ה"פ
בית משפט השלום ירושלים
|
13809-11-14
15/12/2014
|
בפני השופטת:
מירית פורר
|
| - נגד - |
מבקשת:
נאיפה סדר
|
משיבה:
הפטריארכיה הארמנית בירושלים
|
| החלטה |
לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרתו נתבקש בית המשפט לעכב הליכי הוצאה לפועל של פינוי המבקשת מדירה בת 6 חדרים ברח' אררט 2 בירושלים (להלן: הדירה). בתובענה העיקרית עתרה המבקשת לסעד הצהרתי לפי הינה דיירת מוגנת בדירה בהתאם לסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. התובענה והבקשה בגדרה הוגשו ביום 6.11.14.
לטענת המבקשת, היא התגוררה בדירה עם בן זוגה קיוורק ז"ל החל משנת 2004 ועד לפטירתו ביוני 2014 והיתה בת זוגו.
בתגובת המשיבה, נטען כי המבקשת הגישה בהליך שהתנהל לסילוק ידה מהנכס, בתא (שלום י-ם) 17106-08 (להלן: התובענה לפינוי), בקשה זהה אשר נדחתה ביום 9.11.14, ובוטל צו ארעי לעיכוב פינויה מהדירה. לטענתה, די באי גילוי זה, שבעת שהגישה בקשה לצו ארעי היה צו אחר שממילא עיכב את פינוייה בכדי להוביל לדחיית הבקשה.
עוד הדגישה, את שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 15.11.14 לעיכוב פינוייה כי "לא ניתן להתנתק מן הרושם כי אין בבקשה דידן אלא משום ניסיון לדחות את מועד הפינוי, חרף פסק הדין וההחלטות הברורות שניתנו בעטיו, החלטות אשר כעולה ממכלול החומר הקיים בתיק היו ידועות למבקשת."
המשיב צרף לתגובתו פסק הדין וההחלטות שניתנו לפינוי המבקשת וכן את החלטתו של כב' השופט מוחמד חאג' יחיא בתא (שלום י-ם) 17106-08, שניתן ביום 9.11.14, במסגרתו הורה בית המשפט כי המבקשת תפונה מהדירה, לאחר שתיאר את השתלשלות העניינים בנוגע לפינוי המבקשת מהדירה שנוגע גם לבקשה דנא:
"רקע וטענות הצדדים
3) בתמצית יצוין כי נגד המבקשת ויתר הנתבעים הוגש על-ידי המשיבה כתב תביעה לסילוק יד ממקרקעין שהם נכס מושכר (להלן: "הנכס"). ביום 6.12.10 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות הנתבעים (לרבות המבקשת), בין השאר, לפי פסק הדין האמור (מפי כב' השופט משה ברעם) הורה בית המשפט על סילוק ידה של המבקשת מהנכס. בהסכמת המשיבה, התביעה נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נדחתה.
4) ביום 21.12.10 הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, עו"ד אגבאריה, בקשה לביטול פסק הדין האמור. ביום 11.1.11 התקיים דיון בבקשה האמורה מטעם המבקשת, בנוכחות בא-כוחה ובנוכחותה. מפיו של ב"כ המשיבה נרשם בין היתר: "...בשים לב להודאת הנתבעים...שלפיה...הנתבעים 2 ו-3 לא טענו לזכויות במושכר והימצאותם בנכס הינה מכוח הזמנתו של הנתבע 1, כמבקרים ובשל הטיפול הרפואי שלכאורה נזקק הנתבע 1, אנו לא נפעל למימוש פסק הדין, בכל הנוגע לסילוק ידה של הנתבעת 2 [המבקשת - מ.ח.י] ככל שיוברר כי יש הצדקה לביקורים במקום, לצורך הטיפול הרפואי...". עוד הוסיף בא-כוח המשיבה בדיון האמור, כי ככל שיפוג הטעם בגינו המבקשת מבקרת בנכס, לא יפעל לסילוק ידה מהנכס למשך 60 יום. על יסוד האמור, בתום הדיון, הוחלט על מחיקת הבקשה על יסוד עמדת הנתבעים ונוכח ההבהרה שהובאה בפרוטוקול לעיל.
5) לאחר חלוף כשנה ושמונה חודשים, הגישה המבקשת ביום 10.9.12, יחד עם הנתבע, באמצעות בא-כוחה, בקשה דחופה לעיכוב פינוי בין השאר, בהתבסס על טענת המבקשת לפיה המשיבה פועלת בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 11.1.11 דלעיל וכי הנתבע זקוק לטיפול רפואי וסילוק ידה של המבקשת עלול להסב לו נזק רפואי. ביום 14.11.12 דחה בית המשפט (כב' השופטת אנה שניידר) את בקשת עיכוב הפינוי ואף הורה כי המבקשת תפנה את הדירה לא יאוחר מיום 28.11.12. ביום 4.12.12, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 14.11.12. בהחלטתו מיום 28.1.13 (מפי כב' השופטת אנה שניידר) קבע בית המשפט כי המבקשת רשאית להימצא בנכס לפי הצורך וללא הגבלת זמן, ובלבד שכל מטרת הימצאותה היא הטיפול הרפואי והסיעודי בנתבע ולא כל מטרה אחרת. עוד קבע בית המשפט: "...כפי שהובהר מספר פעמים בעבר, כי אין בהרשאה זו כדי להעניק כל זכות קניינית או מעין קניינית למבקשת במושכר, ואין לפרשה כוויתור או הסכמה מטעם התובעת לשהותה של המבקשת במושכר שלא לצורך הטיפול בנתבע 1".