די בקושי ממשי לנהל הליך בישראל בשל העדר בעל דין כדי להשעות את ההתיישנות.

השופטת א' פרוקצ'יה:

           זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) שניתנה בת"א 2287/00, בה נדחתה טענת המבקש, הארגון לשחרור פלסטין, כי התביעה נגדו התיישנה.

רקע

1.            באוקטובר 1985 נחטפה הספינה אקילה לאורו (Achille Lauro) על ידי ארבעה אנשים שזוהו כחברי החזית לשחרור פלסטין. החוטפים שינו את מסלולה של הספינה מפורט סעיד לעברו של נמל טרטוס שבסוריה, ודרשו בתמורה לשחרור יושביה כי ישוחררו 50 אסירים פלסטיניים שהיו עצורים אותה עת בישראל. במהלכה של החטיפה נורה בראשו יהודי אמריקני, לאון קלינגהופר, והושלך הימה בעודו בחיים. בסופו של משא ומתן ארוך, שוכנעו החוטפים לנטוש את הספינה, ולשחרר את בני הערובה.

2.            בין מארגני ומבצעי החטיפה עמד מוחמד זיידאן, הידוע בכינויו "אבו עבאס". בשנת 1996 התראיין אבו עבאס במספר כלי תקשורת, והודה במעורבותו בחטיפה. לבסוף, נפטר אבו עבאס, לאחר שנעצר בידי כוחות אמריקניים בעיראק בשנת 2004.

3.            כבר בשנת 1985 הגישה משפחתו של המנוח קלינגהופר תביעה בארצות הברית כנגד אבו עבאס וכנגד הארגון לשחרור פלסטין, הוא המבקש בענייננו (להלן - המבקש). תביעה זו נמחקה לבסוף, עקב העדר סמכות בינלאומית שנבעה מאי המצאה של כתבי בי-דין לנתבעים.

4.            ביוני 2000 הגישו בנות משפחת המנוח תביעה דומה בישראל כנגד מספר נתבעים, ובהם - המבקש, יאסר ערפאת, אבו עבאס, וגורמים נוספים. בתביעה טענו התובעות - הן המשיבות בהליך זה - כי שתיהן תושבות ארה"ב, כי נגרמו להן נזקים גופניים ונפשיים עקב מעשי החטיפה, וכי הנתבעים אחראים לארוע החטיפה, תכנונה, הוצאתה לפועל, ומימונה, הכל כנטען בתביעה.

5.            מאחר שהארוע ארע ב-7.10.85 והתביעה הוגשה ביוני 2000, כלומר כ-15 שנים לאחר ארוע החטיפה, העלו המבקש ויאסר ערפאת, הם המבקשים בבית משפט קמא, טענת התיישנות כנגד התביעה. זאת, בהסתמך על סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), הקובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים בשאינו מקרקעין.

6.            המשיבות התגוננו כנגד טענת ההתיישנות בשתי טענות חלופיות: האחת - כי חל על הענין סעיף 14 לחוק ההתיישנות, אשר על פיו אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות זמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, אשר מחמת התנאים בהם היה נתון שם, או מחמת היחסים השוררים בין אותה מדינה למדינת ישראל, לא יכול היה הוא, או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי. השניה - כי תקופת ההתיישנות מושעית מחמת האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוסק ב"הודאה בקיום זכות" וקובע, כי מקום שנתבע הודה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כדין הודאה לענין זה.

7.            אשר לטענה הראשונה, בית משפט קמא ניתח את הוראות סעיף 14 לחוק ההתיישנות וקבע כי יש לקבל את הגנת המשיבות בענין זה. על יסוד חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמן, נקבע כי עד לשנת 1994 היו ישראל והמבקשים במצב של לוחמה. בשנת 1982 מצאו הארגון ומנהיגיו מקלט בתוניסיה, ורק בשנת 1994, בעקבות "הסכמי אוסלו", הם חזרו לשטחי הרשות הפלשתינית. בנסיבות אלה נקבע, כי יש לראות במבקשים בעלי דין ששהו בשטח מדינה שמחמת התנאים שהיו נתונים בהם אותה עת, או מחמת יחסי אותה מדינה ומדינת ישראל, לא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי בין הצדדים כל עוד שהו המבקשים בתוניסיה. לפיכך, מירוץ ההתיישנות הושעה למשך התקופה שמ-1985, מועד גיבוש עילת התביעה, ועד ל-1994, המועד בו עברו המבקשים מתוניסיה לרשות הפלשתינית, והמניעה מהגשת תביעה נסתיימה (להלן - תקופת ההשעייה). בית משפט קמא דחה את הטענה כי המשיבות יכלו להגיש את תביעתן בתוניסיה, וקבע כי יש לבחון את עילת השעיית ההתיישנות מנקודת ראות בית המשפט המוסמך, אליו הוגשה התובענה, שהוא בישראל. יוצא, אפוא, כי מאז שנת 1994, מועד סיום המניעה ותחילת מירוץ ההתיישנות, ועד לשנת 2000, מועד בו הוגשה תובענת המשיבות, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

8.            בית משפט קמא בחן גם את טענתן הנוספת של המשיבות, הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וקבע כי אין לקבלה. המשיבות טענו בהקשר לכך, כי אבו עבאס הודה במעורבותו בארוע חטיפת האניה במספר ראיונות בתקשורת, שתמליליהם צורפו לטיעוניהן. לפיכך, על פי סעיף 9, מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ההודאה, ועל פי זה לא חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשת התביעה בשנת 2000. לטענתן, יש לזהות את אבו עבאס עם מנהיגות הארגון, ולכן הודאותיו קושרות הן את אבו עבאס עצמו והן את הארגון ואת יתר פעיליו. בית משפט קמא דחה טענת הגנה זו כנגד טענת ההתיישנות, וקבע כי, בכל מקרה, הודאה זו עשויה, לכל היותר, לחייב את אבו עבאס עצמו, ואין בה כדי לקשור אחרים לענין.

9.            בהסתמך על טענת ההגנה שהעלו המשיבות כנגד התיישנות המעוגנת בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, נדחתה טענת ההתיישנות שהועלתה כנגד תביעתן.

           על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

10.         טוען המבקש, כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו כי תביעת המשיבות לא התיישנה. לדבריו, שגה בית המשפט בסוברו כי אין לייחס משמעות לכך שהמשיבות הינן אזרחיות ותושבות ארה"ב, ולכן בידן היה להגיש את תביעתן במדינות אחרות במהלך כל תקופת ההשעייה, כגון בתוניסיה עצמה. לטענתו, סעיף 14 לחוק ההתיישנות, בדברו בתקופת השעיית ההתיישנות, מתייחס למצב שבו לא ניתן לקיים את הבירור המשפטי בשום מקום בעולם, ולא רק בישראל. מאחר שההנחה היא כי המשיבות יכלו להגיש את תביעתן במקום אחר בעולם גם במהלך השנים שבין 1985 ל-1994, ממילא סעיף 14 אינו חל, ותקופת ההתיישנות אינה מושעית מכוחו. כן נטען, כי אין בסיס לטענה כי לא ניתן היה לברר את התביעה בישראל מאז ארוע החטיפה ועד שנת 1994, שכן עד שנת 2000 התקיימו בין טוניסיה לבין ישראל יחסים דיפלומטיים. בכך בלבד יש כדי לשלול את תחולת סעיף 14 לחוק ההתיישנות. עוד טוען המבקש, כי המשיבות נוהגות בטקטיקה פסולה של Forum Shopping, וכי אין הפורום בישראל מהווה "פורום נאות" לקיים בירור של התביעה, בהעדר זיקה כלשהי בין מאפייניו העיקריים של הענין העומד להכרעה לבין ישראל. המשיבות הן אזרחיות ותושבות ארה"ב; המבקש הוא גורם זר שאין לו כל קשר לישראל, והארוע כולו ארע מחוץ לגבולות ישראל, ואין לו כל קשר עמה.

           המבקש טוען עוד, כי יש מקום ליתן לו רשות ערעור, על שום נסיבותיו המיוחדות של הענין, ולאור החשיבות העקרונית הנילווית לפרשנותו ויישום הוראותיו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות. מדובר, על פי הטענה, בהליך בעל חשיבות ציבורית-עקרונית, המצדיק מתן רשות ערעור.

11.         המשיבות טוענות, ראשית, כי אין כלל מקום להתייחס לטענת "פורום לא נאות" שהעלה המבקש בטיעוניו, משטענה זו כלל לא עלתה לדיון בערכאה קמא, לא נבחנה ולא הוכרעה, ולכן אינה יכולה לשמש נושא לבקשת רשות ערעור זו.

           אשר לפרשנותו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות טוענות המשיבות: ראשית, יש לפרש את תקופת ההשעייה שמדובר בה בהוראה זו כמתייחסת למצב השורר בישראל, ובו בלבד, והיא אינה מתייחסת לאפשרות בירור הליך משפטי בין הצדדים במקומות אחרים בעולם. פרשנותו של המבקש את הביטוי כי לא ניתן "לקיים את הבירור המשפטי" מחמת הנסיבות המתוארות באותה הוראה, כחל על העדר אפשרות כזו בכל מקום בעולם, אינה ישימה, הן מבחינת הנוסח המילולי של ההוראה והן מבחינת תכליתה. יתר על כן, לא הוכח במישור העובדתי כי ניתן היה לנהל תביעה כדוגמת התביעה הנדונה במקום אחר בעולם במשך תקופת ההשעייה. ראייה לכך היא כי גם התביעה שהוגשה בארה"ב נמחקה מחוסר אפשרות מעשית לנהלה.

           לגופו של ענין, התנאים בהם היו נתונים המבקש ויתר הנתבעים בתוניסיה לא איפשרו את ניהול תביעת המשיבות קודם שהנתבעים נכנסו לשטחי הרשות הפלשתינית. המשיבות טענו עוד, כי אין מקום למתן רשות ערעור, ומכל מקום, הן בקשו לחזור על טיעוניהם לענין תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על הענין, המשעה את מירוץ ההתיישנות מיום הודאת הנתבע בקיום זכות התובע, ככל שטענותיהן לענין סעיף 14 לחוק לא תתקבלנה.