ה"ט 34679-04-22 אלרעי פרייס נ' בן שטריט ואח'

״חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל...״

(השופט אליעזר ריבלין, רע״א 10520/03 בן גביר נ׳ דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.2006))

לפני בקשה למתן צו, בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001 (להלן: החוק ) , המעלה על המדוכה טענות חוקתיות. הבקשה מזמנת דיון בהתנגשות בין זכות המבקשת, עובדת ציבור בכירה במשרד הבריאות, לפרטיות ומדור שלו במעונה הפרטי, לבין זכות המשיבים – מתנגדי חיסוני קורונה - למחאה והפגנה, לרבות תחום התפרשותה וגבולותיה.

רקע וטענות הצדדים

1.המבקשת, ד"ר שרון אלרעי פרייס, מבכירי משרד הבריאות, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. המשיב מס' 1 מגדיר את עצמו כפעיל חברתי בארבע השנים האחרונות "ופועל כנגד שחיתות שלטונית באשר היא." (ראו דברי המשיב מס' 1 בפתח חקירתו הראשית).

ביום 19/4/22 הגישה המבקשת את הבקשה המונחת לפני, במסגרתה טענה כי בשנה האחרונה היא מוטרדת באופן חוזר, בהפגנות ליד ביתה וברשתות החברתיות, כולל איומים פיסיים כיצד יש לחסל אותה. בעקבות כך, המבקשת הוגדרה מאוימת בדרגה 6 והוצמדה לה אבטחה 24/7, ליד ביתה.

עוד נטען בבקשה כי ביום 18/4/22, היה ממש מארב ליד ביתה של המבקשת, עת חזרה מטיול בוקר עם כלבה. ארבעה גברים (מתוכם זוהו שלושה על ידי המשטרה כמשיבים) עמדו בפתח ביתה, אחד עם מגפון, דיברו ישירות אליה באופן מאיים כולל כינויי גנאי, נאצות והטחת האשמות. הגברים עמדו באופן שהמבקשת חייבת פיסית לעבור דרכם כדי להיכנס לבית. עוד נטען כי לאחר האירוע המשיבים התרברבו שהמבקשת היא חלאת אדם ולא ייתנו לה מנוחה, פרסמו את כתובת מגוריה ואת העובדה שאין לה מאבטח. המבקשת הגישה בנוסף תלונה למשטרה.

2.ביום 19/4/22 ניתן על ידי צו במעמד צד אחד על סמך האמור בבקשה בלבד, כאשר דיון במעמד שני הצדדים נקבע ליום 25/4/22. במהלך הדין העידו המבקשת והמשיבים 1 ו- 3.

המשיבים טוענים כי מעשיהם חוסים תחת החירות של חופש הביטוי והמחאה ומתן הצו ירוקן מתוכן את זכותם של המשיבים להפגין ולמחות. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. עצם העובדה שבא כוח המבקשת הפנתה בטיעוניה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר אמות המידה להפגנה, מוכיח כי ההליך שהוגש אינו ההליך הראוי. נטען עוד כי החוק נועד להגן על נשים מפני הטרדות על רקע רומנטי ולא נועד למנוע מאנשים לממש את זכותם להפגין, הפגנות ומחאות שנעשו לכל אורך תקופת הקורונה כלפי נציגי ונבחרי ציבור, באותה דרך ובאותו אופן כפי שנעשה כלפי המבקשת.

נטען כי המדינה מעולם לא אכפה איסור לפי החוק בהקשר של הפגנה, ועל כן יש בפי המשיבים טענות לאכיפה בררנית ולהגנה מן הצדק. השימוש בחוק מסכל את זכות האדם לחופש הביטוי ולכבוד. יתרה מכך, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה באו להסדיר היבטים שונים של ההפגנה כאשר בעיקרן באו למנוע פגיעה בסדר הציבורי בעת ביצוע ההפגנה. דווקא ההפגנה של המשיבים הייתה נינוחה, כאשר נעשה שימוש במגה פון, לא נעשו שימוש בציוד הגברה ולא נחסמו כבישים.

המשיב מס' 1 מודה כי עשה שימוש במגה פון, לצורך השמעת דברי ביקורת על החלטות אנשי משרד הבריאות, אותם הוא כינה "פושעים", כאשר הרקע למחאתו הוא נושא החיסון כנגד נגיף הקורונה (אותו כינה במהלך הדיון רעל) וכן החובה שהוטלה על הציבור, לעשות שימוש במסכות. לטענת המשיבים בסרטון המקרה רואים שאין שום דבר מאיים מצד המשיבים על המבקשת. כאשר המשיב מס' 1 ראה את המבקשת מתקרבת אליו, הוא הלך צעד אחורה, והוא עמד על שפת הכביש הציבורי, לא מנע מהמבקשת להתקדם ולהיכנס לביתה אלא כרז למבקשת ברמקול, את דברי המחאה כלפיה. עוד הדגיש בא כוח המבקשים כי ארגונים אחרים משמיעים בדיוק את אותן טענות כלפי משרד הבריאות "רק אולי בלי סגנון הדיבור" (ראו: דברי בא כוח המשיבים בסיכומים) של המשיב מס' 1.