דין מרומה וחיוב על תביעה שלא נתבעה

בפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בנתניה מיום י"ז בטבת התשע"ג (30/12/2012) בתיק 765289/2. נביא בקצרה את טענות הצדדים בדיונים בבית הדין האזורי ואת הכרעת בית הדין האזורי בנתניה:

טענות הצדדים

לדברי התובעת, הייתה בבעלות הצדדים דירה בת חמישה חדרים יוקרתית ומאובזרת בשכונת [...] בנתניה. הדירה נמכרה בשנת 1993 תמורת 350,000 דולר. הנתבע היה זה שניהל את כל ענייניהם הכלכליים והפיננסיים של המשפחה. הואיל ובשל אופי עיסוקו הוא קיבל את משכורתו מרשתות התקשורת במטבע זר בחשבונות שעמדו לרשותו בחו"ל, לפיכך גם את כספי תמורת הדירה הוא העביר ישירות לחשבונו בחו"ל. בא כוחה של התובעת מציינת בסיכומיה כי מבדיקת רישום הפעולות של חשבון הבנק המשותף שלהם בישראל (בנק הפועלים [...], נספח ז' לסיכומים) ניתן להיווכח כי החשבון כבר לא היה פעיל באותה תקופה. לדברי באתכוחה של הנתבעת המסקנה המתבקשת היא שהנתבע העביר את כל כספי התמורה לחשבונותיו בחו"ל. יש לציין כי הנתבעת אמרה בדיון כי "הבעל אמר לה בפירוש שהכסף הועבר לפינלנד" (פרוטוקול הדיון השני שורה 210). התובעת דורשת לקבל מחצית מדמי תמורת הדירה בסך של 175,000דולר בשווים בשקלים צמוד למדד החל מיום 2/3/1993.

התובעת טוענת כי מלבד הדירה בנתניה היו ברשותם מספר רב של נכסים בפינלנד, ואותם הם רכשו במהלך שנות הנישואין: דירת מגורים בהלסינקי שנרשמה על שמו של הנתבע; דירת נופש בעיירת הנופש [...]; חברת יבוא רכיבי אלקטרוניקה [...] וזכויות פיננסיות שונות מעבודתו העיתונאית ומתמלוגים שקיבל מספרים שהוא כתב והוציא לאור בפינלנד.

הנתבע הבטיח באמצעות מורשהו להמציא מסמכים ומידע מפורט על הרכוש שנצבר במהלך הנישואין אך מידע שכזה לא הומצא על ידו. הומצאו מספר מצומצם של מסמכים בפינית, ובניגוד להתחייבות שניתנה הם לא תורגמו מפינית לעברית בצורה מקצועית. לדברי באתכוחה של התובעת מדובר בכלל במסמכים לא רלוונטיים.

מנגד טוען באכוחו של הנתבע כי הנתבע מנוע מלהמציא מסמכים משום שהבנק בפינלנד שבו נוהלו ענייניהם הפיננסיים באותה תקופה פשט את הרגל ונסגר ואין ממי לקבל מידע. באשר לדירה בנתניה, טוען באכוחו כי הצדדים נטלו בשעתו הלוואה בנקאית לצורך רכישת הדירה - כפי שהודתה בכך התובעת בחקירתה בדיון (פרוטוקול הדיון השני 2/11/12, שורות 172153). כשנשאלה התובעת מה היה גובה ההלוואה היא לא ידעה להשיב; ולשאלה הנוספת האם יכול להיות שסכום ההלוואה היה על כל הדירה? היא השיבה: "לא יודעת" (שורה 228). טוען באכוחו של הנתבע שהואיל וברור כי נלקחה הלוואה כפי שהודתה התובעת, ומאידך גיסא יש להסתפק בדבר גודל ההלוואה - שיייתכן שהיא הייתה בשווי כל הדירה - אם כן, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. כל עוד שלא הוכחה גודל ההלוואה לא ניתן מפאת הספק לחייב את מרשו, ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת.

[...]

נפסק

א.       אנו מקבלים את תביעת התובעת ומחייבים את הנתבע בסך של 175,000 דולר (ארה"ב). דרישת התובעת להצמדה וריבית - נדחית.

ב.       על הנתבע לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה.

ג.        על באתכוחה של התובעת להמציא לנו את סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום הזה בפסיקתא בהמשך לפסק הדין.

ד.       פסק דין זה ניתן לאכיפה גם על ידי מערכת המשפט הפיני בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי ועל פי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות השיפוטיות.

הרב אריאל ינאי - דיין

אנו מצטרפים לפסק דינו של חברנו.

הרב מיכאל עמוס - אב"ד           הרב שניאור פרדס - דיין

עד כאן מפסק הדין של בית הדין האזורי.

לאחר שמיעת הערעור שהוגש לפנינו על פסק דין בית הדין האזורי נתניה מיום י"ז כסלו ע"ג (1.12.12), אשר לטענת ב"כ המערער טעה בית הדין האזורי שחייב הבעל במחצית סכום ממכירת הדירה המשותפת שנמכרה בנתניה בסך 175,000$ לאשה ולטענתו הרי האשה הודתה שהיו הלוואות לרכישתה רק שלא ידעה כמה ועוד שכספים אלו ממכירת הדירה בזבזו בני הזוג למחייתם, וע"כ יש לבטל הפסק דין המחייב הבעל בסכום הנ"ל.

לעומתו טענה ב"כ האשה כי הבעל לא קיים הסכם שחתם עליו בטרם ביטול עיכוב היציאה כי יופיע לדיונים וכן ימציא מסמכים תוך 45 יום במופיע בסעיף 3, ועד היום לא המציא דבר.

לאחר העיון, לא מוצא בית הדין שיש מקום לשנות פסק דין בית הדין האזורי המנומק ומפורט שניתן פה אחד. כך שאין מקום גם להחזיר התיק שוב לבית הדין האזורי בנתניה ולחייבם שיגבו עדותו של הבעל באמצעות סקייפ - דברים שנטענו בבית הדין האזורי ובית הדין לא ראה לנכון לנהוג כך.