דנ"א
בית המשפט העליון
|
6076-15
12/10/2015
|
בפני השופט:
ס' ג'ובראן
|
- נגד - |
העותרים:
1. בנק הפועלים בע"מ 2. בנק לאומי לישראל בע"מ 3. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 4. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 5. בנק מזרחי טפחות בע"מ 6. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 7. בנק אגוד לישראל בע"מ
עו"ד אורי גאון עו"ד ליאת עיני-נצח עו"ד ברוריה שריר-הראל עו"ד עירית קרלמן
|
המשיבות:
1. זאבי תקשורת אחזקות בע"מ 2. זאבי תקשורת - מימון וניהול בע"מ
עו"ד גיורא ארדינסט עו"ד רן שפרינצק עו"ד תומר ויסמן עו"ד אפרת ציבולסקי עו"ד אור אלקון
|
החלטה |
1. לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8506/13 וע"א 8535/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.2015) ובהחלטה המתקנת מיום 25.8.2015 (להלן ביחד: פסק הדין), מפי השופט י' דנציגר, בהסכמת השופטים ע' פוגלמן ונ' סולברג, במסגרתו נדחה ערעור העותרים והתקבל חלקית ערעור המשיבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ב' ארנון) בת"א 26401-10-19 ובת"א 21725-02-10 מיום 21.7.2013 ופסק דינו המשלים מיום 3.11.2013.
רקע עובדתי ודיוני רלוונטי
2. פסק דינו של בית משפט זה עניינו שני ערעורים נגד פסק דינו של בית המחוזי, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המערערות בע"א 8506/13 והמשיבות בע"א 8535/13 (להלן: החברות אוהמשיבות) והופחת חיובן החוזי לשלם ריבית הפרה במהלך תקופת כינוס הנכסים למערערים בע"א 8535/13 והמשיבים בע"א 8506/13 – 7 בנקים שהלוו לחברות כספים לצורך מימון רכישת מניות (להלן: הבנקים או העותרים).
3. לשם רכישת והחזקת מניות חברת בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק) על ידי החברות, נערך בינן לבין הבנקים הסכם הלוואה. בהסכם נקבע כי כל סכום שלא ייפרע במועדו יישא ריבית הפרה בשיעור העולה ב-3% לשנה על הריבית ההסכמית (להלן: ריבית ההפרה), החל מהמועד שנקבע לפירעונו לפי ההסכם ועד לסילוקו בפועל. החברות לא עמדו במועד פירעון ההלוואה שנקבע בהסכם, ובסוף שנת 2001 הבנקים הודיעו להן על הפרת הסכם ההלוואה והחלו לחייבן בריבית ההפרה. בין השנים 2002 עד 2009, התקיים הליך כינוס נכסי החברות אשר בסיומו נמכרו מניות בזק, אשר שווין עלה באופן משמעותי לאחר הפרטת בזק בשלהי שנת 2005. כך, בסופו של יום, הכספים שקיבלו הבנקים במהלך כינוס הנכסים כיסו את כל חובות החברות, לרבות הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים, ואף נותרה יתרה בקופת הכינוס שהוחזרה לחברות.
4. החברות הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להורות לבנקים להשיב להן את הכספים שגבו בגין רכיב ריבית ההפרה במהלך תקופת כינוס הנכסים. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את טענות החברות וקבע כי מוצדק בנסיבות העניין להפחית באופן חלקי את ריבית ההפרה, בין היתר בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), העוסק בפיצויים מוסכמים. בית המשפט המחוזי מצא כי התארכות הליכי הכינוס מעבר לשנה לאחר מועד הפרטת מניות בזק לא היו ניתנים באופן סביר לצפייה מראש של הצדדים בעת חתימת ההסכם, ועל כן הפחית את הריבית ל-2.5% מיום 1.1.2007. כתוצאה מקביעה זו, נדרשו הבנקים להשיב לחברות כ- 48 מיליון ש"ח.
1. החברות ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, הן לעניין שיעור ההפחתה הנמוך והן לעניין תקופת ההפחתה – בשולי תקופת הכינוס. הבנקים הגישו ערעור שכנגד, בטענה כי לא היה מקום להתערב כלל בריבית ההפרה שנקבעה בהסכם.
2. בפסק דינו, בית משפט זה מיקד את דיונו בסוגיית הפיצויים המוסכמים וקבע כי ריבית ההפרה היא בגדר פיצוי מוסכם, אשר לבית המשפט סמכות להפחיתו אם הוא אינו עומד ביחס סביר לנזק אותו ניתן היה לצפות במועד כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה שאירעה בפועל. הובהר כי לצורך הכרעה במחלוקת בדבר סיווג הסעיף יש לבחון מהי התכלית המשפטית שלו: האם מדובר בסעיף שנקבע מראש בחוזה, כדי להקים לצד אחד לחוזה זכות לקבלת תמורה נוספת (מעבר לתמורה "הרגילה" הקבועה בחוזה) בעקבות הפרת החוזה על ידי הצד השני, ללא הוכחת נזק. אם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שמדובר, מבחינה משפטית, בסעיף פיצויים מוסכמים, הכפוף לסמכות בית המשפט בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, תהא תכליתו הכלכלית של הסעיף אשר תהא.
3. משפסק כי ריבית ההפרה שנגבתה מהחברות הינה בגדר פיצוי מוסכם, בית משפט זה בחן את סבירות ריבית ההפרה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן. נקבע כי שיעור ריבית ההפרה שנגבה מהחברות (בשיעור של 3%, בנוסף לריבית ההסכמית הרגילה) הוא סביר, אולם משך התקופה שבמהלכה נגבתה ריבית ההפרה (כ-8 שנים) אינו סביר. בית המשפט זה עמד על כך שכאשר צדדים לחוזה קבעו מנגנון של פיצוי מוסכם עתי, וכאשר בית המשפט השתכנע כי שיעור הפיצוי העתי הוא סביר, עיקר הדיון בתביעה להפחתת פיצוי מוסכם יתמקד בשאלת משך התקופה שבה יחויב המפר בפיצוי העתי בגין ההפרה. בית המשפט קבע כי יש לבחון האם משך תקופת המימוש היה חלק מהסיכון שהיה צפוי מראש, או שהוא חורג במובהק מציפיות הצדדים במועד כריתת החוזה בדבר תוצאותיה המסתברות של ההפרה. ככל שבית המשפט משתכנע כי התארכות תקופת המימוש היא חריגה באופן שהופך את סכום הפיצוי הכולל לבלתי סביר ביחס לנזקים שיכלו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה, הרי שקיימת הצדקה להפחיתו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, בין אם על ידי קיצור התקופה שבה ישולם הפיצוי העתי ובין אם על ידי הפחתה של סכום הפיצוי הכולל.
4. בית משפט זה הוסיף ועמד על כך שמימוש בטוחות במסגרת הליכי כינוס נכסים צריך להיעשות בתוך פרק זמן סביר. פרק הזמן הסביר הוא תלוי נסיבות, ועליו להיבחן לאור התכלית המרכזית של הליכי כינוס נכסים, שהיא מימוש הבטוחות בתמורה הגבוהה ביותר האפשרית על מנת לפרוע את חובו של החייב לנושה המובטח. בית המשפט ציין, כי אם הליכי כינוס הנכסים מתארכים ללא הצדקה אמתית, עשוי בית המשפט לקבוע כי הליכים אלה התארכו באופן בלתי סביר.