דירת הסופר המנוח דוד פינסקי תירשם ע"ש מפלגת העבודה למרות הפרת ההסכם להנצחתו

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ג'רג'ורה) מיום 29.3.06 בה"פ 1830/95, בו נתקבלה עתירת המשיבות להצהיר כי המשיבה 2 זכאית להירשם כבעליה של דירה ברח' מוריה בחיפה, הידועה כגוש 10773 חלקה 25/1.

ב.        בשנת 1959 הלך לעולמו דוד פינסקי, מחזאי וסופר אידי (להלן המנוח). בין עזבונו לבין מפלגת פועלי ארץ ישראל, הורתה של המשיבה 1, נכרת בשנת 1966 הסכם, והוא העומד במוקד ההתדיינות. ההסכם קבע, בין השאר, כי העיזבון מעביר למפלגה את כל זכויותיו, לרבות הזכויות בדירה (אשר היתה רשומה על שם שני ילדיו של המנוח, רות והנרי); לא נכללו בכך תמלוגי ספרים. עוד נקבע בהסכם, כי המפלגה מקבלת על עצמה את חובות העיזבון, לרבות מענקים לקרוביו של המנוח בסך 2,000 דולר, ולרבות ההוצאות הכרוכות בהשגת הסדר בעבור מנהלת ביתו של המנוח, אשר החזיקה בחלקים מן הדירה; לפי אינונטר של נכסי המנוח שנערך בשעתו - מסמך פ2 בכרך מוצגי המשיבות - הגיעו החובות לסך 6289.64 ל"י, סכום בלתי מבוטל (וראו פסקה 17 לפסק הדין קמא). כן נקבע, כי המפלגה מתחייבת להחזיק בדירה כמועדון, חדר קריאה או ספריה, אשר יכונו "יד פינסקי" ויוקדשו לזכרו. נושא אחרון זה יעמוד במידה רבה במוקד דיוננו. הדירה הועברה לחזקתה של המפלגה, אך לא נרשמה על שמה.

ג.        ראיתי לנכון להביא בקצרה מתולדות חייו ויצירתו של פינסקי, לתועלת הקוראים את פסק הדין ואולי גם אנשי המפלגה המשיבה, דור אשר לא ידע מן הסתם. דוד פינסקי (1872­1959) היה מחזאי וסופר שנולד במוגילב (בלרוס), גדל במוסקבה ובויטבסק, למד בוינה וישב בורשה, בברלין ובשוייץ, ומאז 1899 חי בניו יורק עד עלותו ארצה ב-1949; ראשית דרכו הספרותית היתה בכתיבת סאטירה והוא פירסם בכתבי עת מגיל צעיר (22). הוא ערך כתבי עת בעתונות תנועת הפועלים היהודית בארה"ב, ומאז 1903 - התמקד בזו הקשורה לתנועה הציונית. יצוין כי אחד ממחזותיו - "היהודי הנצחי" הוצג על-ידי "הבימה" בראשית דרכה. מחזות רבים שלו זכו לפרסים. עבודתו בשלב מאוחר עסקה גם בשואה. בעלותו ארצה ב-1949 - ונזכור, מעטים היו העולים מארה"ב באותם ימים - התישב בחיפה ובה היה ביתו מרכז לסופרים צעירים ביידיש. הדברים שנכתבו מעלה מתבססים על מלון הספרות העברית החדשה לאברהם שאנן, (תשי"ט) עמ' 610­611 ועל ערכו של פינסקי בכרך 13 באנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית) (טורים 549­551) בהדפסת 1974, מאת משה שטרקמן; לא מצאתי ערך באנציקלופדיה העברית.

ההליך קמא

ד.        ב-1995 עתרו המשיבות (המשיבה 2 מחזיקה בנכסי המשיבה 1) לבית המשפט קמא, על דרך של המרצת פתיחה, להצהרה כי הן בעלות הזכויות בדירה, וזכאיות להירשם כבעליה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 2.1.97 ניתן לטובתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביום 15.5.00 התקבלה בקשת המערער - נכדו של המנוח ויורשו היחיד של בנו הנרי פינסקי - לביטול פסק הדין, לגבי חלקו בדירה, קרי מחצית; לגבי המחצית השניה לא הוגשה בקשה כאמור, ופסק הדין הפך חלוט.

ה.        בתשובתו לתביעה טען המערער, בתמצית, כי ההסכם בין העיזבון לבין המפלגה הוא במהותו הסכם מתנה; וכי במשך השנים הפרה המפלגה את חובתה, הנקובה בהסכם, להנציח בדירה את זכרו של פינסקי. משכך, כנטען, קמה לנותן המתנה זכות לחזור בו ממנה.

ו.        מנגד טענו המשיבות, כי מדובר בהסכם מכר - דהיינו, כי הדירה נמכרה למפלגה תמורת הסכומים הכרוכים בפרעון חובותיו של המנוח, במענקים שניתנו לקרוביו, ובהשגת הסדר עם מנהלת ביתו; וכי תמורה זו שולמה בהתאם לאמור בהסכם. עוד נטען, כי ההסכם לא הופר, אלא הדירה אכן שימשה למטרה המיועדת לה. לחלופין נטען, כי אף אם הופרה ההתחייבות הנוגעת לאופן השימוש בדירה, לא נשללה זכותה של המשיבה 2 להירשם כבעליה, הואיל והמערער לא ביטל את ההסכם; במענה טען המערער, כי יש לראות בתגובתו לתביעה הודעת ביטול.

ז.        בית המשפט קמא קיבל, כאמור, את התביעה. נקבע, כי הואיל וההסכם נכרת ב-1966, בטרם נחקק חוק המתנה, תשכ"ח-1968, הדין החל הוא המג'לה ולא חוק המתנה. לפי הוראות המג'לה, כך נקבע, אין לסווג את העסקה כמתנה, בפרט מכיוון שהצדדים לא ראו אותה בבירור ככזו בעת הכריתה. לאותה מסקנה הגיע בית המשפט מעיון בהוראות ההסכם, ובייחוד אלה הנוגעות להתחייבויות המפלגה. עוד נקבע, כי המפלגה הפרה את התחייבותה להנציח בדירה את זכרו של המנוח - אך כי הפרה זו אינה מצדיקה את ביטול החוזה; ומכל מקום, נדחתה טענת המערער כי כתב תשובתו לתביעה מהוה הודעת ביטול.

טענות הצדדים

ח.        בערעור נטען, כי ההסכם - לפי לשונו, מהותו ונסיבותיו - הוא הסכם מתנה, קרי, כי העיזבון נמסר למפלגה בכללותו, על הנכסים והחובות הכרוכים בו, בלא תמורה. נטען, כי לפי ההסכם, ניתנה המתנה על תנאי - דהיינו, קיום מועדון לזכרו של המנוח - וכי תנאי זה הופר הפרה בוטה ומתמשכת. לפיכך, כנטען, רשאי המערער (בנעלי העיזבון) לחזור בו מן המתנה, לפי סעיף 855 למג'לה. עוד נטען, כי הואיל והדירה לא נרשמה בכל שלב על שם המפלגה, לא במתנה עסקינן אלא בהתחייבות לתת מתנה, וכי משכך עומדות למערער העילות לחזרה ממתנה, הקבועות בסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968; חוק זה חל על העניין, כנטען (ובניגוד לקביעת בית המשפט קמא), הואיל והמתנה לא הושלמה טרם כניסתו לתוקף. לחלופין, נטען כי אף אם המדובר בהסכם מכר, הפרתו על ידי המשיבות הצדיקה את ביטולו, וכי הוא אכן בוטל כדין ותוך זמן סביר.

ט.        מטעם המשיבות נטען, כי כמסקנת בית המשפט קמא, מדובר בהסכם מכר, הואיל וניתנה תמורה כנגד הדירה; וכי המכר לא הותנה בהתחייבות לקיים יד זיכרון למנוח - התחייבות אשר, כנטען, אף לא הופרה. לחלופין, אף אם הופרה התחייבות זו, נטען כי ההסכם לא בוטל על ידי המערער; וכן, כי נוכח חלוף הזמן, מושתק המערער מהעלאת טענה בדבר הפרת ההסכם.

י.        בדיון בפנינו הדגישו הצדדים את עמדותיהם בשאלת קיום ההסכם: בא כוח המשיבות הטעים כי לשיטתן, מקיים השימוש שנעשה בדירה, שימוש שעיקרו לצרכי המשיבה 1, ומקצתו שימור חפציו וספריו של המנוח - בתוספת כינוי המקום "בית פינסקי" - את הנדרש על פי ההסכם; באת כוח המערער טענה לאידך, כי העובדות אינן כפי שתואר, ומכל מקום אין באמור משום הנצחה ראויה.

הכרעה

י"א.     לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור, אך נאמר כבר כאן כי איננו פטורים מהתיחסות למכלול התמונה; אי היעתרותנו לערעור, נוכח גישתנו באשר למהות ההסכם, אין משמעה כי המשיבים עמדו בהסכם שחתמו. ואכן, תיק זה נוח לו מלכתחילה שלא נברא משנברא, כלומר ראוי היה שלא יגיע להתדיינות, אך עכשיו שנברא עלינו לפסוק בו. מעשה במחזאי סופר נודע בשעתו ונחשב, דוד פינסקי עליו השלום, שרחש ליבם של בתו ובנו דבר טוב, ומסרו (והיה זה מכר על פי קביעת בית המשפט קמא, השנויה במחלוקת בערעור כאמור) את דירתו בחיפה למפלגת פועלי ארץ ישראל דאז, שהמשיבה 1 היא יורשתה, לשם הנצחתו על-ידי הקמת מועדון על שמו. התוצאה עגומה, שכן כנקבע בפי בית המשפט, לא נעשה כראוי להנצחתו של המנוח, ומשביקשו המשיבות לרשום את הדירה במרשם המקרקעין בא הנכד ופקד עליהן את אי מילויו של ההסכם. השאלה המשפטית הצרה העומדת בערעור, קרי, רישום הדירה, היא זו שבה בסופו של יום עלינו לפסוק. אך דומה כי לא יהא זה מן המידה אם לא נידרש לתמונה הרחבה יותר.

י"ב.     עוד נשוב ונאמר, כי ההסכם שנערך ב-1966 שיקף מטרה ראויה, הנצחת שמו של המנוח תוך העמדת דירתו לרשות הכלל, ומטרה זו לא הושגה בפועל, כאמור. אך המדובר לדעתנו, גם כיום, במעוות אשר יוכל לתקון; השנה הבאה, 2009, היא שנת החמישים - היובל - לפטירתו של הסופר המנוח, ומועד זה מתאים לקיומו הראוי של ההסכם, גם אם איננו נעתרים לערעור במישור המשפטי, באשר לרישום.

י"ג.     ההסכם מ-25.7.66 בין עזבון הסופר המנוח, שיוצג על-ידי עו"ד מאיר בר-רב-האי, דור שני לחבר הכנסת דוד בר-רב-האי, ושותפו למשרד עורכי דין, לבין מפא"י סניף חיפה, מנוסח באופן משפטי יבש, ובנוי על שני אדנים - האחד "רצון העיזבון שהדירה תשמש כיד לפינסקי", והאחר - נכונות מפא"י לקבל את העיזבון על חובותיו וזכויותיו, "ולהקים בדירה יד לפינסקי".

י"ד.     כאמור, כלל העיזבון את הדירה ותכולתה, חובות מסוימים וכן הענקות לקרובים בסך 2,000 דולר. בסעיף 2 להסכם נאמר:

"העיזבון מעביר בזאת כל זכויותיו בישראל לפקודת מפא"י ובמיוחד את זכות הבעלות לגבי הדירה. בהתאם לכך העיזבון נותן בזה הרשאה מלאה לנציגו המשפטי בישראל עורך-דין מאיר בר רב האי להעביר את הבעלות על הדירה במשרד ספרי האחוזה בחיפה לפקודתה של חברת בית ארלזורוב בע"מ - חברת הנכסים של מפא"י".