דחיית תביעת גירושין של בעל שנטש את אשת נעוריו כשזו מבקשת בכנות שלום בית, אף שהסיכוי לכך קלוש, בצד המלצה לגירושין בהסכמה המלווים בפיצוי

 הנדון: דחיית תביעת גירושין של בעל שנטש את אשת נעוריו כשזו מבקשת בכנות שלום בית, אף שהסיכוי לכך קלוש, בצד המלצה לגירושין בהסכמה המלווים בפיצוי

א.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נתניה שדחה את תביעת הגירושין של המערער, אם כי המליץ למשיבה להסכים לגירושין בכפוף לפיצוי גירושין בסך של 300,000 ש"ח שישולמו בשישים תשלומים עיתיים בני 5,000 ש"ח כל אחד ויבואו מזכויות בלתי־נזילות של המערער, שלכאורה קיים סיכוי סביר לפחות שתהיה המשיבה זכאית להן במסגרת ההליכים הרכושיים שבין הצדדים, המתנהלים בערכאה אחרת – אלא שזכותה זו לא תבוא, לכאורה, לידי מימוש אלא בעוד שנים רבות, בעת שיבשילו אותן זכויות, ולפי ההצעה האמורה תזכה בהן המערערת בטווח הזמן הקרוב.

נעיר כי מצאנו לנכון לפרט כאמור את טיבו של פיצוי הגירושין המדובר מאחר שמדברי הצדדים, לפחות בבקשות – תגובות האחרונות, עולה לכאורה כי יש מי שהבין כי מדובר בסכום שיבוא על חשבון הזכויות הנזילות, ולא היא.

בדיון ניסינו להביא את הצדדים להסכמות שימנעו את הצורך בפסיקה, אולם משלא הגיעו הצדדים להסכמה וזקוקים אנו לפסיקה עלינו לקבוע כי יש לדחות את הערעור.

ב.לאחר העיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת הצדדים בדיון באנו למסקנה ברורה, שעלתה למעשה כבר בדיון עצמו ואף נאמרה בו למערער, כי אין מקום לסטות מפסיקתו העיקרית של בית דין קמא שדחתה את תביעת הגירושין.

המערער לא הוכיח ולמעשה לא הביא אפילו קצה ראיה לסתור את קביעתו של בית הדין קמא כי לא הוכחה מרידה של המשיבה בו ולא כל טענה אחרת היכולה להקים חיוב גירושין. לא נסתרה בכהוא־זה גם המסקנה כי העילה האמיתית לרצונו של המערער בגירושין היא נתינתו את עיניו באחרת, שבשלה ולמענה בחר ליטוש את אשת נעוריו.

ג.אכן המערער טוען כי כיום גם המשיבה אינה חפצה בכנות בשלום בית אלא בגירושין, ואין סירובה להם אלא תולדת שיקולים כלכליים, וכמו כן כי נוכח הפירוד הממושך שבין הצדדים יש לחייב בגירושין.

לעניין זה יובהר תחילה כי למעשה אין מדובר בשתי עילות גירושין נפרדות לגמרי אלא באחת או לכל היותר בשני ענפים של עילה אחת. עילת הפירוד הממושך שיסודה בפסיקתו המפורסמת של מהר"ח פאלאג'י אינה עילה לעצמה אלא אינדיקציה לחוסר סיכויי שלום הבית, ולעיתים בצירוף מכלול ראיות או נסיבות נוספות גם לחוסר כנותו של הצד המבקש את שלום הבית, וסוף דבר אין לפנינו אלא את שאלת כנות הרצון בשלום בית ואת שאלת סיכוייו.

ואכן גם אנו סבורים, וגם בית דין קמא סבר כפי העולה מדבריו, כי קלוש מאוד, בלשון המעטה, הסיכוי כי שלום הבית ישוב וישרור בין הצדדים. נוסיף ונאמר כי דומה שאף המשיבה מתבוננת במציאות בעיניים פקוחות ומבינה, גם אם בכאב, כי ככל הנראה מה שהיה בין הצדדים לא יהיה עוד. כך עולה גם מדבריה המפורשים – והראויים – כי אם יכריע בית הדין לא תעמוד בדרכו של המערער אל הגירושין, ובלבד שיישמרו זכויותיה, לרבות הזכות לפיצוי, וכך עולה מן המשא־ומתן המתנהל בסוגיית הפיצוי.

אך זו אינה ראיה גם לחוסר כנותה של המשיבה, ותהום פעורה בין פסיקה המושתתת על חוסר כנות בקשה לשלום בית לזו המושתתת על חוסר סיכוייה.

ונבהיר: בן זוג המבקש, או שביקש בעבר, שלום בית – אין פירושו של דבר תמיד כי יש סיכוי ממשי לשלום בית ואף לא כי טחו עיניו מראות את סיכוייה הדלים של בקשתו להתממש. יש שאכן סבור הוא, בצדק או שלא בצדק, כי יש סיכוי של ממש לכך ואזי בקשתו היא לפסיקה אופרטיבית של שלום בית; ויש שגם הוא מבין, בין שהבין כך מלכתחילה או שהדבר התחוור לו במהלך ההליכים, כי הסיכוי דל הוא, אלא שמבקש הוא לזעוק את זעקתו הכנה כי הוא מצידו אכן מבקש שלום בית בכל נפשו ומאודו ואם יסכים לכך בן הזוג האחר – יקבלנו בזרועות פתוחות על אף המשקעים שביניהם ועל אף הטענות הצודקות שיש לו נגדו. אין הדבר עומד בסתירה להבנה כי הסיכוי שבן הזוג האחר יסכים לשלום הבית המבוקש – לא רב הוא. ואדרבה: התנהלות כזו שאינה מוותרת על הרצון העצמי בשלום בית, אך גם אינה מתכחשת למציאות – נכונה היא יותר מזו של בני זוג, במקרים אחרים, הממאנים להכיר בעובדות ולעיתים גם ממאנים לציית לפסיקה בשל כך ומשום רצונם, ולו גם רצונם הכן, בשלום בית.

אכן, לעיתים משמנהל בן הזוג המבקש שלום בית משא־ומתן שעיקרו סובב הולך סביב ענייני ממון למיניהם יש בכך כדי ללמד כי מעודו לא ביקש בכנות שלום בית, אלא שניצל את רצונו של רעהו בגירושין, שאולי איתן הוא יותר מרצונו שלו בהם, כדי להשיג הישגים כספיים במסווה של בקשת שלום בית. אך לא תמיד אלו פני הדברים.

ד.בהכללה אפשר לומר כי כמה אינדיקציות אפשריות יש שעל פיהן יוכל בית הדין להבחין בין מי שמלכתחילה לא הייתה בקשתו לשלום בית כנה למי שמלכתחילה אכן היה כן בבקשת שלום הבית, וגם עתה רוצה הוא בו, אלא שהבין אל נכון את חוסר סיכוייו, ובהן: טענותיו נגד בן הזוג האחר ואף דרך הבעתן באוזני בית הדין – לא אחת חזינו במבקשי שלום בית לכאורה שתוכן וצורת טענותיהם נשמעו יותר כטענות לחיוב גירושין; מעשים שנעשו או שלא נעשו מצד בן הזוג הטוען לשלום בית לטובת שלום הבית; פרק הזמן שעבר, אם עבר, מהפירוד בין בני הזוג עד להגיעם לשערי בית הדין או לפחות לייעוץ כזה או אחר, והשאלה אם הגעתם אליו אז הייתה ביוזמת הצד המבקש את שלום הבית, במטרה לקדם את בקשתו שלו, או ביוזמת הצד האחר, כשמבקש שלום הבית נגרר אחריו בעל כורחו ורק בתגובה לבקשת הגירושין טוען הוא "אני – שלום בית אני מבקש"; דרך ומועד העלאת התביעות הכלכליות כהצעה ותנאי להסכמה לגירושין ועוד.

מכל מקום שאלה זו צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו, עצם ההסכמה בשלב מסוים לגירושין שלובים עם הסדר כלכלי־פיצוּיִי אינה ראיה כי המסכים לכך לא ביקש שלום בית מלכתחילה בכנות ואף לא כי גם עתה אינו רוצה בו, אלא שמבין הוא את המציאות חסרת הסיכוי לשלום, ואף שאר האינדיקציות שנמנו לעיל אינן מוחלטות ויש לבחון אותן בכל מקרה לגופו.

לעניין זה, וגם לעניין סיכויי שלום הבית במקרים מסוימים, נאמר בפסק הדין בתיק 1254104/2 (מפי כתבו של אחד החתומים מטה, הרב ש' שפירא, פורסם):

בית הדין הרחיב כיד ה' הטובה עליו להסביר את דינו של רבנו ירוחם (שעליו התבסס) [...] לדעתנו הלכתו לא שייכת בנידון דידן [...]

התנאי לפסיקה כזו הוא קביעה כי הצדדים אינם רוצים זה בזה שבסיסה נשען על קביעת העובדות בכל מקרה לגופו. ללא קביעה מדויקת של המצב האמיתי, או הוכחה שמסתבר באופן של למעלה מכל ספק שזה המצב האמיתי אין להסתמך על הלכתו, לא לעניין חיוב בגירושין ולא לעניין פטור מתוספת כתובה [...]

בשנים האחרונות העילה הנפוצה ביותר לחיוב בגירושין היא שיטת רבנו ירוחם [...] בצירוף לשיטה זו מביאים את דברי הגר"ח פאלאג'י שכל היכא שעברו י"ח חודש "ונלאו מתווכי השלום" יש להשתדל להפרידם זה מזו. משכך, בתביעות רבות שבהן אחד מהצדדים רוצה בגירושין והצד השני מסרב חותרים בתי הדין לבדוק את מהות סירובו על ידי בחינת מעשיו ודיבוריו. ואם מגיעים למסקנה שעל אף דבריו המפורשים, על פי אומדנת דעת הדיינים, מחשבתו האמיתית אינה כפי שמוציא בפיו והוא באמת רוצה להתגרש, יש לתלות את דיבורו ברצון להגיע להטבות שונות ומשונות ולפרש דבריו על פי האומדנה שלנו (ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ד).

ולפעמים אף יותר מזה: מכיוון שלדעת בית הדין השלום לא ייכון נלך אחרי דינו של הגר"ח פאלאג'י, נחייב בגירושין ואף ניתן פסיקה שבפועל כופה את המסרב להתגרש להתגרש בעל כורחו ולהפסיד לאישה, אם האישה היא המסרבת, את המזונות ושאר זכויותיה – כופה בפועל מפני שעם שלילת הזכויות הנובעות מקשר הנישואין, לא תהיה לדורש שלום הבית תוחלת ותקווה להישאר נשוי רק על פי הרישומים, בעוד בן זוגו מתחיל בחיים חדשים [...] משכך חובתנו להבהיר את גדרי הדין.