דחיית תביעה של אורט ישראל נ' עירית הרצליה בנושא החלוקה בהוצאות

1.      התובעת, המנהלת רשת בתי ספר ברחבי הארץ, תובעת מהנתבעת, אשר בתחום שיפוטה המוניציפלי התנהל אחד מבתי הספר, סכום סך של כ-3.8 מליון בגין חלקה בהוצאות האחזקה והניהול של בתי הספר בתקופה הרלונטית כמתחייב מההסכם ביניהן.

במשך שנים ארוכות ניהלה התובעת (להלן: "אורט") בית ספר תיכון טכנולוגי בהרצליה (תחת השם אורט - יד גיורא). בדצמבר 1985 נחתם הסכם בין עיריית הרצליה (להלן: "העירייה") לבין אורט אשר הסדיר את היחסים ביניהן בכל הקשור בניהול ואחזקת בית הספר ומימון פעילותו.

ב-1988 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שהסדיר היחסים ביניהם באשר לניהול ותפעול אולם הספורט הצמוד לחצר בית הספר.

על בסיס הסכמים אלה התנהל בית הספר על "מי מנוחות" באופן תקין וראוי במשך שנים ארוכות.

באמצע שנות ה-90 חלה ירידה הדרגתית במספר התלמידים שנרשמו מדי שנה ללימודים בבית הספר, עד שבתחילת שנת 2000 הוחלט לסגרו, כפי שאכן ארע באוגוסט אותה שנה.

סגירת בית הספר לוותה בהטחת האשמות הדדית בין הצדדים לגבי הסיבות להתמעטות התלמידים הנרשמים. בשלב מאוחר יותר (ב-2003) הוגשה התובענה שבפני במסגרתה תובעת אורט מהעירייה יתרת חוב נטענת בסך של למעלה מ-3.8 מליון ש"ח.

2.      את טענותיה ותביעותיה מבססת אורט על ההסכמים הנ"ל על פיהם התחייבה העירייה להשתתף במחצית הוצאות התפעול של בית הספר ואולם הספורט. התחייבו זו הופרה, לטענתה, ע"י העירייה ועל כן יש לחייבה לשלם את חלקה לאורט. אורט השקיעה, לטענתה, סכומים נכבדים בשיפוץ ושדרוג בית הספר בהתבססה על התחייבות העירייה להשתתף במחצית העלויות והבטחותיה (השלטוניות) לעודד את קידומו של בית הספר בתחום הרצליה כתיכון איכותי ואטרקטיבי.

חלק מסכום התביעה נובע, לטענת אורט, מהתחייבות העירייה לשפות את אורט בגין מחצית פיצויי פיטורין המוגדלים שניתנו לעובדי ומורי בית הספר לאחר סגירתו.

מוסיפה וטוענת אורט בסיכומיה (ולא בכתב התביעה) כי מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים על פי ההסכמים ושאר הנסיבות מצביעה על שותפות בין הצדדים ולכן, אף מטעם זה יש, לחלק את הסכומים שהושקעו בבית הספר בין שני השותפים.

            העירייה דוחה מכל וכל את תביעת אורט ודוחה טענתו בדבר חובתה להשיב כספים כלשהם ולהשתתף בהשקעות ובשיפוצים שביצע אורט במשך השנים, אם לאור התנאים והנסיבות, כפי שיפורט בהמשך, ואם בשל העובדה כי אין מדובר כלל בשותפות שנקשרה בינה לבין אורט כנטען, אלא בהסכמים לתפעול בית הספר על פי התנאים המוסכמים והמפורטים בהם.

3.         דיון:

      האם נוצרה שותפות בין הצדדים?

אין חולק כי לא ניתן להסיק מלשון הכתוב בתנאי ההסכמים על קיומה של שותפות בין הצדדים, לצורך ניהול ותפעול בית הספר ומימון פעילותו. יש, אם כך, לבחון האם מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים והתנהלותם במסגרת ההתחייבויות ההדדיות על פי ההסכמים, מצביעה על קיומה של שותפות כזו או על רצונם ואומד דעתם של הצדדים ליצור שותפות לצורך הפעלת בית הספר ומימון פעילותו ומימון הוצאות התפעול באופן שווה. כך על יסוד ההנחיות והקריטריונים שקבע בית המשפט העליון לצורך בחינת השאלה האם מערכת יחסים מסוימת מצביעה על קיומם של יחסי שותפות אם לאו.

(ראה: ע"א 167/89 תנעמי - חמסי צדוק - פורסם במאגר נבו).

לטענת אורט, הן מלשון ההסכמים והן מההתנהלות הצדדים במשך השנים, לגבי אופן הפעלת וניהול בית הספר, עולה בבירור כי מדובר ביחסי שותפות בינה לבין העירייה, אף לפי הקריטריונים והקווים המנחים של בית המשפט העליון.

      אין בידי לקבל טענות אלה.

להלן התייחסותי לנסיבות והעובדות עליהן מבססת אורט את טענתה בדבר קיומה של שותפות.

א.      העובדה כי לפי סעיף 3 להסכם משנת 1985 (להלן: "ההסכם") הוענקו לשני הצדדים "זכויות" בשימוש בנכסי בית הספר ובחזקה עליו, תוך ציון מפורש כי אף לעירייה זכות לעשות שימוש במבנה (אין חולק כי הבעלות בשטח בית הספר ובמבנה היא של העירייה) - עובדה זו אינה מצביעה על קיומה של שותפות בשימוש במבנה.

מעיון בסעיף 3 להסכם עולה בבירור כי לא היתה כל כוונה לצדדים להשתמש במבנה בית הספר כשותפים שווי זכויות. לאורט ניתנה במפורש הזכות הבלעדית לנהל את בית הספר ולהפעילו בשטח ובמבנה הקיים. העירייה אך שמרה לעצמה הזכות לעשות בו שימוש לפי שיקול דעתה, היינו לקיים במתקניו פעילויות חינוכיות מעבר לתכנית הלימודים של בית הספר, כמו גם חוגים וקורסים למבוגרים. זכות הניהול והפעלת בית הספר ניתנה בלעדית לאורט ובמפורש לא לעירייה אשר ביקשה לעצמה, כאמור, אך זכות שימוש בנכס לצרכיה ולא לצורך ניהול והפעלת בית הספר. (ראה סעיף 3 על סעיפי המשנה שבו, ובמיוחד סעיף 3(א)).