דנג"ץ 18/15 פלונית נ' בתי הדין המיוחדים לגיור

א.             זו עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 5444/13 מיום 17.12.2014, במסגרתו נדחתה עתירת העותרת. פסק הדין ניתן על ידי השופט נ' הנדל, בהסכמת המשנָה לנשיא (כתארה אז) מ' נאור והשופטת א' חיות. בפסק הדין נדונה שאלת סמכותו של בית הדין המיוחד לגיור לבטל גיור של אדם שהתגייר בפניו אם מצא שהגיור הושג במרמה.

הרקע וההליכים

ב.             העותרת 1 (להלן העותרת) נולדה ברומניה למשפחה נוצרית והתגיירה בישראל לפני המשיב 1 (להלן בית הדין המיוחד). כעבור שנתיים, בשנת 2002, ביטל בית הדין המיוחד את הגיור ומעמדה של העותרת נקבע כ"ספק גר". הגיור בוטל בעיקר משום שהתעורר ספק בנוגע לכנות כוונותיה של העותרת בשעת הגיור. בשנת 2013 עתרה העותרת לבית משפט זה, בטענה כי בית הדין המיוחד לא היה מוסמך לבטל את הגיור וכי החלטתו פוגעת בכללי הצדק הטבעי. מנגד טענה המדינה כי ביטול הגיור נעשה בסמכות, והיה מוצדק בנסיבות העניין.

פסק הדין של בית המשפט העליון

א.              נקודת המוצא של בית משפט זה הייתה כי בית הדין המיוחד היה מוסמך לפסוק מלכתחילה בשאלת גיורה של העותרת, והשאלה שנדונה היא האם לאחר מכן היה מוסמך לבטל את הגיור. בית המשפט ציין, כי בתקופה הרלבנטית לא נקבעו בחוק או בתקנות כללים המסדירים סמכות כזו. ואולם, בית המשפט קבע כי כשם שלבית משפט אזרחי יש סמכות טבועה לבטל – במקרים חריגים ונדירים – פסק דין חלוט, כך גם לבית הדין המיוחד. שאם לא כן – כך נקבע – "נמצאנו מאפשרים לפסק דין פגום מיסודו לעמוד על תילו לעד" (פסקה 3 לפסק הדין). בית המשפט העיר שגם העותרת הסכימה כי מקרה חריג של טענת מרמה עשוי להצדיק פנייה חוזרת לבית הדין המיוחד. בית המשפט לא סבר שיש מקום לקבוע במסגרת העתירה רשימה של עילות קונקרטיותשבהתקיימן מוסמך בית הדין המיוחד לבטל גיור; צוין, כי במקרה דנן קבע בית הדין המיוחד עובדתית, שהעותרת שינתה את אורח חייה באופן קיצוני זמן קצר ביותר לאחר שגוירה, ולכן הסיק כי הציגה הצהרה שקרית במסגרת הליך הגיור, וכי לאמיתו של דבר לא התכוונה מעיקרא לקבל על עצמה עול מצוות.

ב.             עוד ציין בית המשפט כי מסקנת בית הדין המיוחד שלפיה גיורה של העותרת ניתן על בסיס תרמית, התבססה על עיון בכתבי טענות ולאחר קיום דיון במעמד בעלי הדין, תוך שהעותרת מיוצגת על ידי טוענת רבנית. בנסיבות אלו נקבע כי אין לשלול את סמכותו של בית הדין לגיור לבטל את פסק הדין שניתן על ידו, ולכן דין העתירה להידחות. בית המשפט הוסיף כי בשנת 2006 – לאחר ההכרעה בבית הדין המיוחד –התקין הראשון לציון דאז, הרב שלמה עמאר, כללי דיון בבקשות לגיור, וקבע, בין היתר, כי במקרים חריגים שבהם סבור בית הדין המיוחד כי יש מקום לדון בביטול גיורו של מתגייר, רשאי בית הדין לזמן לפניו את המתגייר כדי לבחון את שאלת הביטול. השופט הנדל ציין כי בית הדין המיוחד קבע את מעמד המבקשת כ"ספק גר", ובית הדין הגדול הורה על קיום דיון בהרכב חמישה בבית הדין המיוחד, וכן קיים דיון בבית הדין הגדול, אך ההליך לא התקיים; אולם העותרת הדגישה כי אינה מבקשת להידרש לכך עוד. המשנָה לנשיא (כתארהאז) מ' נאור הסכימה לתוצאת פסק הדין וביקשה להדגיש כי ההכרעה "היא רק לגבי גיור שהושג במרמה" (ההדגשה במקור –א"ר), וכי אין ללמוד מפסק הדין "כי סמכות בית הדין המיוחד לבטל גיורים קיימת לגבי מקרים אחרים". השופטת א' חיות הסכימה אף היא לתוצאת פסק הדין וכן הצטרפה להערת המשנָה לנשיא.

העתירה לדיון נוסף

ג.              כנטען בעתירה, לשאלה שנדונה בעתירה – קרי, האם מוסמך בית הדין המיוחד ליזום הליך חקירה, לפתוח הליך תביעה ולדון גר לאחר הנפקת תעודת גיור –חשיבות מן המעלה הראשונה, אשר לה השלכות על זכויות אדם של גרים החורגות מעניינה האישי. כנטען, ההלכה שנפסקה קשה, שכן היא קובעת כי השלמת תהליך גיור וקבלת תעודת המרה מידי המדינה אינה מקנה סופיות באשר למעמד הגר, ועלולה להשפיע על בחירתם של אזרחים המוגדרים כ"אחרים" באשר לזהותם הדתית הלאומית, האם לעבור הליך גיור. בנוסף, ההלכה שנפסקה פותחת – כנטען – פתח רחב לביטול הגיור בדיעבד בעקבות הליכי חקירה כלפי הגר; מרחיבה את סמכות המדינה לכפות על גרים נורמות דתיות, לחקור בחייהם הפרטיים ולהעמידם תחת איום מתמיד כי גיורם יועמד בספק על יסוד הלשנות ורדיפות של בני זוג נקמניים, והדבר עלול להוביל לסחטנות כלפי גרים. לדבריה, ההלכה משפיעה גם על מעמד ילדי הגרים.

ד.             עוד, נטען, כי פסק הדין יוצר סמכות שיפוט רחבה ומתמשכת לבית הדין המיוחד: הסמכות לשפוט את המתגייר, לבחון את אורח חייו לאחר גיורו, ליזום ולנהל בעצמו חקירה ולשפוט ללא חוק מסמיך. ועוד נאמר, כי פסק הדין נותן יד לפתיחת תובענות ל"משפט חוזר" ביזמת הגוף שנתן את פסק הדין אשר נבחן מחדש. לפי הטענה, פסק הדין מאפשר פגיעה בזכותו של הגר לפרטיות, פוגע בחופש הדת שלו ומהוה פגיעה בכבודו. לדברי העתירה, מאחר שתרמית מוגדרת כאי קיום ההתחייבות לאורח חיים של תורה ומצוות, מדובר בהצרה משמעותית של חופש הדת של גרים, ובפגיעה בכבודם ובשמם הטוב. כנטען, אף אם סבורה המדינה כי ראוי לאפשר ביטול גיורו של אדם, היה עליה להגדיר במפורש כיצד לעשות זאת, תוך שימת דגש על עמידה בזכויות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ה.             עוד מוסיפה העתירה, כי ההלכה שנפסקה קשה, נוכח הקביעה כי ניתן לבטל גיור על יסוד אי שמירת מצוות על ידי הגר לאחר הגיור. כנאמר, מדובר בקביעה חדשנית כשלעצמה, שנעשתה בתיק בו הפסיקה ההלכתית אינה חלוטה, שכן מעמד העותרת הוא "ספק גר". נטען, כי הוצב רף נמוך ביותר לביסוס עילת תרמית, המרחיב את היקף תחולתה באופן משמעותי. עוד צוין בעתירה, כי בין השנים 2008-1996 התגרשו 1,313 גרים, מתוכם 97.2% לא שמרו מצוות. נטען, כי הדעת אינה סובלת ששלילת מעמדו האישי של אדם תתאפשר על יסוד טענה רחבה כל כך של תרמית, מבלי שתידרש כל הוכחה לתרמית משמעותית כגון זהות שאולה או בדויה, השגת הכניסה ללאום היהודי כחלק מפעילות עוינת, או הוכחה כי הגר לא ביקש להצטרף לעם היהודי. לטענת העתירה, ההלכה שנפסקה מחדשת, שכן מתן אישור לדרישה ולחקירה של גרים בעניין רמת שמירת המצוות שלהם מכפיף את הגרים לדין דתי לא רק בתחום הנישואין והגירושין, אלא בכל תחומי חייהם.

ו.              נוכח כל אלה, נטען כי העתירה עומדת בתנאי סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, לעניין דיון נוסף.