דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עופר ניב ו-23 אח'

           לפנַי בקשת רשות ערעור, המופנית כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 29697-06-16 ובהפ"ב 36406-04-16 מיום 19.12.2016 (להלן: פסק הדין). בגדר פסק הדין נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות שניתן בין הצדדים, ופסק הבוררות אושר.בד בבד עם הגשת בקשה זו הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. כן, הוגשה בקשה להצטרף כצד להליך זה. 

רקע והליכים קודמים

1. השתלשלות העניינים הרלבנטית לבקשה דנן פורטה בשתי החלטות שניתנו בבית משפט זה [החלטה ברע"א 6868/12 מיום 28.10.2012; פסק דין ברע"א 6327/12 וברע"א 6633/12 מיום 1.9.2013], ומשכך תובא להלן אך תמצית הרקע העובדתי.

עד לשנת 2002 הייתה המבקשת (להלן: דן) מאוגדת כאגודה שיתופית בבעלות חבריה, עד אשר ערכה שינוי מבני וארגוני שבסופו שינתה את צורת התאגדותה לחברה פרטית תוך עריכת תקנון חדש (להלן: התקנון החדש). בתקנון החדש נקבע כי על אף היותה חברה פרטית תתנהל החברה כחברה ציבורית, לרבות התחייבות להקים ועדת ביקורת. אחת מהוראות התקנון החדש אף אפשרה למשיבים, שהיו חברים בעבר בדן, לפדות את מניותיהם בתמורה לסכום של 67,000 ש"ח בהתקיים תנאים מסוימים ובאישור ועדת הביקורת והדירקטוריון של דן (להלן: העסקאות). זאת, על אף שבמסגרת התקנון החדש נקבעה "תקופת חסימה" בת שבע שנים, במהלכה נאסרה העברת מניות דן לאחרים. במהלך השנים 2006-2005 פרשו המשיבים לגמלאות בפרישה מוקדמת, שהוסדרה בהסכמים בין כל אחד מהם לבין דן. במסגרת הסכמי הפרישה מכרו המשיבים לדן את מניותיהם בה על פי המחיר שנקבע בתקנון החדש.

בחלוף השנים ומשחזרה דן להיות רווחית, הגישו המשיבים ביום 15.4.2008 תובענה לבית הדין האזורי לעבודה [ע"ב 5119/08], בגדרה ביקשו להכריז על בטלות העסקאות מאחר שלא הובאו לאישור ועדת הביקורת של דן. בית הדין לעבודה העביר את ההליך בין הצדדים לבוררות, בהתאם לתקנון החדש, וההליך התנהל לפני השופטת בדימוס ברכה אופיר תום (להלן: הבוררת). בשתי החלטות - מיום 19.6.2011 ומיום 23.2.2012 - קבעה הבוררת כי משלא התקבל אישור ועדת הביקורת לעסקאות, דינן להתבטל (להלן: ההחלטה הראשונה); וכי על דן להשיב את המניות שהעבירו לה המשיבים (להלן:ההחלטה המשלימה). ביום 4.3.2012 הבוררת אף חתמה על פסיקתא הכוללת הוראה המחייבת את דן לשלם למשיבים את ערך הדיבידנדים שחולקו מאז מועד פדיון המניות ועד למועד השבתן בפועל (להלן: הפסיקתא). בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) דחה את בקשת דן לביטול ההחלטה הראשונה וקיבל את בקשתה לביטול ההחלטה המשלימה ולביטול הפסיקתא [הפ"ב 37486-03-12, פסק דין מיום 7.8.2012]. בקשות רשות ערעור שהגישו הצדדים לבית משפט זה על פסק הדין [רע"א 6327/12 ורע"א 6633/12] נדחו בפסק דין מיום 1.9.2013. על רקע הדברים הללו, הוחזר הדיון לבוררת לצורך קיום דיוני הוכחות לעניין ההשבה.

2. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) מיום 9.4.2014 בהפ"ב 54002-11-13 התקבלה בקשת דן להעברת הבוררת מתפקידה, ותחתיה מונה השופט בדימוס ד"ר עמירם בנימיני לבורר חליף (להלן: הבורר) על מנת לדון בשאלת הסעד הראוי. בפסק בוררות מיום 17.4.2016 (להלן: פסק הבוררות) נקבע, בין היתר, כי דן תשיב לכל אחד מן המשיבים את מניותיהם; תשלם להם את סכומי הדיבידנדים ששילמה בגין המניות שהושבו; וכי המשיבים ישיבו לדן את מלוא התמורה שקיבלו עבור המניות. כמו כן, נדחתה דרישת דן להורות על השבת תשלומי הפנסיה המוקדמת ששולמו למשיבים עד הגיעם לגיל הפרישה.

3. ביום 15.6.2016 הגישה דן בקשה לביטול פסק הבוררות (להלן: הבקשה לביטול), בה טענה: כי הבורר פעל בחוסר סמכות ובניגוד לדין המהותי, מאחר שחרג מההנחיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ואושרו על ידי בית משפט זה; כי תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור; וכי בפסק הבוררות מתקיימת עילה שעל פיה ראוי לבטל פסק דין סופי - כל זאת ממספר טעמים: ראשית, חיובה של דן להשיב מניות בעין יוביל לדילול האחזקות של בעלי המניות הנוכחיים בדן (להלן: בעלי המניות), וחיובה להשיב דיבידנדים ששולמו מכוח המניות שיושבו, פוגע הן בבעלי המניות והן בבעלי מניות אשר כבר מכרו את מניותיהם, מבלי שהיו צד לבוררות. בהקשר זה, נטען כי השבה כאמור תפגע בשוויון בין בעלי המניות אשר המשיכו לעבוד בדן לבין המשיבים, שמאז מכירת מניותיהם לא עבדו בדן וקיבלו תגמולי פנסיה חודשיים. שנית, הצדדים לא הסמיכו את הבורר לדון בכריכת פרישת המשיבים עם הסכם מכירת המניות, לגביה קבע הבורר כי היא בלתי חוקית. בהקשר זה, טענה דן כי ממילא קביעה זו שגויה מאחר שמדובר בעסקה אחת ולא בשני הסכמים נפרדים, כך שלא ניתן לבטל רק אחד מהם. שלישית, הבורר לא הורה על השבה הדדית, שכן חייב את המשיבים בהשבת התמורה שקיבלו עבור המניות בלבד, ולא את כלל התגמולים החודשיים ששולמו להם. רביעית, הבורר קבע כי היה על דן לשלם למשיבים עבור המניות מחיר גבוה יותר מהמחיר הקבוע בתקנון החדש, כלומר בניגוד לאמור בו. חמישית, בפסק הבוררות נמנה משיב 16 עם המשיבים הזכאים לסעד ההשבה אף על פי שנכרת עימו הסכם פשרה פרטני שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה, אשר הפך חלוט.

4. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול ואישר את פסק הבוררות. ביחס לטענה שעניינה אי צירופם של בעלי המניות להליך; קבע בית המשפט כי דן מנועה מהעלאת טענה זו, וזאת מן הטעם שטענה כאמור לא הועלתה על ידה בשום שלב של ההליך. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי לא הרי טענת דן שהועלתה לפני הבורר, לפיה השבת המניות בעין עלולה לפגוע בבעלי המניות, כהרי טענת היעדר סמכות הנובעת מאי צירופם של בעלי המניות, אשר לא הועלתה לפני הבורר. בית המשפט ציין כי אף בהנחה שבעלי המניות לא ידעו על ניהול הליך הבוררות, הרי שלמצער חברי הנהלת דן, שהעידו לפני הבורר והם בעלי מניות בדן, ידעו על ההליך, אך בשום שלב לא טענו כי יש לצרפם כצד לו. בית המשפט הוסיף כי דן התנגדה בתוקף לבקשת המשיבים לתקן את כתב התביעה מטעמם על דרך של צירוף צדדים להליך הבוררות. בית המשפט דחה את הטענה בעניין אי צירוף בעלי המניות להליך גם לגופה, תוך הבחנה בין דן - חברה בעלת אישיות משפטית נפרדת - לבין בעלי מניותיה; וכן, בשים לב להוראות התקנון החדש, המסמיכות את דירקטוריון דן להעביר מניות ולהקצותן לפי שיקול דעתו. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע כי בעלי המניות עלולים להיפגע כתוצאה מדילול אחזקותיהם, שכן המניות שתושבנה הן מניות רדומות ש"צריך רק להעיר אותן" להבדיל מהקצאת מניות חדשות לצורך השבה בעין. כן ציין בית המשפט, כי אין חשש לפגיעה בבעלי המניות כתוצאה מחיובה של דן בהשבה כספית, מאחר שלא נטען כי מצבה הכלכלי של דן אינו מן המשופרים, ומאחר שבהינתן מספרם המצומצם יחסית של המשיבים, הסיכון עבור בעלי המניות הוא זניח. עוד קבע בית המשפט כי גם הסעד של תשלום הדיבידנדים למשיבים אינו מצריך לצרף את בעלי המניות, כשם שכל סעד כספי אחר הניתן נגד חברה אינו מצריך את צירוף בעלי מניותיה להליך. בית המשפט קבע כי יתר הטענות שהעלתה דן אינן מעוררות שאלה של סמכות, בשים לב לכך שהבורר "ניהל את חלקה השני של הבוררות בדיוק לפי המתווה עליו הורה בית המשפט" בגדר ההחלטה הראשונה. אשר לטענות הנוגעות להיקף ההשבה שקבע הבורר; בית המשפט קבע כי החלטת הבורר להורות על השבת המניות בעין מצויה בגדר שיקול הדעת המסור לו, בפרט לנוכח קביעותיו לגבי נסיבות עריכת העסקאות. כן קבע בית המשפט, כי לנוכח נסיבות אלה, מסקנת הבורר בעניין כריכת פרישת המשיבים עם עסקת מכירת המניות היא מסקנה מתבקשת. בית המשפט אף דחה את טענות דן לפיהן הימנעות הבורר מחיוב המשיבים בהשבת התגמולים החודשיים ששולמו להם עד הגיעם לגיל פרישה מהווה חריגה מסמכות. כך, בין היתר, בשים לב לקביעתו העובדתית של הבורר כי גמלאים רבים אחרים של דן פרשו על פי אותה תכנית פרישה ובאותם תנאים שניתנו למשיבים, אך בלי שחויבו למכור את מניותיהם. אשר לטענת חוסר הסמכות שהעלתה דן ביחס למשיב 16; קבע בית המשפט כי לכל אורך ההליך לא טענה דן לחוסר סמכות של הבורר לדון בעניינו, אלא כי קיים מעשה בית דין לגביו. בית המשפט קבע כי מאחר שעסקינן בטענות שונות, מנועה דן מהעלאת טענת חוסר סמכות בשלב זה. כך או כך, המועד להעלאת טענה כאמור חלף זה מכבר, שכן ההחלטה הראשונה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ואף בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה נדחתה.