א. ההליך
1.בתובענה שלפני, שהוגשה על דרך המרצת הפתיחה, עותרים התובעים לכך שיוצהר, כי התובעים 1 ו- 2 זכאים להירשם, בחלקים שווים, כחוכרים לדורות של דירת מגורים. לצד הסעד העיקרי לו עותרים התובעים, עותרים התובעים למתן צו המורה לרשם המקרקעין לתקן את מספר תעודת הזהות, של חוכר המקרקעין, הרשום בפנקס המקרקעין.
ב. הדירה
2.הדירה מושא התביעה היא דירת מגורים, המזוהה כחלקה 514/1 בגוש 10444, ברח' יהודה הלוי 1/1 בקרית ים, ושטחה 24.80 מ"ר (להלן – "הדירה").
הבעלות בדירה רשומה בפנקס המקרקעין ע"ש קרן קיימת לישראל. הבניין בו מצויה הדירה נרשם כבית משותף בשנת 1955, ובתאריך 22.3.1961 נרשם המנוח מנדל בן יעקב טוטיום ע"ה (להלן- "המנוח"), כחוכר הדירה לדורות.
3.המנוח, שעזבונו הוא הנתבע מס' 1, נפטר לבית עולמו בתאריך 6.2.2011. על פי צו ירושה שניתן לאחר המנוח בתאריך 10.10.2011 (מוצג ת/6), בנו של המנוח, הוא הנתבע מס' 2, ירש את עזבונו של המנוח בשלמות.
ג. תמצית טענות הצדדים
4.התובעים טוענים, כי המנוח, שרכש את זכויותיו בדירה מחברת "עמידר", העביר בשנת 1956 את זכות החכירה בדירה לתובעת מס' 3 ("להלן – "קרן תל חי"), שניהלה את נכסי תנועת החירות, ומנהלת כיום את נכסי תנועת "הליכוד". מסיבות שלא התבררו, זכויות החכירה בדירה לא נרשמו על שם קרן תל חי. בתאריך 12.4.2012 מכרה קרן תל חי את זכויות החכירה לתובעים 1 ו- 2.
הסעדים ההצהרתיים להם התובעים עותרים בתובענה, נועדו לאפשר לתובעים 1 ו- 2 להירשם כחוכרים בפנקס המקרקעין.
5.הנתבעים מכחישים מכל וכל את טענות התובעים. טענתם העיקרית של הנתבעים היא, כי המנוח לא העביר ולא התכוון להעביר לקרן תל חי את זכויות החכירה, ולכל היותר התכוון לאפשר לתנועת החירות להשתמש בדירה למטרותיה.
ד. העדים
6.מטעם התובעים העידו לפני התובע מס' 1 בעצמו וכן מספר עדים מטעם קרן תל חי, והם עו"ד ישראל מימון, מר משה דולגין, הגב' ליאת פחימה ומר אליעזר מרין.
מטעם הנתבעים העידו לפני עו"ד הגב' טובה סלוק לב, שערכה את החוזה בין התובעים 1 ו- 2 וקרן תל חי, והנתבע מס' 2 בעצמו.
7.עו"ד ישראל מימון (שתצהיר עדותו הראשית סומן ת/1, ולימים כיהן כמזכיר הממשלה בממשלת אריאל שרון), העיד (החל מעמ' 8 לפרוטוקול), כי בשנים 1993 עד 2003 עבד במשרד עורכי הדין "הברמן, דובב ושטרן", אשר טיפל בענייניהן של תנועת הליכוד וקרן תל חי. לדברי עו"ד מימון, בעקבות דרישות הדיווח, שהוחלו על המפלגות בישראל עם חקיקת חוק המפלגות, תשנ"ב – 1992, התעורר הצורך "לעשות סדר" בנכסי הליכוד וקרן תל חי, והמשימה הוטלה עליו. על מנת להסדיר את זכויות קרן תל חי בדירה שבמחלוקת, הגיע עו"ד מימון בתאריך 3.4.1997 לדירת מגוריו של המנוח, שם חתם בפניו המנוח על תצהיר ועל יפוי כוח בלתי חוזר. בסעיף 4 לתצהיר עליו חתם המנוח לפני עו"ד מימון, הצהיר המנוח:
"בשנת 1956 או בסמוך לאחר מכן, העברתי את זכויותי בדירה לתנועת החירות, באמצעות קרן תל חי (ישראל) בע"מ, תמורת הסך של כ- 1,200 ל"י."
8.מר משה דולגין (שתצהיר עדותו הראשית הוא מוצג ת/3) הוא יו"ר קרן תל חי מאז שנת 2000. לפי עדותו של מר דולגין (החל מעמ' 14 לפרוטוקול), הדירה הייתה רשומה במשך שנים רבות בספר הנכסים של תנועת הליכוד כנכס של קרן תל חי, אך במשך שנים רבות הליכוד לא החזיק בנכס. לדברי מר דולגין, הנכס הוחזק במשך השנים על ידי מחזיקים שונים, והחל משנת 1997 הוא מוחזק על ידי התובעים 1 ו- 2. מר דולגין ציין, כי "לטענת חברי תנועת הליכוד מסניף קרית ים וגורמים אחרים בעיריה", הם אפשרו לתובע מס' 1 להחזיק בנכס משיקולים סוציאליים, וזאת בהמלצת גורמי הרווחה של עיריית קרית ים. ואולם, בחודש יולי בשנת 2010 הליכוד קיבל מעיריית קרית ים דרישה לשלם ארנונה בסכום של כ- 215,000 ₪, לתקופת שתחילתה בשנת 1994. הליכוד וקרן תל חי הגישו ערר על הדרישה שקיבלו, וועדת הערר החליטה כי הליכוד ישא בתשלום הארנונה החלה עד לתאריך 15.4.2008, הוא המועד בו נמסרה לעיריית קרית ים ההודעה, שהתובע מס' 1 מחזיק בנכס.
בתצהיר עדותו הראשית פרט מר דולגין את השיקולים השונים בעטיים החליטה קרן תל חי למכור את הנכס לתובעים 1 ו- 2, ובבסיס שיקולים אלה עמדה העובדה, שהתובע מס' 1 החזיק בדירה במשך תקופה ארוכה.
9.הגב' ליאת פחימה היא עובדת קרן תל חי, ועדותה התייחסה ליפוי הכוח עליו חתם לכאורה המנוח לפני עו"ד מימון (מוצג ת/2). התברר, שבמשך תקופה ארוכה מסמך זה לא אותר, ורק יומיים לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות במשפט, הצליחה הגב' פחימה לאתר את יפוי הכוח. על כן, הגב' פחימה הוזמנה על מנת למסור עדותה ביחס לנסיבות מציאת יפוי הכוח.
10.מר אליעזר מרין (שתצהיר עדותו הראשית הוגש כמוצג ת/4) הוא חבר תנועת הליכוד בקרית ים. מר מרין מסר בעדותו, כי במשך "עשרות שנים" הדירה שבמחלוקת שימשה כסניף של תנועת הליכוד בקרית ים, עד אשר פעילות הסניף הועברה למקום אחר. בשנת 1997, יו"ר סניף הליכוד בקרית ים, אפשר לתובע מס' 1 להיכנס לדירה ולהתגורר בה "מטעמים הומניטריים".
11.התובע מס' 1 מסר, כי בשנת 1997 סיים לרצות עונש מאסר, ונציגי תנועת הליכוד בקרית ים, בשיתוף עם נציגי העיריה, נחלצו לסייע לו בשיקומו, ואפשרו לו להתגורר בדירה ללא תמורה. בתאריך 12.4.2012 נכרת חוזה בין קרן תל חי והתובעים 1 ו- 2, לפיו רכשו התובעים 1 ו- 2 את זכויות החכירה בדירה, והתחייבו לבצע את כל הפעולות הדרושות לשם העברת זכויות החכירה בדירה על שמם בפנקס המקרקעין.
12.הנתבע מס' 2 (שתצהיר עדותו הראשית סומן נ/6), העיד על קורות חיו של אביו המנוח. מעדותו של הנתבע מס' 2 עלה, כי המנוח היה "פעיל נלהב ובולט" של תנועת החירות, שימש כחבר מועצה בעירית קרית ים מטעמה וכן שימש כמנהל תנועת בית"ר בגב ים. בשלב מסויים, כאשר המנוח ומשפחתו עברו לחיפה אפשר המנוח לתנועה לנהל בדירה "סניף ו/או מטה". הנתבע מס' 2 טען, כי עדותו של עו"ד מימון עוררה אצלו תמיהה גדולה, שכן אביו נהג לשתפו בכל יום בכל עניין, אך הוא לא ציין בפניו דבר על ביקורו של עו"ד מימון בשנת 1997 ועל כך שהחתים אותו על מסמכים. לדברי הנתבע מס' 2, "התנהגות זו היא בלתי סבירה בעליל, שכן במיוחד באותה תקופה היה אבי בקשר מצויין עמי וכן סייעתי לו רבות בסידורים שונים, בשל טיפולו באימי".
ד. טענות הנתבעים כנגד הראיות מטעם התובעים
13.לבאת כוח התובעים שלל טענות כנגד המסמכים שהוצגו וכנגד העדים שהעידו מטעם התובעים. את טענותיה פרטה באריכות בעיקרי טיעון כתובים שהוגשו, ובטיעון בעל פה, ותקצר היריעה מלחזור על כל הטענות, ולפיכך אביא אותן בתמציתן.
14.באת כוח הנתבעים טענה, כי התובעים לא הוכיחו תביעתם. לטענת באת כוח התובעים, העסקה שנטען כי נעשתה, בשנת 1956, בין המנוח וקרן תל חי, הייתה טענוה מסמך בכתב גם לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, וזאת מכוח הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני. לטענת באת כוח הנתבעים, התובעים לא הציגו מסמך כלשהו, לפיו בשנת 1956 המנוח העביר את זכויות החכירה לקרן תל חי.
15.באת כוח הנתבעים הוסיפה וטענה, כי בעת שתנועת הליכוד קיבלה דרישה לתשלום ארנונה מעיריית קרית ים, התנערה תנועת הליכוד מכל קשר לדירה ומכל זיקה אליה. עוד הוסיפה באת כוח הנתבעים וטענה, כי אין לתת משקל לחתימת המנוח על התצהיר ועל יפוי הכוח לפני עו"ד מימון, שכן מסמכים אלה נוסחו בשפה משפטית, שככל הנראה לא הייתה ברורה למנוח. באת כוח הנתבעים הוסיפה, כי המסמכים עצמם "רצופים טעויות, מחיקות ואי בהירות", ועל גביהם מצויות לפחות שלוש דוגמאות שונות של חתימות, המתיימרות להיות חתימות של המנוח. כמו כן מעלה באת כוח הנתבעים את השאלה, כיצד יתכן שהמשכנתה שנרשמה על זכות החכירה של המנוח, לטובת חברת עמידר, נרשמה בשנת 1961, אם כבר בשנת 1956, המנוח העביר את זכויותיו לקרן תל חי.
16.עוד הוסיפה בת כוח הנתבעים, כי עדויות העדים מטעם התובעים הן עדויות שמיעה, שאין לקבלן. באת כוח הנתבעים מביעה תמיהה, כיצד זה שיפוי הכוח הבלתי חוזר, שלכאורה נחתם על ידי המנוח, נמצא באורח פלא אך יומיים לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות, ועוד הוסיפה, כי מעדותה של עו"ד סלוק לב, שייצגה את התובע בעסקה מול קרן תל חי, עולה, שבעת עריכת ההסכם, התובעים היו מודעים לסיכונים הכרוכים ברכישת הדירה, והיו אף מודעים לכך שקיים סיכוי סביר, שלא יוכלו לקבל את זכויות החכירה שקרן תל חי התיימרה למכור להם.
ה. דיון
17.בראש ובראשונה, ולנוכח הביקורת של באת כוח הנתבעים על מעשיו של עו"ד מימון, ועל עדותו, מבקש אני להבהיר ולהדגיש, שעדותו של עו"ד מימון הייתה אמינה, ואין לדעתי כל מקום להטיל ספק בפעולות שבוצעו על ידו בעת שהחתים את המנוח על התצהיר ועל יפוי הכוח. אין אף כל מקום לטעון כלפי עו"ד מימון, כאילו פעל בחוסר יושר כלפי המנוח ומתוך רצון להטעותו או לנשלו בדרכי מרמה מזכותו בדירה. פגישתו של עו"ד מימון עם המנוח, לא הייתה חלק ממזימה, שנועדה לנשל את המנוח מזכויות החכירה בדירה, אלא כחלק ממשימה כוללת, שהוטלה על כתפיו של עורך דין מימון, "לעשות סדר" בנכסי תנועת הליכוד וקרן תל חי, וזאת לאור הצורך למסור דיווחים אמיתיים על מצבת הנכסים של גופים אלה לרשם המפלגות ולגורמים אחרים. על כן, הנני דוחה את הביקורת שהטיחה באת כוח הנתבעים בעו"ד מימון, מכל וכל.
18.העסקה הנטענת בין המנוח וקרן תל חי, נעשתה בשנת 1956, ואכן הייתה טעונה מסמך בכתב, אם כי לפי הדין הקודם, דהיינו, לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. דרישת הכתב, שנבעה מהדין הקודם, הייתה פחות הדוקה מהדרישה אותה אנו מכירים כיום, הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. כיום, דרישת הכתב היא דרישה מהותית, ובהעדר כתב, העסקה לא באה לעולם, ולמעשה לא נעשתה. על פי הדין שקדם לחוק המקרקעין, דרישת הכתב הייתה דרישה ראייתית בלבד, ועל משמעותה עמד בית המשפט העליון בע"א 65/49 פריזלר נ' וויס, פ"ד ה' 878 (1951), בעמ' 893 (מפי כב' השופט, כתוארו אז, אגרנט):
"על יסוד כל הדברים האלה, דעתנו היא, כי יש לפרש את הכלל האמור בחלק הראשון של סעיף 80 כך: -
(א)אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם מהסוג הנדון, אלא יהיה די בו, באותו מסמך, כי יבטיח – כשמצרפים אליו עדות אחרת – את הוכחת ההסכם בדרך מהימנה. מכאן, שאין איסור על הבאת עדות בעל פה, שמטרתה רק להשלים את האמור במסמך שבכתב.
(ב)בנתון לקיום המטרה בדבר הוכחת ההסכם בדרך מהימנה, אין לקבוע באופן מדוייק את מדת ההוכחה שצריך להכיל המסמך שבכתב. דבר זה יהיה תלוי בהערכת תוכנו של המסמך לאור העדות האחרת – הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט .... ".
מטרת דרישת הכתב, לפי חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, הייתה אפוא להבטיח, שבעסקאות מסוימות תמצאנה ראיות בכתב, המצטרפות לראיות אחרות, והמעידות על כך, שהעסקה אכן נעשתה.
19.במרחק 60 שנים, קיים קושי אובייקטיבי למצוא מסמכים שנערכו בעת שבוצעה העסקה. הראיות היחידות הבאות מאת המנוח, והמוכיחות שאכן נעשתה עסקה, הם התצהיר ויפוי הכוח עליהם חתם לפני עו"ד מימון. בתצהיר עליו חתם המנוח מצויה הודאה מפורשת של המנוח: "בשנת 1956 או בסמוך לאחר מכן, העברתי את זכויותי בדירה לתנועת החירות, באמצעות קרן תל חי (ישראל) בע"מ, תמורת הסך של כ- 1,200 ל"י."
המשקל הראייתי של דברים אלה, כמו גם חתימת יפוי הכוח הבלתי חוזר על ידי המנוח, לצד התרשמותי החיובית מעדותו של עו"ד מימון, מקיימים את הדרישות הראייתיות הדרושות על מנת לבסס את הקביעה העובדתית, שבשנת 1956, המנוח אכן העביר את זכויותיו בדירה לקרן תל חי.
20.הכחשתם של הנתבעים את תביעת התובעים, כמו גם הביקורת שהם מטיחים בעו"ד מימון, מבוססת על השערת הנתבע מס' 2, שלאור קשריו ההדוקים עם אביו בשנותיו האחרונות של האחרון, אין זה הגיוני שהמנוח לא שיתף את בנו בפגישה שקיים עם עו"ד מימון, ואף לא דאג לעדכן אותו, מה עוד שבאותה פגישה חתם המנוח על "מסמכים משפטיים", דבר שלא היה נוהג לעשות מבלי להיוועץ קודם לכן בבנו.
ואולם, בשנת 1997 המנוח היה כבן 81 שנים (ולא 91 כפי שנטען בטעות במהלך שמיעת הראיות), ואין כל ראיה לכך, שדעתו לא הייתה צלולה. אם נצא מתוך ההנחה, שהמנוח אכן עשה את העסקה בשנת 1956, והעביר את זכויותיו לקרן תל חי תמורת 1,200 ₪, כפי שכתב בתצהירו, הרי שהפגישה עם עו"ד מימון לא הייתה מבחינתו עניין חריג. כמו שלנתבע מס' 2 מותר לשער השערות, גם לי מותר לשער השערות, והשערתי היא, כי מכיוון שהמנוח עצמו (להבדיל מבנו) לא התכחש לעסקה שנעשתה, גם אם נעשתה 41 שנים קודם לכן, הסכים המנוח לחתום על המסמכים הדרושים לצורך השלמת העסקה, מבלי שסבר שעליו להטריח את בנו או להיוועץ בו בעניין זה.
21.באת כוח הנתבעים מצביעה על כך, שבעת שתנועת הליכוד קיבלה את הדרישות לשלם ארנונה, התכחשה תנועת הליכוד לזיקתה לדירה, והכחישה את הקשר שלה לדירה. עם כל הכבוד אין אני מקבל טענות אלה.
ראשית לכל, מעצם העובדה שדרישת התשלום נשלחה לתנועת הליכוד, יכולים אנו ללמוד על כך, שאדם כלשהו מסר לעיריית קרית ים הודעה כלשהי, שגרמה לכך שתנועת הליכוד תירשם בספרי העיריה כמי שמחזיקה בנכס. ראיה זו, גם אם אין בה הוכחה לכך שהמנוח העביר את זכויותיו בדירה לקרן תל חי, מצטרפת היא לראיות האחרות.
שנית, מתקיים הפתגם: "כל הפוסל במומו פוסל". באת כוח הנתבעים, הטוענת שתנועת הליכוד התנערה מזיקתה לדירה בעת שקיבלה את חשבון הארנונה, אינה מצביעה על פעולה כלשהי שנעשתה מצד המנוח מאז שנת 1956, בקשר עם הדירה. יתרה מזאת, יש להניח, שאם המנוח היה סבור, שבשנת 1956 לא נעשתה עסקה להעברת זכויות החכירה בדירה לקרן תל חי, כי אז פנייתו של עו"ד מימון אליו, כדי שיחתום על מסמכים שונים, הייתה גורמת לו לעשות פעולה כלשהי להשבת הדירה להחזקתו.
שלישית, בהשגה שהוגשה לעיריית קרית ים (מוצג נ/2) אכן כתב בא כוחה של קרן תל חי, כי תנועת הליכוד "אינה ומעולם לא הייתה המחזיק בנכס". ואולם, מפיו של מר מרין, ששימש כמזכיר הסניף של תנועת הליכוד בקרית ים, למדתי לדעת, שדברים אלה לא היו נכונים. מר מרין הצהיר בתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/4), כי "הדירה שימשה כסניף של תנועת הליכוד עשרות שנים". מכאן, שהדברים שעו"ד הלוי כתב בהשגה שהגיש לא היו נכונים, ולא ניתן לבנות עליהם דבר.
22.באת כוח הנתבעים הוסיפה ושאלה, כיצד יתכן, שאם המנוח העביר את זכויותיו בדירה לקרן תל חי בשנת 1956, נרשמה משכנתה על זכות החכירה של המנוח, לטובת חברת עמידר, בשנת 1961.
גם טענה זו אין בידי לקבל. כידוע לכל, חברת עמידר הייתה "חברה משכנת", ועוד ידוע לכל, שבהרבה מאוד מקרים, רישום זכויות המשתכנים, כמו גם רישום המשכנתאות על זכויותיהם, נעשים לאחר חלוף זמן רב. לא התברר, מדוע זכויות החכירה של המנוח בדירה נרשמו רק בשנת 1961 (ובאותו מעמד נרשמה אף המשכנתה לטובת עמידר), ואולם, מפי הנתבע מס' 2 עצמו למדתי לדעת, שהמנוח ומשפחתו עברו להתגורר בחיפה בשנת 1958 (עמ' 38 לפרוטוקול, בשורה 7). ועתה יש לשאול גם, כיצד אירע, שזכות החכירה של המנוח בדירה נרשמה שלוש שנים לאחר שהמנוח עזב את הדירה, ועבר להתגורר בשכונת נווה שאנן בחיפה. וכלום, בעת ההיא, זמן קצר לאחר "תקופת הצנע", המנוח, שהיה "אוד עשן" ששרד את השואה ועלה לישראל, יכול היה לרכוש לו ולמשפחתו דירה בשכונת נווה שאנן בחיפה, מבלי למכור את דירתו הקטנה (כ- 25 מ"ר) בקריית ים?
23.לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים והראיות שלפני, הנני סבור, כי התובעים הוכיחו, בדרגת ההסתברות הדרושה, כי המנוח אכן העביר את זכויות החכירה בדירה לקרן תל חי. לפיכך, זכאים התובעים לסעדים להם עתרו בכתב התביעה.
ו. לעניין תיקון מספר תעודת הזהות הרשום לצד שמו של המנוח בפנקס המקרקעין
24.בפנקס המקרקעין נרשם לצד שמו של המנוח, כי מספר תעודת הזהות שלו הוא**. ואולם, מעדותו של עו"ד מימון למדתי לדעת, כי קודם שעו"ד מימון החתים את המנוח על תצהירו ועל יפוי הכוח הבלתי חוזר, עו"ד מימון בדק את תעודת הזהות של המנוח (עמ' 8 לפרוטוקול, בשורות 26 עד 28).
25.כיוון שאין מחלוקת שהמנוח היה בעלות זכות החכירה בדירה, הנני קובע, כי ברישום מספר תעודת הזהות שלו בפנקס המקרקעין נפלה טעות, והמספר הנכון הוא:********
ז. סוף דבר
26.אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:
(א)הנני מצהיר, כי המנוח מנדל (בן יעקב) טוטיום ע"ה, שנשא ת"ז שמספרה *******, העביר בשנת 1956 לתובעת מס' 3 (קרן תל חי (ישראל) בע"מ), את זכות החכירה לדורות בדירת המגורים, המזוהה כחלקה 514/1 בגוש 10444, ברח' יהודה הלוי 1/1 בקרית ים.
(ב)כפועל יוצא מהאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, זכאית התובעת מס' 3 להירשם כבעלת זכות החכירה לדורות בדירה הנ"ל, בשלמות.
(ג)הנני מצהיר כי ברישום מספר תעודת הזהות של החוכר הרשום, מנדל (בן יעקב) טוטיום, נפלה טעות ומספר תעודת הזהות הנכון הוא *******. הנני מצווה אפוא על רשם המקרקעין לתקן את טעות הסופר, ולרשום בפנקס המקרקעין את המספר הנכון.
(ד)כל פעולות הרישום שיש צורך לבצע בפנקס המקרקעין, תבוצענה בכפוף לכך, שלרשם המקרקעין יוצגו כל האישורים, הדרושים על פי הוראת כל דין, בעת ביצוע פעולות בפנקס המקרקעין.
(ה)הנני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 20,702 ₪.
ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
