בפני בית הדין תביעת הבעל לחלוקת הרכוש, ויצוין לדיון הראשון שהתקיים ביום כ"ג טבת תשע"ט (31/12/2018) שבו הוסכם שהרכוש ואיזון המשאבים יחולקו בהתאם להוראות חוק יחסי ממון.
הצדדים לאחר הגירושין, ותלויה ועומדת לדיון בקשת הנתבעת שבית הדין ידון ברכוש הרשום על צד ג', ובפני בית הדין בקשת אותו צד ג', פלונית וחברת פלונית בע"מ, להלן "המבקשות", המביעות התנגדות לדיון בבית הדין בזכויות ממון הרשומות על השם שלהן.
לאחר עיון בחומר שהוגש נחלקו הדעות בבית הדין.
דעת הרוב
לאחר העיון בטענות הצדדים מחליט בית הדין:
אמנם מההיבט העקרוני נתונה לבית הדין הסמכות לדון בסכסוך שבין האיש והאשה בחלוקת הרכוש בכל הקשור לרכוש של אחד מהם או של שניהם, הן המצוי בידי אחד מהצדדים הן המצוי ברשות צד ג'.
דא עקא שפסיקת בית הדין אינה יכולה לחייב צד ג'. במידה וייפסק שלבעל זכויות ממון בחברות שבבעלות המבקשות, פסק הדין לא יחייב את המבקשות להעביר זכויות ממון לאיש או לאשה, אלא יוכל לשמש כפסק דין הצהרתי בין הצדדים בלבד לצורך ההתחשבנות ועריכת האיזון בזכויותיהם.
כאמור, מסגרת הדיון בבית הדין עפ"י חוק מצומצמת לדיון שבין שני הצדדים בלבד, ולא ניתן לצרף צד ג' לדיון במעמד של "בעל דין" היכול להציג טענות ולעמוד על זכויותיו אלא במעמד של עד בלבד. עפ"י ההלכה לא תהיה תועלת בעדות המבקשות בהיותן במעמד ההלכתי של "נוגע בדבר" הפסול לעדות, מלבד טעמים נוספים המונעים מבית הדין עפ"י ההלכה לפסוק עפ"י עדות זו. בנסיבות אלו, אם בית הדין יקבל את הבקשה לדון ברכוש הרשום על שם המבקשות במגבלות הנזכרות, ובהתחשב שלא ניתן לאכוף עליהן מעמד של "בעל דין" בניגוד לרצונם וללא הבהרה מתאימה שזהו מעמדן המשפטי, יהיו לדיון המבוקש על ידי האשה שתי השלכות שליליות:
ראשית, יהיה זה דיון לוקה בחסר בהגדרתו, עקב העדר מעמדו של אותו צד ג', המבקשות, כבעל דין לכל דבר, עם השלכות העלולות לפגוע פגיעה שיש בה ממש ביכולתו של בית הדין לעשות צדק ולהוציא דין אמת לאמיתו ביחס לשני בעלי הדין דנן.
שנית, אם בית הדין ייעתר לבקשה הרי בכך בית הדין כופה על הצדדים לנהל מערכת דיונים כפולה באותו נידון. האחת בבית הדין, כשההשלכות מהדיון יהיו רק לבעלי הדין דנן. ומאחר שהפסיקה שתינתן בבית הדין לא תוכל להוות "מעשה בית דין" המשליך על המבקשות, והמחייב אותן, הצדדים יאלצו לנהל מערכת דיונים נוספת בבית המשפט ביחס לאותו רכוש, שבה המבקשות תצורפנה כבעלי דין לכל דבר וענין. במתכונת דיונים כזו קיים עיוות דין, כפל השקעת משאבי זמן יקרים והוצאות.
יתירה מכך, עפ"י חוק יחסי ממון הזכויות שהאשה צברה בנכסי הבעל בתקופת הנישואין הינן זכויות אובליגטוריות, ואינן זכויות הקנויות לה מעת יצירתן, והן אמורות להבשיל לידי זכויות הקנויות לה רק לאחר פקיעת הנישואין. ככל שבעת פקיעת הנישואין עולה הטענה שהרכוש הרשום על שם צד ג' שייך לבעל והינו בר איזון בין הצדדים הדבר ברור שהסדר ההגיוני והתקין של הדיונים הינו קודם להשלים את בירור מערכת יחסי הממון שבין הבעל לאותו צד ג', דהיינו למבקשות. ורק לאחר שבירור זה יושלם ויינתן פסק הדין, ניתן יהיה להמשיך ולקיים את הדיון שבין הצדדים דנן. יתכן מאד שלבעל אין עניין בבירור יחסי הממון שבינו לבין צד ג', על כן במסגרת אותו דיון תצורף האשה כצד נוסף גם לדיון זה, אך בנסיבות המתוארות דיון זה אינו יכול להתקיים בבית הדין ומן הכרח שבעת הזו מסגרת הדיון בבית הדין תצומצם לרכוש ולזכויות ממון הרשומים על שם אחד הצדדים או על שם שניהם. לא יתקיים דיון על רכוש הרשום על שם המבקשות או כל צד ג' אחר אלא לאחר שיושלם הדיון שבין הבעל לאותו צד ג', ותינתן החלטה אודות היקף זכויות הממון של הבעל ברכוש הרשום על שם אותו צד ג'.
אמנם כבר ניתן צו לגילוי מסמכים גם ביחס לרכוש המצוי בידי צד ג'. צו זה ניתן במסגרת סמכות בית הדין שהובהרה בסעיף ד' להחלטה מיום כ"ד טבת תשע"ט (01/01/2019) ולצורך בירור התביעה שבין שני הצדדים דנן. אך בנסיבות שהתבררו כעת וככל שהדבר נוגע לדיון המהותי ביחס לרכוש הרשום על שם צד ג', הקביעה היא כאמור.
התייחסות לטענת עמיתנו בדעת המיעוט:
א. טענתו שלא תהיה מערכת כפולה של דיונים בעת הזו אין לה בסיס מוצק בטרם התקיימו הדיונים במכלול הרכוש, לרבות הרכוש הנטען על ידי האשה כרכוש משותף והמוחזק בידי צד ג'.
ב. יתכן מאד שאין זהות אינטרסים בין הבעל למבקשות, וכלל לא ברור שהבעל יוכל לייצגן, ושטענותיו ייחשבו כטענותיהן. בכל מקרה, גם לו הייתה זהות אינטרסים, ייצוג כזה יוכל להיעשות רק בכפוף להסכמתן ולסמכות בית הדין בעניינן, וכן הגדרתן ע"י דעת המיעוט כבעל דין תיאורטי בלבד, אינה יכולה להתקבל.
ג. בנסיבות המתוארות שקיים חשש שלא ייעשה צדק עם הצדדים עקב המגבלות המובנות בדיון המבוקש, כאמור, לא נאמרו ההלכות הפסוקות בחו"מ סי' יב סעיף א' וסי' כו סעיף א', אלא אדרבה מוטל על הדיין שלא לדון בין הצדדים. ועיין בשו"ת מוהרא"ל צינץ סי' ל' אות ד' שאין לבית הדין לדון בין הצדדים כשקיים חשש שלא יהיה בפני בית הדין כל המידע המשפטי הנחוץ לפסיקת הדין כראוי, ובית הדין עלול לבוא לידי עיוות דין, אלא ידונו בערכאות ששם יהיה בפני הערכאות המידע המשפטי לאשורו, עי"ש במש"כ:
"ואין לומר ירד עמו בדייני ישראל ונפסוק לו כפי דיניהם וכמ"ש רמ"א סימן שס"ט, דהא ליתא אלא בדין מבורר שאנו בקיאין בדיניהם כיצד הוא, או אפשר לבררו בקל, אבל בענין שנוגע בעמק משפט... כ"ש שהב"ד אין יכולין לברר דינם אלא ע"פ טוענים ומליצים והרי אפילו המליצים עצמם כל מליץ מחזיק צד שלו שהוא יהי' הזוכה, א"כ פשיטא שראובן מוכרח לברר זכותו בדיניהם ואין עסק לב"ד של ישראל בכך כלל."
דהיינו כשקיים אצל בית הדין חשש לעיוות דין, כגון בנידון תשובת מוהרא"ל צינץ, עקב החשש שהוראות החוק אינן ברורות לבית הדין לאשורן, או בנידון דנן שטרם הושלם הדיון שבין הבעל למבקשות, עדיף שבית הדין יסלק עצמו מדיון העלול שלא יביא לבירור האמת אלא לעיוות הדין, וסביר מאד שכך יהיה בהיעדר צד ג' העומד על זכויותיו והטוען את טענותיו. הסתלקות זו נועדה כדי שהתביעה תתברר בביהמ"ש במסגרת דיונית הכוללת את שלושת הצדדים, כשבמסגרת כזו ניתן להביא לבירור העובדות כמתחייב, וכידוע, כשאחד מבעלי הדין מודיע לביה"ד על סירובו לדון בדין תורה אין את האיסור המפורש בחו"מ סי' כו ס"א.