דחיית תביעה נגד אל-על לפיצוי בגין עיכוב בטיסה מישראל לורשה

בפני תביעה לתשלום פיצויים בסך 17,800 ש"ח בגין הוצאות ועגמת נפש שנגרמו לתובעים עקב עיכוב בטיסה מישראל לורשה.

על פי המתוכנן, היתה הטיסה מישראל אמורה לצאת ביום 29/4/2007 בשעה 06:10 אולם בפועל, יצאה באיחור של כ-11 שעות.

התובעים כופרים בטענת הנתבעת לפיה תקלה טכנית במטוס היוותה את הגורם לעיכוב וטוענים כי מקור העיכוב הינו בתפוסה חלקית בטיסה המקורית ורצונה של הנתבעת, משיקולים כלכליים, לאחד בין שתי טיסות.

בנוסף טוענים התובעים כי טיסת החזור מוורשה לישראל אשר היתה אמורה להתבצע אף היא באמצעות הנתבעת בוצעה באמצעות חברת התעופה "לוט" וכי שינוי זה מנע מהם הזמנת כרטיסים מראש. לתובעים אף טענות נגד רמת הבידוק הבטחוני שהתבצע על ידי חב' אל על, אשר נעשה באופן שטחי והסב להם "דאגות מיותרות", כלשונם.

הנתבעת טוענת כי העיכוב בטיסה נובע מתקלה שהתגלתה במטוס בתאריך 18/4/2007 במהלך ביקורת שוטפת שנערכה למטוס, אשר אמורה היתה להסתיים עד ליום 28/4/2007. אולם, משהתברר בתאריך 25/4/2007 כי התקלה במטוס לא נפתרה במועד המתוכנן, בוטלו כל הטיסות שאמורות היו להתבצע במטוס זה, ובתאריך 25/4/2007 נמסרה לתובעים, באמצעות סוכן הנסיעות שלהם, הודעה על דחיית הטיסה ב- 11 שעות.

הנתבעת טוענת כי אין להטיל עליה אחריות לנזקי התובעים, ככל שישנם, הואיל ומדובר בנסיבות שאינן תלויות בה וכי מרגע גילוי התקלה ועד להמראת הטיסה המאוחרת פעלה ועשתה כל שניתן על מנת למנוע מן התובעים אי נוחות ועל מנת להטיסם במועד חלופי סמוך למועד המתוכנן.

בענין טענות התובעים הנוגעות לטיסת החזור לישראל אשר בוצעה באמצעות חב' "לוט" טענה הנתבעת כי על התובעים לפנות לסוכן הנסיעות שלהם, אשר חובת יידוע אודות זהות הגורם המוביל, חלה עליו.

דיון

על היחסים בין הצדדים חל חוק התובלה האוירית, התש"ם-1980, אשר אימץ אל המשפט הישראלי את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנחתמה בורשה בשנת 1929 ולפרוטוקול המתקן אותה שנחתם בהאג בשנת 1955 (להלן ייקראו שניהם: "אמנת ורשה").

סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים..." אלא "אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם" (סעיף 20(1) לאמנה).

השאלה שיש לשאול היא האם נקטה הנתבעת בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שמא לא היתה בידה כל אפשרות לנקוט בהם. אולם טרם זאת יש ליתן מענה לשאלת הסיבה לדחיית הטיסה ב-11 שעות, אשר שנויה במחלוקת.

הסיבה לעיכוב בטיסה

אין מחלוקת כי  4 ימים לפני מועד הטיסה המתוכנן, הודיעה הנתבעת לתובעים, באמצעות סוכן הנסיעות שלהם, את דבר העיכוב בטיסה ב-11 שעות.

כאמור, המחלוקת בין הצדדים סבה בין היתר, סביב שאלת הסיבה לעיכוב בטיסה.

לדברי התובעים לא הובאה לידיעתם סיבת העיכוב בטיסה ולטענתם, לא בכדי, שכן העיכוב בטיסה נבע משיקולים כלכליים של הנתבעת, אשר לא הגיעה לתפוסה הרצויה מבחינתה בטיסה המקורית, וביקשה לאחד את הטיסה שלהם עם טיסה המאוחרת.

מנגד טוענת הנתבעת כי מקור העיכוב בטיסה הינו בתקלה טכנית במטוס. לדבריה, בתאריך 18/4/2007 הועבר המטוס לבדיקה שגרתית ותחזוקה שוטפת שאמורה היתה להסתיים בתאריך 28/4/2007. אולם בתאריך 25/4/2007 התגלה ליקוי טכני במטוס אשר בעקבותיו הוחלט על דחיית כל הטיסות שאמורות להתבצע באמצעותו, וביניהן, הטיסה בה היו אמורים התובעים לטוס.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הצדדים ראיתי להעדיף גרסתה של הנתבעת ולקבוע כי מקור העיכוב בטיסה הינו בתקלה שהתגלתה במטוס, וכי איל להטיל עליה את האשם לעיכוב בטיסה. אבאר:

בהודעתו של מר אלכס דור, מנהל מינהל הנדסה בנתבעת, מסביר מר דור כי המטוס בו היתה אמורה להתבצע הטיסה המקורית הינו מטוס EAA-601 מסוג בואינג 767 אשר הוכנס ביום 18/4/2007 לבדיקה שגרתית, שתוכננה כשנה מראש. לדבריו, במהלך הבדיקות האמורות,  ביום 26/4/2007, התגלה סדק בחיבור הכנף לגוף, אשר לשם תיקונו היה צורך בהזמנת ערכה מיוחדת מאת יצרנית המטוס, דבר אשר האריך את זמן התיקון.

טענותיו של מר דור בענין הימשכות זמן התיקון מעבר למתוכנן מגובות בלוחות הזמנים השונים של תחזוקת מטוסי אל על אשר צורפה לתצהירו.