א.
1.
בכתב תביעתם טענו התובעים כי הזמינו באמצעות המוקד הטלפוני של הנתבעת חדר לחופשתם המתוכננת באגף "הגנים" של המלון, אגף המאופיין בשקט השורר בו ובנופים היפים הנשקפים ממנו. כן ציינו כי באגף זה נהגו התובעים לנפוש לאורך השנים.
2. כשהגיעו למלון אחרי נסיעה ארוכה מצפון הארץ לאילת הרחוקה, גילו לתדהמתם כי אגף "הגנים" מצוי בשיפוצים, וחלף החדר שהוזמן באגף זה הוצע להם חדר אחר בקומה השניה של המלון. חדר זה לא ענה לציפיותיהם מאחר שהנוף שנשקף ממנו היה גג חדר האוכל של המלון, וכן נשמעו בו קולות השיפוצים מכיוון אגף "הגנים". לאחר בקשתם להחליף החדר הוצע להם חדר אחר בקומה השישית של בית המלון, אך גם אופציה זו לא התאימה לתובעים, באשר התובעת סבלה מפחד גבהים. כשביקשו חלופה אחרת נאמר להם כי "זה מה שיש". משנאמר להם כי אם יבטלו ההזמנה כספם לא יוחזר להם, נאלצו התובעים להמשיך בחופשתם במלון בלית ברירה.
3. ביום השני לאירוח התובעת מס' 2 נפצעה בכף רגלה עת שיצאה מהבריכה, וזאת בעקבות הימצאותו של מפגע בשטח הבריכה. כתוצאה מפציעתה של התובעת, נזעק למקום מציל הבריכה, והעניק לתובעת טיפול מקומי, וכן הורה לה שלא להיכנס לבריכה למשך יומיים.
4. טענתם העיקרית של התובעים היא כי היה על הנתבעת להודיע לתובעים על דבר קיומם של שיפוצים בשטח אגף "הגנים", ואז הברירה כיצד לכלכל מעשיהם היתה בידם. כמו כן טענו התובעים כי השיפוצים הפרו את השלוה אותה ציפו לקבל בעת החופשה.
5. התובעים הוסיפו עוד וציינו כי הנתבעת הציעה לפצותם בהנחה בסך 20% מעלות החופשה הבאה שיזמינו התובעים אצלה, וזאת בפרק זמן מוגבל. להצעה זו לא שעו התובעים, והפיצוי אותו תבעו בכתב תביעתם עמד על 2,000 ש"ח.
ב.
1. הנתבעת מנגד טענה
בכתב הגנתה כי אכן בתקופה בה הוזמן הנופש של התובעים היה מצוי אגף "הגנים" בשיפוצים, ועל כן לא התאפשר למלון לשכן התובעים באגף זה. עקב כך הוצע לתובעים חדר אחר יקר יותר במיקום טוב יותר אך ללא דרישת תוספת מחיר מהם, אך לכך התובעים סרבו. בעקבות סירוב זה הוצע להם חדר אחר נוסף אף הוא יקר יותר ובמיקום טוב יותר, ואף זאת ללא דרישת תוספת תשלום מצידם, אך גם הצעה זו נדחתה ע"י התובעים. חדרים אחרים לא ניתן היה להציע, בשל תפוסה מלאה במלון אותה עת.
2. באשר לפציעתה של התובעת טענה הנתבעת כי הפציעה היתה שטחית ביותר, ולאחריה טופלה במסירות ולשביעות רצונה המלא ע"י צוות המלון. בעקבות האירוע ביצעה הנתבעת בדיקות מדוקדקות על מנת לחשוף המפגע אשר לטענת התובעים גרם לפציעה אך לא נתגלו כל מפגעים, הכל היה תקין. הנתבעת הכחישה את הטענה כי הומלץ לתובעת שלא להיכנס לבריכה למשך יומיים מיום הפציעה. כן הכחישה הנתבעת כי הפיצוי שהוצע לתובעת הוגבל למשך תקופה מסויימת.
ג.
רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81
זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "...
דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04
המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "
על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90
דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124).
לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "
דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98
AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02
נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45).
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.
עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72
עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681)
אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.
בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.
ד.
הדיון:
1. במהלך הדיון טען התובע כי הוא שילם עבור חופשתו 1,200 ש"ח.