דחיית תביעתו של גנב מתכות לנזקי גוף עת שהה בשטח אש בצאלים

1.לפני כתב תביעה, אשר הוגש על ידי אבו מאדי עאטף, יליד 5.9.93, כנגד מדינת ישראל.

העובדות הצריכות לעניין

2.מכתב התביעה עולה, כי התובע, המתגורר בכפר ביר הדאג' שבנגב (בסמוך לקיבוץ רביבים), נפגע בתאריך 23.5.08 "עת שהתובע ובן דודו הלכו בסמוך לצאלים, נפגע התובע לאחר שפגז טנק נורה לעברם..." (להלן: התאונה).

כתוצאה מהתאונה נפצע התובע ברוב חלקי גופו ואיבד דם רב. בן דודו, שהיה עימו, הזעיק עזרה, והתובע פונה לבית חולים סורוקה באמצעות מסוק צבאי שהוזעק למקום.

התובע מבהיר בכתב התביעה, כי "המקרקעין בהם אירעה התאונה, הינם בבעלות הנתבעת והמשמשים את צה"ל באימונים, והפגז אשר פגע בתובע הינו פגז טנק צה"לי שנורה על ידי אחד מן הטנקים שהתאמנו במקרקעין. התובע יטען, כי במקום לא היו אמצעי שילוט, או אזהרה, או גידור, שיצביע ו/או יזהיר בפני הסכנות בשטח" (סע' 9-8 לכתב התביעה).

3.התובע טוען, כי התאונה ארעה עקב רשלנותה של הנתבעת, אשר נמנעה מסימון השטח ווידוא היעדרם של אנשים בתוך שטח האש; אי הפסקת התרגיל, למרות קיומה של אינדיקציה לנוכחות אנשים בשטח; אי פינויו של התובע מהשטח "במהירות האפשרית" (סע' 14 יד לכתב התביעה).

עוד טוען התובע בכתב התביעה לחלותו של סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), וכן לחלותו של סע' 38 לפקודת הנזיקין בשל שימוש הנתבעת "בחפץ מסוכן", אשר גרם לנזקיו של התובע.

4.בסיכומיו חזר בו התובע מטיעוניו בדבר חלותם של סע' 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין, והתמקד בפירוט טענות ההתרשלות המיוחסות לנתבעת, ואשר בגינה, לכאורה, ארעה התאונה נשוא כתב התביעה.

ב"כ התובע אף הקדים תרופה למכה, והבהיר מדוע אין המדינה נהנית מהפטור המוענק לה לפי סע' 37 א' לפקודת הנזיקין, וכן טען, כי אין לייחס לתובע אשם תורם בגין התרחשות התאונה.