1. תביעה למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכםבוררות ולהשבת כספים בסך של 81,167 ש"ח.
העובדות וההליכים
2. בין התובעת 3 (להלן -
"מצדה") לנתבעים 2-1 (להלן -
"צרעה") התנהלו הליכים משפטיים במסגרת ת"א 754/92 - תביעה כספית שהגישה מצדה נגד צרעה בשל כספים שלא שולמו לה עבור ביצוע עבודות נוספות. ביום 19.2.1997 חתמו מצדה וצרעה על הסכם בוררות, ההסכם נשוא ההליך דנן (להלן -
"הסכם הבוררות"), אשר בהתאם לו מינו את השופט בדימוס שאול אלוני ז"ל (להלן -
"הבורר"), שנפטר במהלך הדיונים בתיק זה ועזבונו הוא הנתבע 3, לבורר בסכסוך שנתגלע ביניהם. בהחלטה מיום 24.2.1997 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת הכט, כתוארה אז), בהסכמת הצדדים, על עיכוב ההליכים המשפטיים והעברת התביעה לדיון בפני הבורר. ביום 6.10.2002 חתם הבורר את פסקו, בהעדר הצדדים (להלן -
"פסק הבוררות"). בא-כוח של צרעה פנה לבורר בבקשה לתקן את פסק הבוררות ובקשתו נענתה ביום 7.10.2002.
3. ביום 21.11.2002 הגישה מצדה, באמצעות התובע 1, אינג' יהושע רוזנצוויג, עו"ד (להלן -
"רוזנצוויג"), בקשה לביטול פסק הבוררות (ה"פ 1309/02). כתב התביעה לביטול פסק הבוררות היה מלא טענות כרימון נגד הבורר, דרך התנהלותו ודרך הנמקת פסק הבוררות. טענות שחלקן, בסגנון שבו נטענו, מוטב היה שלא היו נטענות.
4. ביום 21.5.2002, עובר להגשת התביעה לביטול פסק הבוררות, ניתן צו פירוק למצדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק פש"ר 1557/98). לפיכך, מצדה לא היתה רשאית להגיש התביעה נגד צרעה באמצעות רוזנצוויג ללא אישור בית המשפט. לאחר שהתגלתה עובדה זו, הגיש רוזנצוויג, שהיה המנהל ובעל המניות במצדה, בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב להתיר לו לייצג את מצדה בתביעתה נגד צרעה לביטול את פסק הבוררות. בית המשפט (סגן הנשיא, כב' השופט ד"ר ג' קלינג), הסמיך ביום 19.2.2003 את רוזנצוויג לייצג את מצדה בהליכים נגד צרעה בכפוף להפקדת ערובה בסך 100,000 ש"ח. ביום 3.3.2003 נתן בית המשפט (השופט ד"ר קלינג) החלטה נוספת שבה קצב את המועד להפקדת הערובה עד ליום 31.3.2003.
אין חולק שהערובה לא הופקדה מעולם בהתאם להחלטה זו של בית משפט שלפירוק. רוזנצוויג אישר בעדותו בבית המשפט במסגרת ההליך דנן, כי לא הפקיד את הערבות, כפי שהורה סגן הנשיא ג' קלינג, בשל קשיים כספיים. כנטען בעדותו, הוא ואשתו ישראלה רוזנצוויג, התובעת 2 (להלן -
"ישראלה רוזנצוויג"), שילמו אישית כספים רבים לבנקים, לקבלני משנה, לעובדים ולספקים ובמשך השנים הצליחו שניהם לסלק כמעט את כל התביעות נגד מצדה והפכו לנושים הכמעט בלעדיים של מצדה.
יצוין כי כונס הנכסים הרשמי סבר כי, לכאורה, אין סיכויים למצדה בהליך דלעיל ולכן לא פתח בעצמו בהליכים משפטיים נגד צרעה.
5. בפסק הדין מיום 15.12.2004 הורתי על מחיקת הבקשה לביטול פסק בוררות שהגישה מצדה. הטעם לכך היה שמצדה לא קיימה החלטתי מיום 7.12.2004, לפיה היה עליה להמציא לצרעה את מספר התיק בבית המשפט העליון במסגרתו ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להתנות את זכותו של רוזנצוויג לייצג את מצדה בהפקדת סך של 100,000 ש"ח. כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת מ' נאור), לא רק שרוזנצוויג לא מסר את מספר ההליך בבית המשפט העליון, אלא שהוא העלים גם את העובדה שההליך נמחק עוד קודם למתן פסק הדין שנתתי (בש"א 8635/03).
ביום 3.5.2005 דחיתי בקשה לביטול פסק הדין שהגישו מצדה ורוזנצוויג, בהדגישי החומרה הרבה שבהתנהגות רוזנצוויג, אשר טען לייפוי כוח מכוחו הוא מייצג את מצדה (בפירוק) בהליך המשפטי, בעוד בפועל לא היה בידו כזה (בש"א 622/05). במסגרת החלטה זו השתתי על רוזנצוויג הוצאות אישיות בסך כולל של 15,000 ש"ח. מצדה ורוזנצוויג הגישו בקשות וערעורים לבית המשפט העליון, הן נגד פסק הדין שלא להורות על ביטול פסק הבוררות והן נגד חיובו של רוזנצוויג בהוצאות אישיות.
6. ביום 6.10.2005 הוגשה התביעה שבפני על-ידי רוזנצוויג וישראלה רוזנצוויג נגד צרעה ונגד הבורר ומשרד עורכי הדין שבו עבד הבורר - בלטר, גוט, אלוני ושות' (להלן -
"השותפות"), לביטול הסכם הבוררות ולהשבת כספים ששולמו לבורר.
7. ביום 28.7.2006 התיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא, כב' השופטת ו' אלשייך), לרוזנצוויג להפקיד את הערבות בידי כונס הנכסים הרשמי (
ת/2), וביום 2.8.2006 התיר בית המשפט למצדה להצטרף לתביעה דנן (תיק פש"ר 1557/98, בש"א 14051/06).
ביום 21.8.2006 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב החלטה נוספת, שבה הוסמך רוזנצוויג לייצג את מצדה, בכפוף להפקדת ערובה בקופת כונס הנכסים הרשמי. הסכום של 100,000 ש"ח הופקד ביום 30.8.2006.
8. ביום 18.3.2007 הגישו רוזנצוויג, ישראלה רוזנצוויג ומצדה בקשה לצרף את מצדה כתובעת נוספת בהליך שבפני, תוך הסתמכות על החלטת בית משפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ו' אלשייך) מיום 21.8.2006 (בש"א 4945/07). בהחלטתי מיום 20.6.2007 דחיתי הבקשה בנימוק שהערבות הינה בגין הוצאות שבהן עלולה מצדה להתחייב בתביעתה נגד צרעה, בעוד התביעה הוגשה גם נגד הבורר והשותפות. הוספתי והורתי בהחלטתי, כי יש לקבל את רשותו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (בית משפט שלפירוק) גם ביחס לניהול ההליכים נגד הבורר והשותפות.
ביום 5.8.2007 הוגשה בקשה נוספת, המסתמכת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 2.8.2007 להתיר למצדה לתבוע גם את הבורר והשותפות (בש"א 14466/07). ביום 23.9.2007 נעתרתי לבקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת מצדה כתובעת נוספת.
טענות התובעים
9. בכתבי הטענות שהגישו התובעים נגד צרעה, הבורר והשותפות, חוזרות הטענות הקשות נגד הבורר, התנהלותו והנמקתו החסרה. כנטען, הבורר התעלם מטיעוני מצדה ומסיכומיה המפורטים ופסיקתו הינה בניגוד לדין המהותי. הבורר העלים מהתובעים את מעורבותו בתביעות שהגישו 150 קיבוצים ובתביעה שהגיש קיבוץ צרעה ואחרים, תביעות שבהן מופיע שמו של הבורר כמייצגם. עילות אלה מצדיקות, לטענת התובעים, את ביטול פסק הבוררות.
אומר כבר עתה, כי אין בדעתי לדון בטענות המופנות נגד הליכי הבוררות, שאינן חלק מעילת התביעה, שהיא ביטול הסכם הבוררות. למעלה מן הצורך, ספק רב אם מבחינה משפטית יש לטענות אלה סיכוי להתקבל, גם בהתעלם מההליך הקודם, זאת לאור האמור בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן -
"חוק הבוררות"), המונה עילות לביטול פסק בוררות. הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, כי בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק הבוררות אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות. הדברים ידועים וברורים, והוזכרו פעמים אין ספור בספרות ובפסיקה. כך השופטת דורנר ברע"א 7205/01
כפר דניאל מושב שיתופי להתיישבות חקלאית נ' מיטרני
, לא פורסם (4.2.2002), בקובעה לאמור:
"בקשה לביטולו של פסק-בוררות איננה, איפוא, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו. פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על-ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור."
(ראו גם, ע"א 393/79
סטלה שירות מכוניות נ' חברת נתיבי איילון, פ"ד לו(1) 713, 715 (1982); רע"א 1129/00
כהן נ'
Diamond Express Company, לא פורסם