המבקש, יוסף קרסו, הגיש ביום 22.6.2016 בקשה דחופה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, אשר הוגשה במעמד צד אחד. בבקשתו ציין המבקש, כי ביום 27.5.2016 גרמו המשיבים, המתגוררים בדירה שמעל דירת המבקש, רעשים במכוון, ועל כן עלה לדירתם. בתצהיר המבקש הוא מציין כי:
"עליתי אליהם [למשיבים – ע"י] לדירה נקשתי על פעמון הדירה ובהפתעה גמורה איך שפתחו הם את דלת הדירה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מפי, וללא אומר ודברים התנפלו עלי ארבעה גברים חסונים החלו להכות בי באגרופים קפוצים ללא רחם תוך בעיטות בכל גופי כשאני זועק לעברם כי אני לאחר ניתוח בבטן, כשכולי שותת דם התקפלתי כאולר בעודי מגן על תפר הניתוח בבטן בשתי ידיי, כך המשיכו הם עד אשר איבדתי את הכרתי." (סעיף 8 לתצהיר המבקש).
לאור השיהוי בהגשת הבקשה, קבעתי כי אין דחיפות המצדיקה מתן צו ארעי במעמד צד אחד, ועל כן קבעתי דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון טענו המשיבים, כי המבקש הוא שתקף את המשיב 2 וגרם לו חתכים בצווארו. הם עמדו על כך שהמבקש מטריד אותם, פוגע בשלוות חייהם ומציק להם מזה זמן רב, ואף הפנו להליך שהגיש המשיב 1 בבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 21594-08-14), אשר במסגרתו לא זו בלבד שהמבקש הודה כי הוא מטריד את המשיבים טלפונית, אלא אף הצהיר כי בדעתו להמשיך ולנהוג כך, ועל כן חויב בפיצוי בסך 20,000 ₪.
עוד עמדו המשיבים על כך שהם עצמם הגישו בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת נגד המבקש (ה"ט 60509-05-16, להלן: "ההליך המקביל"), אשר התקיים בו דיון ביום 5.6.2016 – והמבקש אף נכח בו.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק – לרבות בפרוטוקול ההליך המקביל – באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, ולעשות זאת תוך חיוב בהוצאות. להלן נימוקיי.
ראשית, אני סבור כי הבקשה נגועה כולה בחוסר תום לב דיוני חמור ביותר. אעמוד על לוחות הזמנים כדי להבהיר את עמדתי זו.
האירוע נושא הבקשה אירע ביום 27.5.2016 – ערב שבת. ביום 30.5.2016 – יום ב' בשבוע – הוגשה הבקשה בהליך המקביל. דיון בהליך המקביל התקיים ביום 5.6.2016, ועל פי הפרוטוקול נכחו בו המבקש כאן (שהיה המשיב בהליך המקביל) וכן בתו, גב' סופי קרסו. במסגרת הדיון, ביקש המשיב לבחון אפשרות להיות מיוצג באותו הליך, ועל כן ניתן צו נגדו, תוך הבהרה, שלאחר שיתייעץ, יהיה רשאי להגיש בקשה לשוב ולבחון את הצורך בצו (החלטת כב' השופט א' צימרמן מיום 5.6.2016).
הבקשה שלפניי הוגשה ביום 22.6.2016 – כלומר כשבועיים ומחצה לאחר הדיון בהליך המקביל – ואולם ההליך המקביל או ההחלטה שניתנה בו אינם מוזכרים בבקשה או בתצהיר התומך בה ולו ברמז.
על פני הדברים נראה, כאילו המבקש, אשר סבר ככל הנראה שסיכוייו לבטל את הצו שניתן בהליך המקביל אינם גבוהים, העדיף לנסות את מזלו מחדש, ולהגיש הליך חדש, עצמאי – וזאת מבלי ליידע את בית המשפט בקיומו של צו כלפיו. יוער, כי במסגרת הבקשה הסטנדרטית לצו מניעת הטרדה מאיימת, נדרש המבקש לציין אם קיימים צווים מסוג זה בין הצדדים – אולם הבקשה לא הוגשה על גבי הצו.
לטעמי, די בחוסר תום לב דיוני זה כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף.
עם זאת, גם לגוף הבקשה – נראה שהתיאורים הדרמטיים שבפי המבקש הם תיאורים אינסטרומנטליים, שנועדו לסייע לו בהשגת מטרות אחרות. שכן כפי שאראה להלן, בחומר הראיות אין זכר לתיאורים דרמטיים אלה.
כך, למשל, ציין המבקש כי בעקבות המתקפה הנטענת עליו שכב "כשכולו שותת דם" וכך שכב "עד אשר איבדתי את הכרתי", כלשונו. אלא שעיון בדוח צוות האמבולנס שצורף לבקשה מלמד כי ממצאי צוות מד"א היו שונים, ובפרק האנמנזה בדוח מדא נכתב: