דעאגנה(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

הבקשה וההחלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום באשדוד, מיום 19.8.13, כב' השופט גיל דניאל, סגן נשיא, בו קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בקשת המדינה לעצור את העורר, נובעת מכתב אישום שהוגש נגדו בעבירות כניסה לישראל שלא כדין, ניסיון לגניבת רכב וחבלה במזיד. על פי כתב האישום, בלילה 28.2.12, שהה העורר באשדוד, ללא היתר כניסה לישראל, וניסה יחד עם אחר לגנוב רכב פרטי מסוג מיצובישי. זאת, על ידי עיקום דלת הכניסה מצד הנהג, כניסה לרכב, שבירת המתנע וניסיון להניע באמצעות חוטים, אך ללא הצלחה.

ראיות המדינה מבוססות על ממצאים שנמצאו ברכב המלמדים על ביצוע העבירה, טביעת אצבע של העורר אשר נמצאה לכאורה על מכסה המנוע של הרכב ועל הודאת הנאשם במעשה בעת חקירתו. המדינה טענה לקיומה של עילת מעצר מחמת מסוכנותו של העורר על יסוד עברו הפלילי בגין עבירות רכוש (לרבות מאסר על תנאי תלוי ועומד) ומחמת החשש שימלט מאימת הדין בהיותו תושב יאטה, אשר בשטחי הרשות הפלשתינית.

בית משפט השלום הנכבד הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כאמור. זאת, לאחר שקבע שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, קבע שיש עילת מעצר, לא מצא חלופה ראויה, וכן לאחר שדחה טענות הסנגור לפיהם אין להורות על מעצרו של המשיב, בהיות מעצרו היזום בשטחי הרשות הפלשתינית מעצר בלתי חוקי, ומכאן הערר.

דיון בטענות הערר

ראיות לכאורה

טענתו הראשונה של העורר היא כי יש חולשה בראיות לכאורה בתיק זה. זאת, משום שהודאתו של העורר במשטרה אינה מלמדת על ידיעתו את פרטי האירוע, ומכאן שמהימנות ההודיה נמוכה. השוני כה גדול, עד כי הסנגור סבור כי העורר זוכר למעשה עבירה אחרת שביצע. כך לדוגמא, מכחיש העורר בחקירתו כי הרסו את דלת הרכב, ולדבריו כאשר הגיעו לרכב היה המצב כבר כך שהדלת הייתה שבורה ופרוצה, בניגוד לדברי בעל הרכב.

כן מצביע הסנגור על פגמים שהוא מוצא בדו"ח טביעת האצבע, ולו בכך שאין עדיין חוות דעת מלאה המשווה את טביעות האצבע, אלא דו"ח ראשוני בדבר התאמה בלבד. אף בהקשר זה מצביע הסגור על אי ההתאמה של הודיית הנאשם, אשר טוען כי שותפו הוא אשר פתח את מכסה המנוע, ולא הוא, אך טביעתו שלו היא שנמצאה שם לכאורה.

לא אוכל לקבל עמדת הסנגור. טביעת אצבע של העורר נמצאה על מכסה מנוע של רכב, אשר בערב הייתה תקינה ובבוקר הייתה פרוצה. אין לעורר הסבר במשטרה לעניין זה, אלא הודיה שלו בביצוע העבירה. אכן, יש הבדל בין פרטי ההודיה לבין הנתונים האובייקטיביים, אך עיון בדברים מלמד כי אין מדובר בהודיה בפרטים שגויים מהותית, אלא בהודיה חלקית, בחלק מהן המעשים בלבד. העורר מודה בעבירה העיקרית, אך אינו מודה בגרימת הנזק העיקרי לרכב – עיקום הדלת. אכן, טענה זו טעונה בירור בתיק לגופו, אך אין זה מסוג ההבדלים המעוררים ספק אפריורי בדבר מהימנות ההודיה. אף העובדה שמייחס את פתיחת מכסה המנוע לחברו, אינה שוללת את האפשרות שהוא נגע במכסה המנוע בלי משים, סייע לחברו או סגר המכסה אחר חברו, מבלי שהוא זוכר פרט שולי זה כלל.

עניין שונה הוא עניין חוות הדעת. צודק הסנגור שלא די בהודעה מטעם מז"פ על ההתאמה בין המעתק מהרכב למאגר, ועל מנת להוכיח העבירה יש צורך בחוות הדעת המלאה כמקובל. אולם, מאידך גיסא, אכן לא ניתן תמיד לקבל חוות דעת מלאה תוך פרק הזמן הניתן לצרכי חקירה, וזו מגיעה לאחר הגשת כתב האישום. כתב האישום הוגש זה מכבר, ומן הראוי שחוות הדעת תהיה בתיק, אך אין זו עילה לשחרר העורר לאלתר.

סיכומו של דבר, אין טעות בקביעת בית משפט השלום שיש ראיות לכאורה המספיקות בהחלט למעצר עד תום ההליכים. יש לדאוג לקבלת חוות הדעת תוך חודש מהיום (וסוכות בכלל). אם לא תתקבל חוות הדעת עד אז, תעמוד לעורר עילה לעיון חוזר.

זכות ההיוועצות

טענה נוספת של הסנגור היא שנפגעה זכות ההיוועצות של העורר, בכך שכאשר הודיעו לו על זכותו להיוועץ בסנגור, לא הודיעו לו על כך שאם אין לו סנגור פרטי, יכול הוא לקבל עצה מסנגור ציבורי תורן.

על פני תיק החקירה, אין ממש בטענה זו. הוסבר לעורר בפתח עדותו כי הוא רשאי להיוועץ בסנגור לפני החקירה, והוא אישר שהוא הבין. לעניין האפשרות לפנות לסנגור ציבורי, הרי עניין זה הודע לו מספר שעות קודם לכן. בדו"ח הקצין הממונה, אשר הורה על מעצרו של העורר, נרשם (בסימון בטופס) כי העורר הביע רצון להיות מיוצג על ידי סנגוריה ציבורית. יתרה מזו, הקצין מילא עבור העורר טופס בקשה אשר הועברה, לכאורה בידיעתו של העורר, לסנגוריה הציבורית. הטענה לפיה בפתח החקירה חובה על החוקר לחזור ולחדד לא רק את זכות ההיוועצות, אלא לחזור על כך שקיימת אפשרות להיוועץ בסנגור ציבורי דווקא, ולרשום זאת, היא טענה מעט מרחיקת לכת, ובכל מקרה, ראויה לדיון בתיק העיקרי, ולא בשלב זה. לפיכך הטענה שהייתה פגיעה בזכות ההיוועצות ברמה הפוגעת בראיות לכאורה או ברמה שלעצמה מחייבת העדפה של שחרור – נדחית.

חוקיות המעצר

עוד טוען הסנגור שטעה בית המשפט שלא נתן משקל לכך שמדובר במעצר בלתי חוקי. זאת, משום שהעורר הובא משטחי הרשות הפלסטינית על ידי מעצרו הישיר באמצעות כוחות ביטחון ישראליים, על בסיס צו מעצר ישראלי, תחת נקיטה בהליך הסגרה כקבועה בסעיף 14 חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית).

בהקשר זה מצביע הסנגור על עצם העובדה שהתבצעה פעולת מעצר בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, על ידי כוחות ביטחון ישראליים, ולא ננקט הליך מלא של הגשת בקשת הסגרה לרשות הפלסטינית. כן קובל הסנגור על כך שהפעולה התבצעה על יסוד צו בית משפט, אך ללא אישור יועץ משפטי לממשלה כאמור באותו הליך.

הסנגור מודע, כמובן, לפסיקה העקבית וארוכת השנים של בית המשפט העליון לפיה אין באי חוקיות המעצר הראשוני, בעת "חטיפת" מבוקש בחו"ל, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט הדן בהליך לגופו להורות על מעצר או לדון בהליך (החל מע"פ 3361/61 אייכמן נ' מדינת ישראל פ"ד טז 2003, דרך פסקי דין רבים ועד בש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל (מיום 17.1.07)). אולם, לשיטתו, למרות קיומה של סמכות עקרונית יש לדון מחדש בשיקול הדעת, אם ראוי לעצור במקרה כזה. בהקשר זה מפנה הסנגור להערותיו של כב' השופט הנדל בבש"פ 4655/10 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 17.6.10), אז העיר שראוי למדינה לקבוע מדיניות ברורה ועקבית בשאלת המעצרים בשטחי הרשות, וייתכן שיש מקום לעשות מעשים שכאלה במקרים חמורים בלבד, ולא במקרים קלים יותר. כן מפנה הסנגור להערותיו של בית משפט זה, מפי כב' השופטת רז-לוי, בהחלטה בעמ"י 52745-02-12 אבו חמיד נ' מדינת ישראל מיום (29.12.12), המבקרת את המדינה על כך שלא שטרם גובשה מדיניות, למרות הערותיו של כב' השופט הנדל.