בפני תביעה להתרת נישואי הצדדים, אשר היו שניהם נוצרים-קתולים-לטיניים עת נישאו בטכס נישואין נוצרי-קתולי-לטיני ביום 07... מאוחר יותר, ביום 12.5.09, המיר התובע את דתו לעדה הנוצרית-יוונית-אורתודוכסית ואלו האישה נותרה קתולית.
סעיף 2(4)
לפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: "הפקודה") קובע מפורשות, כי למרות כל המרת דת, השיפוט בענייני נישואין וגירושין ימשיך להיות בידי אותו בית משפט אשר שפט בעניינים אלו טרם ההמרה
"אלא אם כן נעשו גם בעל גם אשתו חברים לעדה דתית אחרת".
נוכח האמור בסעיף זה התבקש התובע להבהיר לבית המשפט מדוע יש לו סמכות לדון בתביעה, לאור העובדה שהמרת הדת של התובע בלבד התרחשה רק לאחר הנישואין ושבעת הנישואין השתייכו שני הצדדים לאותה עדה דתית.
בתגובתו כותב ב"כ התובע, כי המרת הדת נעשתה בהסכמת הנתבעת ועל דעתה, לאחר שהתובע והנתבעת הבינו כי אין כל סיכוי לשמירה על התא המשפחתי והואיל ובהתאם לכללי הדת הנוצרית-קתולית-לטינית אין אפשרות להתגרש, החליטו הצדדים בהסכמה, כך טען, להמיר דתם לעדה האורתודוכסית על מנת שיוכלו להתגרש. ברם, לגירסתו, ברגע האחרון שינתה הנתבעת את דעתה וחזרה בה מההסכמה להמרת הדת.
כיום, כך טען, משתייך התובע לעדה האורתודוכסית ומשכך אינו יכול לפנות לערכאת השיפוט הקתולית-לטינית, ואילו ערכאת השיפוט האורתודוכסית מבקשת לקבל את הסכמת הנתבעת לשם קניית סמכות. משכך, מבקש הוא מבית משפט זה לקבוע כי הסמכות להתיר את נישואי הצדדים נתונה בידיו.
עוד טען התובע, כי שיקול מרכזי עליו יש לתת את הדעת הינו הרציונאל העומד מאחורי הוראת החוק דנן, ולשם כך בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת הסמכות עליו לבחון את האפשרות של גירושין הלכה למעשה.
כמו כן טען, כי פרשנות החוק צריכה להיעשות ברוח חוקי היסוד, כאשר במקרה דנן חוסר היעתרות לבקשת התובע תפגע קשות בשני הצדדים באופן בלתי מידתי, כך גם נובע מכללי הצדק הטבעי.
מנגד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי המרת הדת של התובע נעשתה כניסיון נפל להתרת נישואיו ממנה ולא בהסכמתה.
בשאלת הסמכות העניינית, שללה הנתבעת מכל וכל את סמכותו של בית משפט זה לדון בעניין גירושי הצדדים וטענה כי הסמכות הייחודית לדון בעניין נתונה לבית הדין הנוצרי-לטיני-קתולי; מכוח סעיף 4(2) לפקודה, מכוח סעיף 54
לדבר המלך במועצה על א"י ומכוח סעיף 1(א)
לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) התשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק").
אכן, סעיף 2(4) לפקודה קובע דברים מפורשים וברורים אשר לא משאירים מקום לספק, כי בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בעניינם של צדדים שהשתייכו שניהם בעת הנישואין לאותה עדה, אלא בית הדין הנוצרי-קתולי-לטיני.
מבחינה זו צדקה הנתבעת בטענתה, כי המרת הדת אשר התבצעה לאחר הנישואין אינה מעלה ואינה מורידה לעניין סמכות בית משפט זה לפי סעיף 1(א) לחוק, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון (בה"נ 5212/97
סולטאנה אבו נג'יב נ' חסן אבו נג'יב, פ"ד נב(5) 140; בה"נ 34/72
חמדאן נ' שעיא, פ"ד כח(1) 225). השאלה הרלוונטית הינה, איפה, מה הייתה דת כל אחד מבני הזוג בעת נישואיהם.
במקרה שנדון בבית המשפט העליון (בה"נ 50/80
הנריק שקלרסקי נ' אננה שקלרסקי, פ"ד לז(3),
457), נישאו אדם יהודי ואישה נוצרייה-קתולית בנישואין קתוליים, כאשר זמן קצר לאחר מכן המיר האיש דתו לדת הקתולית. ביהמ"ש העליון קבע שם, כי משהמיר האיש דתו לעדה הנוצרית-קתולית נעשו שני בני הזוג בני אותה עדה דתית, ובכך קנה בית הדין של העדה הקתולית שיפוט ייחודי בעניין הגירושין.
העולה מן המקובץ הוא, איפה, כי בנסיבות המקרה דנן, בהן היו שני בני הזוג בני העדה הנוצרית-קתולית-לטינית עת נישאו, וכיום רק התובע המיר דתו כך שאין הצדדים בני אותה עדה דתית היום. אין מנוס מן המסקנה שסמכות השיפוט הייחודית בעניינם נתונה בידי בית הדין של הכנסיה הקתולית-לטינית ולא בידי בימ"ש זה.
אף שדברי התובע בדבר הסבל הרב הנגרם לשני הצדדים נוגעים אל הלב, אין מקום לסטות מן ההלכות הברורות שנקבעו בעניין זה, ובעניין זה יפים הדברים שאמר הנשיא י' כהן שם:
"בעת שנערכו הנישואין בכנסיה הוא ידע היטב שבנישואין קתוליים אין גירושים" (שם).
לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה.
ואולם, נוכח מצוקתו האמיתית של התובע ומתוך רצון להושיט לצדדים עזרה נוכח סבלם המתמשך, אני נעתרת לבקשת התובע ומפנה הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה על מנת שינסו להגיע להסכמות בעזרתה. לשם כך, אני מורה על השארת התיק פתוח למשך 30 ימים נוספים.
יחידת הסיוע תדווח לביהמ"ש בתוך 30 ימים מהיום.
התיק יובא בפני בתוך 30 ימים מהיום.