקע לפרידתם. במסגרת ההסכם המנוחה ויתרה על כתובתה, קיבלה לחזקתה את הילדים והתחייבה לדאוג לרווחתם ופרנסתם, המנוח קיבל את הנגרייה ומכונית המשפחה ונקבע שזכויות המנוח בדירה יועברו לילדים. לטענתם, עפ"י הפסיקה, כאשר הסכם גירושין שנחתם ואושר וכולל חיובים רכושיים וניתנה תמורה בעד דירת המגורים, זכויות המעקל נסוגות בפני קונה שלא רשם את זכויותיו (ע"א 468/03 קיין נ' קושניר). לטענת המבקשים, באי רישום זכויותיהם אין כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות. עוד לטענתם, הסכם הגירושין אינו חוזה מתנה ואין לראות בו התחייבות חסרת תמורה (ה"פ 55787-10-10 דיין הילה נ' בל"ל).

6. טוענים המבקשים שלאור הלכת אהרונוב, זכויותיהם בדירה גוברות בתחרות בין קונה- מוכר- נושה ואין הבדל לעניין העיקול, כיוון שהמנוח העביר את זכויותיו בדירה למבקשים למעלה מ- 17 שנה טרם פתיחת תיק ההוצל"פ ולא נותרו לו זכויות בדירה. לכן לטענתם, אין בעיקולים שנוצרו לאחר הסכם הגירושין כדי לשנות לעניין זכויותיהם בנכס, כיוון שזכויותיהם גוברות על העיקול.

המבקשים טוענים שאין לקבל את טענת המשיבה שהזכויות בדירה שייכים למנוח כל עוד המנוחה הייתה בחיים, כיוון שטענה זו עומדת בסתירה להסכם הגירושין שנתן תוקף לפירוק חיי הנישואין והסדרת המעמד הרכושי. בנוסף לטענתם, הם והמנוחה היו המחזיקים הבלעדיים בדירה לאחר גירושי הוריהם, ולכן נקבע בהסכם הגירושין שכל הוצאות אחזקת הדירה חלות על המנוחה.

תמצית טענות המשיבה

7. המשיבה הינה נושה של החייב/המנוח, בגין חובות ארנונה ומים בסך כולל של 1,276,743 ₪ (נכון ליום 27.6.13) שצבר המנוח כלפיה בנכס שהחזיק בתחום שיפוטה. ביום 31.7.97 נרשם שעבוד לטובת המשיבה מכוח פקודת המיסים גבייה, על זכויות המנוח בדירה וביום 5.8.03 פתחה המשיבה תיק הוצל"פ למימוש השעבוד לפירעון חובותיו. ביום 20.7.11 הגישו המנוח והמנוחה בקשות לביטול השעבוד ולעיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ וביום 4.9.11 נקבע ע"י ר' ההוצל"פ שהמנוחה רשאית להעלות את טענותיה שאינן בסמכות ר' ההוצל"פ בפני בימ"ש מוסמך ולשם כך הושהו הלכי הוצל"פ עד 24.10.11, וככל שלא תינתן ע"י ביהמ"ש החלטה המורה על עיכוב ההליכים, יימשכו ההליכים בתיק ההוצל"פ. החלטה זו הינה הרקע להמרצת פתיחה זו. מוסיפה המשיבה שעיקולים שכן הוטלו אינם בהקשר לתיק הוצל"פ זה ואינם נשוא תיק השעבוד.

8. טוענת המשיבה שהמבקשים לא הוכיחו שהינם רשאים להירשם כבעלי מחצית מהזכויות בדירה, טענתם הינה לבעלות במקרקעין ומקומה בביהמ"ש המחוזי. לטענתה, כל עוד אין פס"ד הקובע את בעלותם בדירה לא ניתן לקבוע שלמנוח אין זכויות במקרקעין ושיש לבטל את העיקולים. המשיבה מפנה לס 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969, לפיו עסקה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום. עוד נקבע בחוק המקרקעין, שעסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. מכיוון שהעסקה לה טוענים המבקשים לא הסתיימה ברישום, מחצית מהזכויות בדירה רשומות עדיין על שם המנוח.

9. לטענתה, גם העובדה שבמשך 25 שנים לא רשמו המבקשים את זכויותיהם, מוכיחה שהעסקה טרם הושלמה ואישור הסכם הגירושין, אינו מהווה העברת זכויות המנוח למבקשים, מה עוד שעפ"י ס' 16 להסכם, זכויות המנוח בדירה לא יועברו למבקשים בחיי המנוחה. לטענתה, בהסכם תנאי מתלה, שרק בהתקיימו יועברו זכויות המנוח בדירה למבקשים ולא תהיה להם זכות לקבל את חלקו של המנוח בדירה כל עוד המנוחה בחיים ועד למועד פטירתה, המנוח היה בעל זכויות במקרקעין. מוסיפה המשיבה, שהמנוח אפילו לא חתם על מסמכים הנדרשים להעברת הזכויות כמצוין בהסכם הגירושין בכתב יד. לטענתה, העובדה שהמבקשים צורפו כמחזיקים בדירה בשנת 1991, אינה מצביעה על בעלות בדירה אלא על חזקה בלבד, כמפורט בהסכם הגירושין.

מוסיפה המשיבה, כי הסכמתה לא לבצע עיקול מיטלטלין לאור טענתה המנוחה, אין בה ולא כלום לעניין הבעלות בדירה.