דחיית תביעה להחלת חזקת השיתוף

פתח דבר

1. התובעת הינה עובדת הוראה גרושה ואם לשני ילדים בגירים, והנתבע מתווך דירות גרוש ואב לשלושה ילדים שהם במשמורתו.

2. הצדדים הכירו בשנת 2006, וניהלו מערכת יחסים לתקופה של כ8 שנים אך לא התגוררו תחת קורת גג אחת למעט תקופה קצרה של מספר חודשים לפני הפירוד בחודש 1/2014 . לצדדים אין ילדים משתופים.

3. בשנת 2010 רכש הנתבע דירה ברח' XXX ב- XXX הידועה כגוש XX חלקה XX; בה התגורר קודם יחד עם ילדיו; הזכויות בדירה נרשמו על שמו של הנתבע.

אין מחלוקת כי התובעת נתנה לנתבע הלוואה בסך של 200,000 ₪ לצורך רכישת דירה זו, אשר הוחזרה לה במלואה. (להלן :"הדירה").

4. בדירה זו בוצעו עבודות שיפוץ ונרכש ריהוט, וב9/2013 עברה התובעת יחד עם ילדיה לגור יחד עם הנתבע וילדיו בדירה . אולם היחסים התערערו והתובעת עזבה את הדירה כבר ב1/2014.

5. בין הצדדים התגלעו מחלוקות באשר למהות היחסים ביניהם, האם הם בגדר בני זוג ידועים בציבור כטענת התובעת, האם לתובעת זכויות קנייניות בדירה ובתוך זה שאלת מימון רכישת הדירה, ביצוע עבודות השיפוץ ורכישת ריהוט.

6. על רקע זאת, הגישה התובעת את התביעה כאן ובהמשך  כתב תביעה מתוקן בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי להכיר בצדדים כידועים בציבור, לתן פסק דין הצהרתי כי הדירה  הינה בבעלותה המלאה של התובעת לרבות תכולת הדירה.

7. הנתבע מצדו, ביקש לדחות את התביעה; הכחיש ניהול מערכת יחסים של "ידועים בציבור", טען כי דירת המרבה הנה בבעלותו הבלעדית הוא, ואין לתובעת זכות בה.

8. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, נחקרו בפני והגישו סיכומים בכתב.

טענות התובעת

9. הצדדים הינם בני זוג ידועים בציבור"; הצדדים הכירו בשנת 2006 וניהלו מערכת יחסים למשך כ 8 שנים.

10. משך תקופת יחסיהם שמרו הצדדים על הפרדה רכושית מוחלטת למעט בדירת המגורים נשוא התביעה. הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים אך התובעת נהגה להעביר כספים רבים לנתבע ולהשתמש בכספיה בהתאם לצרכי הנתבע ובקשותיו.

11. במהלך 7 וחצי שנות היכרותם הראשונות , הצדדים לא התגוררו תחת קורת גג משותפת אך ניהלו חיי משפחה לכל דבר , סעדו יחדיו ובכל לילה היו ישנים בביתו של האחר יחדיו; לשיטתה, חרף העדר מגורים משותפים, יש לראותם כידועים בצבור מכוח התנהלות חיי השיתוף ורצונם למסד את חייהם ביחד; הנתבע הציע לתובעת נישואין מספר פעמים אך התחמק מכך בהמשך.

12. בין לבין נרכשה הדירה . הצדדים יחד עם ילדיהם התגוררו תחת קורת גג אחת בדירה זו. לאחר שהבין  הנתבע כי התובעת "שיחקה לידיו" ובאמצעותה נרכשה הדירה  ושודרגה, הוא שינה את עורו והתנהלותו כלפי התובעת והחל להתעלל בה, וכתוצאה  מכך התובעת נאלצה לעזוב  את הדירה ללא ציוד /תכולה בסיסיים זאת בעטיו של הנתבע.

               עם עזיבתה את הדירה , היא נאלצה למכור את הדירה שהייתה בבעלותה  היא, כך שכיום נותרה חסרת רכוש משלה.

13. בסיכומים חזרה בה התובעת  מטענתה למלוא זכויות הבעלות  בדירה זו, וטענה  למחצית הזכויות בדירה זו.

לשיטתה, מדובר בדירת מגורים משותפת; היא השקיעה כספים ברכישתה ושיפוצה , מתוך כוונה כי מדובר בדירה אשר תשמש למגורי שני הצדדים וילדיהם.

14. התובעת מימנה את רכישת הידרה; היא נטלה הלוואות ומשכנה את דירותיה על מנת לממן רכישת הדירה ושיפוצה; ללא כספי התובעת לא יכל הנתבע לרכוש דירה זו כאשר המימון הראשוני של הדירה היה בזכות הלוואה בסך של 200,000 ₪ שנתנה התובעת לנתבע. התובעת טוענת גם ל"מימון" תשלום המשכנתא הרובצת על הדירה .

כן טוענת התובעת כי היא נתנה לנתבע הלוואה שנייה בסך של 350,000 ₪ , ועוד הלוואה בסך 100,000 ₪ שנטלה התובעת מאמה המבוגרת; בכספי הלוואה, ממנה התובעת את כל עבודות השיפוץ המאסיבי בדירה ורכשה מרבית הציוד והתכולה של הדירה, רכשה רכב ומימנה עוד הוצאות. במצב זה , יצר נתבע הסתמכות וצפייה אצל התובעת , כי יחיו יחד  תוך כוונת שיתוף בדירה זו.

15. באשר לתכולת הדירה, גם כאן חזרה בה התובעת מעתירתה בתביעתה למלוא תכולת הדירה, ועתרה בסיכומיה להשיב התכולה שנרכשה מכספי התובעת ובהתאם לקבלות שצורפו לתביעתה.

טענות הנתבע

16. הצדדים אינם בגדר "יודעים בציבור", משלא הוכח קיום התנאים לכך. הם לא ניהלו חיי אישות כבעל ואישה ולא ניהלו משק בית משותף; להפך הצדדים עד 2/9/2013 התגוררו בנפרד כל אחד בדירתו עם ילדיו , ולנו זה אצל זו באופן ספורדי שאינו סדיר. הקשר ביניהם לא היה רציף והיה מרובה בפרידות . הצדדים ניהלו משטר של הפרדה רכושית מוחלטת לרבות בחשבונות הבנק.

17. דירת המרבה הנה של הנתבע בלבד. אין לתובעת כל זכות בה. משטר הפרדה רכושית חל גם על דירה זו. התובעת לא הוכיחה כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית בדירה זו .

18. בשנת 2010, רכש הנתבע מכספו הוא את הדירה בה  היה מתגורר יחד עם ילדיו וזו נרשמה על שמו בלבד. לצורך רכישת הדירה, נטל הנתבע משכנתא בסך של 510,000 ₪ מבנק הפועלים בע"מ, כן הנתבע קיבל מהתובעת הלוואה בסך של 200,000 ₪, אך הוא החזיר לה מלוא הלוואה זו .

19. רק בתאריך 2/9/2013 עברה התובעת וילדיה להתגורר יחד עם הנתבע וילדיו בדירה, בהתאם לרשות זמנית שנתן להם הנתבע. קדם לכך , היה ניסיון של הצדדים למצוא דירה חלופית בשכירות שתתאים לשתי המשפחות , ניסיון שכשל, בעקבות כך ועל פי עצת התובעת , נערכו עבודות התאמה בדירת הנתבע לשם ניסיון לבחינת יכולתם של הצדדים לגור ביחד אך בראיה מפוקחת כי ייתכן שמהלך זה לא יצליח.

20. שני הצדדים השקיעו סכומים שונים בעבודת התאמה ורכישת המיטלטלין. אך לה בסכומים להם טוענת התובעת .ככל שהתובעת תגיש תביעה כספית ותוכיח הסכומים שטענה כי השקיעה בדירה לרבות ברכישת מיטלטלין תוך התחשבות כי חלק ניכר מהמיטלטלין נלקחו על ידה וחלק ניכר מההשקעות ירדו לטמיון , תהא זכאית התובעת להשיב אותם סכומים, אך כאמור תביעה כספית לא הוגשה.

21. לאחר השלמת עבודות אלה, עברו כאמור התובעת וילדיה ב2/9/13 לגור בדירה.

אולם יחסי הצדדים התערערו וכבר בחודש 11/2013 עברה התובעת להתגורר בנפרד ביחידה  הנפרדת שבדירה יחד עם ביתה , כאשר בנה של התובעת נותר להתגורר בדירה  יחד עם הנתבע וילדיו. בתאריך 12/1/2014 עזבה התובעת את הדירה, ללא הודעה מקודמת  לאחר שרוקנה אותה .

על המדוכה

22. האם הצדדים קיימו מערכת יחסים של "בני זוג ידועים בציבור"?

               למי הזכויות הקנייניות בדירה ? האם לתובעת יש זכויות  קנייניות בדירה  או שמא הדירה היא בבעלותו המלאה של הנתבע?

מצב משפטי- ידועים בציבור

23. הלכה פסוקה היא, כי שני תנאים צריכים להיות מוכחים כדי שאישה תיחשב כ "ידועה בציבור" של אדם והם: חיי משפחה כבעל ואישה וניהול משק בית משותף (ע"א 621/69, נסיס נ. יוסטר, פד"י כ"ד (1), 617; ע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון פ"ד מג(1), 431 ; ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן פ"ד לט(2), 690) ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3), 683); ודוק, אין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים שאינם משתלבים זה בזה אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה (ע"א 107/87); תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00רות דנינו נ' משה מנע ו-2 אח' פ"ד נו(3), 683). כאשר בבוא בית המשפט לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני זוג לא נשואים, ראוי שבחינה זו תעשה על פי קריטריונים סובייקטיביים: כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם (ע"א 79/83 לעיל).

24. על פי הילכת השיתוף בין בני זוג חזקה על בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים מצוי בבעלותם המשותפת )ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון, פורסם באתר נבו; ע"א 253/65 - זהבה בריקר נ' ישראל בריקר וערעור שכנגד פ"ד כ(1), 589; ע"א 595/69 - מרים אפטה נ' אשר אפטה ו-2 אח' פ"ד כה(1), 561). כאשר, "השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות" (ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' עזרא יעקובי ואח', פ"ד מט(3), 529); יחד עם זאת, "חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה" (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', תק-על 2006(4), 3794).

25. בהתקיים התנאים של הלכת השיתוף, עשויה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים כידועים בציבור (ע"א 52/80 ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן’ פ"ד לח(1), 443 וע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי פ"ד נא(1)); כאשר הכלל הוא "כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן-זוג נשוי (ע"א 4385/91 סלם נ' רם כרמי ; בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים ואח' . תק-על 2006(4), 3866);

26. לא רק זאת, נמצא פסיקה לפיה, כשמדובר בבני זוג ידועים בציבור נדרשת "ראיה נוספת", במה דברים אמורים? בע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי, נקבע :"בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף- שלא הובאו ראיות לסתירתה- עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג".

הכרעה

27. מבדיקת מכלול הנסיבות והראיות שוכנעתי כי ,הצדדים ניהלו חיי זוגיות בלבד , תוך הפרדה רכושית מוחלטת וללא ניהול משק בית משותף כבעל ואישה .

התובעת הינה גרושה ואם לשני ילדים בגירים, והנתבע גרוש ואב לשלושה ילדים שהם במשמורתו. הצדדים  ניהלו מערכת יחסים במשך כ8 שנים, כאשר הם הכירו בשנת 2006, מערכת היחסים נמשכה עד שלהי שנת 2013 תחילת 2014.

               במהלך תקופה זו, בני הזוג קיימו חיי אישות; אך אין מחלוקת כי לצדדים אין ילדים משותפים, דבר  המחזק הגרסה כי הם  לא התכוונו לנהל חיי משפחה ותא משפחתי לכל דבר וענין אלא ניהול מערכת זוגיות בלבד.

העדר נישואין פורמאליים

28. במסגרת היחסים בין הצדדים, הנתבע הציע , לפחות פעם אחת, נישואין לתובעת, אם כי בסוף הם לא נישאו:

לדברי התובעת, הנתבע הציע  לה נישואין פעמיים, הנתבע קנה לה טבעת, ויש להם גם תמונות (עמ'11ש4-8); התובעת הסכימה להצעת הנישואין אך זה נדחה בעטיו של הנתבע ולא היא . (ראה עמ'10ש22-32ועמ'11ש1-3).

הנתבע מסר והצהיר כי כן הציע לתובעת נישואין  פעם אחת אך זאת בלחץ שהפעילה עליו; ( (עמ'27ש31-32); הנתבע אשר  גם כי התובעת הסכימה אך הוסיף "היא לחצה והצעתי ועובדה שלא קרה כלום. נפרדנו במהלך הדרך עוד כמה פעמים" (עמ'28ש1-4).

ודוק ,בין אם מדובר בהצעת נישואין  פעם אחת או פעמיים, הרי  בסופו של יום הצדדים לא נישאו זה לזו, כאשר העדר נישואים פורמאליים , בפרט שאין מניעה הלכתית או אחרת לנישואין, בנסיבות אלה  מוסיף ומחזק הגרסה  כי הכוונה הייתה לניהול מערכת זוגית בלבד, ללא התחייבות, ללא מחויבות,  וללא כוונה לניהול תא משפחתי, וללא כוונה לשיתוף בעניינים רכושיים ביניהם.(לענין העדר נישואין פורמאליים השווה -ע"א 4385/91‏ סלם נ' כרמי וערעור שכנגד, פ''ד נא(1) 337); בנסיבות אלה ,אומד דעתם של הצדדים לגבי האופן שבו הם עצמם ראו את יחסיהם, אינו אומד דעת משותף; ככל שהתובעת דימתה בנפשה, שאכן היא והנתבע אוחזים בשותפות זוגית - משפחית, אומד דעתו של הנתבע, היה שונה.

               היחסים בין הצדדים ידעו גם כן מריבות ופרידות:

29. מעדויות הצדדים ניתן להסיק, כי משבר רציני שפקד היחסים בין השניים היה בשנת 2010, אז הייתה פרידה ארוכה של חודשיים בערך, בה התובעת הייתה עם בן זוג אחר!:

מעדותה של התובעת עצמה עולה, כי בשנת 2010 הצדדים נפרדו זה מזו, לתקופה של כחודשיים"(עמ'8ש13-17) מלבד פרידה זו, "היו פרידות של יומיים אולי שלושה"(עמ'8ש17-18) אך לא היו פרידות של חודשים ארוכים(עמ'8ש19-20); לא רק זאת, התובעת אישרה ומסרה כי בפרידה בשנת 2010 היה לה בן זוג בשם "XX" , (עמ'8ש22-24) אך לשיטתה ,מלבד זאת לא היה בן זוג "באף פרידה של מספר ימים או שבועות לא היה בן זוג" (עמ'8ש22).(ראה גם עמ'14ש11-20).

גם לשיטת הנתבע יחסי הצדדים היו רצופות מריבות ופרידות במהלכן התובעת אף ניהלה יחסים  עם גברים זרים.

אם כי בהמשך ועל כך אין מחלקות, כי  הצדדים חידשו את הקשר ביניהם! כן בחלוף שנים,  ב9/2013 התובעת עברה עם ילדיה  לגור בדירת המרבה, אך מהר מדי כבר ב1/2014 היא עזבה את הידרה, כאשר לשיטת שני הצדדים, היחסים בתקופת מגורים ביחד, היו מעורערים.

מגורים משותפים תחת קורת גג אחת?

30. במהלך תקופת ההכרות , כ8 שנים, הצדדים לא התגוררו יחד תחת קורת גג משותפת אחת, אלא רק לתקופה של 4 חודשים בערך מ2/9/2013 עד 12/1/2014:

-התובעת עצמה מאשרת כי ב2/9/13 עברה עם ילדיה להתגורר בדירה ברח' XX, דירת המרבה, וכבר  ב11/2013 התובעת ובתה עברו להתגורר ביחידת דיור נפרדת שבדירה  והיה קרע בין הצדדים, כאשר בנה החייל היה מגיע בסופי שבוע וגר בדירה למעלה , וב12/1/14 עזבה את הדירה (עמ'20ש18-23., ראה גם עמ'10ש1-18).גם הנתבע מאשר ומסכים לתקופות כניסת התובעת וילידה לבית המרבה ומעברה ועזיבתה בהמשך .

31. לגבי התקופה הראשונה , היינו בתקופה מ 2006 עד 9/2013 , אין מחלקות שאין מגורים משתופים תחת קורת גג אחת, אלא לינה לעתים אחד אצל השני אם כי הצדדים חלוקים בשאלת תכיפות ותדירות הלינה:

התובעת מנסה לשכנע כי העדר מגורים משותפים אין בו כדי לפגוע בהיותם ידועים ציבור ומפנה לפסיקה  בעניין; התובעת הצהירה  כי לא התגוררו ביחד אך חרף זאת ניהלו חיי משפחה לכל דבר, ובכל לילה היו ישנים בביתו של האחר יחדיו ; אולם התובעת לא הוכיחה גרסתה כאן; התובעת עצמה אישרה כי במהלך הקשר ביניהם, היו לילות שלא ישנו ביחד, אישרה גם כי הנתבע לא אהב לבוא ללון אצלה ובדרך כלל היא זאת שבאה לדירה שלו(עמ'12ש20-25); אם כי התובעת שללה את הטענה כי הגיעה לדירת הנתבע ללינה בעיקר בסופי שבוע או ימי שישי ולשיטתה  היא הגיעה גם במהלך השבוע ולא רק ללינה אלא גם לעזור לילדיו (עמ'12ש26-29); בכל מקרה התובעת לא הצביעה על סיבה סבירה ומשכנעת להעדר מקום מגורים משותפים אחד קבוע במשך תקופה זו.

הנתבע מצדו ניסה להפחית מתכיפות הלינה המשותפת; הוא טען כי מדי פעם ישנו הצדדים אחד אצל השני אך בוודאי לא בתדירות יומיומית; הוא הסביר  כי היות וילדיו היו קטנים וסירב להשאירם ללון לבד בבית, ברוב המקרים, המפגשים בינו לבין התובעת היו אצלו בבית, ועל כך אף היו לא מעט מריבות ביניהם.

בהתחשב במכלול נסיבות חיי הצדדים, בפרט בהתחשב בכך שלכל אחד  מהם יש ילדים משלו שעליו לדאוג להם, סביר להניח כי במשך תקופה של יחסים כ 8 שנים, הצדדים אכן לנו אחד אצל השני , לא בכל לילה אך  גם לא רק "מדי פעם " בלבד. מה שכן לא הוכח כאן קיום מקום מגורים משותף אחד קבוע גם לא במתכונת "פעם אצלו" ופעם "אצלה".

32. הדרישה למקום מגורים משותף וקבוע כתנאי מוחלט שבלעדיו אין (ע"א 17/66 וודק נ' צבעוני, פ"ד כ(3) 383) נרככה עם השנים והעדרו של מקום מגורים קבוע ששני בני הזוג מתגוררים בו, לא שלל את האפשרות להיחשב כידועים בציבור. כך, למשל, בע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, התגוררו בני הזוג לעתים בדירת הגבר ולעתים בדירת האישה, ועובדה זו לא שללה את מעמדם כידועים בציבור ( ראה תמש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני והפסיקה שם); אולם לא כך הוא במקרה דנן. אמנם בקשר שני של אנשים מבוגרים, סביר שהצדדים שמורים על שני מקומות מגורים ולנים אחד אצל השני, אך במקרה שלנו בחינת מכלול נסיבות חיי הצדדים כאן, דומני כי העדר מקום מגורים משותף אחד קבוע של הצדדים במשך  כ8  שנים, כמעט רוב תקופת הקשר שלהם, כשלא מצאתי טעם סביר ומספק לכך, לא כלכלי ולא אחר,  מעיד יותר על אופי היחסים ביניהם, כיחסים שלא חרגו מיחסי זוגיות ללא כל כוונה לניהול תא משפחתי או חיי משפחה, כפשוטם. וראיה לכך גם תקופת המגורים ביחד בדירת המרבה, שארכה רק כ 4 חודשים בלבד.

ניהול חיי משפחה –

33. לשיטת התובעת, הצדדים נהגו לארח חברים ובני משפחה בביתם במהלך מגוריהם המשותפים יחדיו, נהגו לבלות רבות בבתי מלון, בסרטים ובהצגות, צימרים, מסעדות, התארחו ואירחו בסעודות החגים יחדיו, והיו בעלי חברים משותפים רבים . עוד הוסיפה התובעת כי כל אחד מהם ראה בילדי האחר כילדיו שלו ונהגו כחיי משפחה לכל דבר וענין ; ילדי הנתבע ראו בה "דמות אם", והיא דאגה להם ולוותה אותם ; היא הייתה מגיעה לדירת נתבע גם במהלך השבוע-  לא רק ללינה אלא גם כדי לעזור לילדיו: ללוות אותם לטיולים, לעזור להם במבחנים וללכת לימי הורים וכו'(עמ'12ש26-29).

34. מנגד עמד הנתבע על עמדתו, כי לא התקיים אורח חיים תקין המאפיין בני זוג ידועים בציבור; הנתבע בכתב ההגנה הכחיש טענות התובעת כאן, לשיטתו הוא נהג בילדי התובעת בכבוד ובמסירות אך לא מדובר בניהול חיי משפחה כטענת התובעת; לשיטתו  אירוח מכרים או בני משפחה היה פעמים בודדות שאירעו לעתים רחוקות , כאשר בכל שנות היכרותו עם התובעת , נפשו בבתי מלון לא יותר מ3 או 4 פעמים; באשר לילדים, טען הנתבע כי  זכור פעם אחת שהתובעת ליוותה את בתו לרופא, ואולי פעמים בודדות בהן התובעת התלוותה לנתבע למסיבות בהן השתתפו ילדיו, אולם התמונה שמנסה התובעת לצייר רחוקה מהמציאות.

35. מחומר הראיות שהובא בפניי, לא הוכח כי חיי הצדדים כאן התאפיינו בניהול חיי משפחה כפשוטם , לא ניהלו אורח חיים קבוע, בו  מנהלים משק בית ,יוצאים ומבלים ביחד, מטפלים ודואגים לילדיהם, ככל משפחה רגילה אחרת.

התובעת ניסתה לצייר תמונה של ניהול חיי משפחה לכל דבר; אולם התובעת לא הביאה ראיות להוכחת גרסתה כאן; לא הביאה מסמכים או עדים, היכולים להעיד על אורח החיים הנטען, לא הביאה למשל הילדים שלה או הילדים של הנתבע להעיד בעניין זה , לא הביאה תמונות , לא הביאה ראיות להתנהלות היומיומית ולא למאמץ משותף לקיום תא משפחתי. לטעמי אף יש קושי , לפחות מכשול, בניהול אורח חיים נטען זה בשים לב לכך שהצדדים לא התגורר ברוב התקופה, תחת קורת גג קבועה אחת. בכל מקרה לטעמי, התנהלות מכובדת –אכפתית של התובעת כלפי ילדי הנתבע, אין משמעה כאן, ניהול חיי משפחה כתא משפחתי אחד , תוך מחויבות משותפת.

הפרדה רכושית

36. כפי שניווכח להלן, הצדדים ניהלו משטר של הפרדה רכושית , כולל בדירת המרבה, וניהול חשבונות נפרדים.

               התובעת עצמה טענה כי לא ניהלו משק בית משותף  וכי משך תקופת יחסיהם שמרו הצדדים על הפרדה רכושית מוחלטת למעט בדירת מגורים נשוא כתב תביעה זה. אולם התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה לאי קיום הפרדה בדירת המרבה ואתייחס לכך בהמשך בפרק נפרד.

37. הצדדים עבדו כל אחד למחייתו .

התובעת בוגרת אוניברסיטת חיפה, בעלת תואר ראשון ותואר שני בספרות, לשון וחינוך בעלת תעודה יועצת זוגית. אך היא עוסקת כמורה (עמ'8ש26-32).

הנתבע הנו מתווך דירות במקצועו. בעת הגשת התביעה , היה סטודנט תואר ראשון שנה ב' ללימודי משפטים במכללת כרמל בחיפה .

כל אחד מהצדדים צבר זכויות סוציאליות ואחרות על שמו. כאשר מעדות התובעת ניתן להסיק, כי  היא לא רואה בנתבע כשותף או מוטב בזכויות אלה ולא מסכימה  שיקח כל חלק בזכויות אלה.(עמ'9ש1-6).

38. הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, כאשר כל אחד מהצדדים הפקיד את המשכורת שלו לחשבון בנק שלו; התובעת עצמה אישרה ומסרה זאת בכתב התביעה ובתצהיר וכן בעדותה (עמ'8ש5-9).

לטענת התובעת  היא נהגה להעביר כספים רבים לנתבע ולהשתמש בכספה בהתאם לצרכי הנתבע ובקשותיו (עמ'8ש5-9) .

מנגד, מכחיש הנתבע   העברת כספים ע"י התובעת; לשיטתו, ככל שהתובעת העבירה אליו סכומים פעוטים לעתים רחוקות , הרי שמדובר בהלוואת שהוחזרו לה באופן מלא ומידי,  וגם הוא העביר לידי התובעת לא אחת סכומים כאלה ואחרים ,אך כאמור מדובר בהלוואות נקודתיות וקצרות מאוד שיש בהן אך ורק כדי להמחיש עד כמה לא היה כל שיתוף בכספים ו/או בנכסים  אחרים בין הצדדים.

שני הצדדים לא הביאו אסמכתאות לעניין העברת הכספים או ההתנהלות השוטפת , אך בנסיבות אלה, ובשים לב לעמדות שני הצדדים ובהעדר ראיות מוצקות וברורות, מסתברת יותר  המסקנה כי ,במהלך תקופת היחסים בין השניים, כ 8 שנים, היו העברות כספים בין השניים, אם זה עזרה או תמיכה או רכישת מתנות לצדדים או ילדיהם וכו'  אך לא הוכח כי ,הדבר נעשה מתוך כוונת שיתוף, תוך מחויבות לתא המשפחתי  ולנטל הכלכלי של כל אחד כלפי ביתו וילדיו ,כמו אצל בני זוג אחרים הפועלים כדרך טבע ורגיל, תוך מאמץ משותף. התובעת אף נשאלה מדוע נתנה את הכסף כטענתה והשיבה :"כי את הכל עשיתי באהבה, הכל נתתי באהבה, הייתה באהבה אתו חשבתי שאהבה היא מספיקה זאת הסיבה, ...."(עמ'8ש10-13). כך שבהתאם לגרסתה של התובעת עצמה אין מדובר בנתינה תוך מחויבות ומתוך כוונה לשיתוף.

39. בנוסף, מתברר כי לנתבע יש עוד חשבון עו"ש פרטי בבנק דיסקונט,  שלא ידעה עליו התובעת כטענתה היא בתצהירה  .בנסיבות מקרה זה  אי ידיעת התובעת על חשבון זה, מחזקת את הטענה  להפרדה הרכושית בין השניים.

40. דירות נפרדות לכל צד -

-מעדויות הצדדים עולה כי לתובעת היה רכוש מקרקעין, משלה, אשר היא ניהלה אותו, ללא מעורבות מצד הנתבע; היא רכשה, השכירה ומכרה ללא מעורבות של הנתבע:

מעדות התובעת עצמה עולה (עמ'9ש7-26 , עמ'21)כי  הייתה בבעלותה  דירה ברח' XX ב- XX; היא השכירה דירה זו, ובדמי השכירות שילמה עבור דירה ,ששכרה למגוריה היא וילדיה; בהמשך , לאחר הפרידה ב2010, היא מכרה דירה זו שבבעלותה במחיר של 570,000 ש"ח ( עמוד 16 שורות 31-32) ,אחר כך ובשנת 2013 קנתה דירה להשקעה ב- XX ומכרה אותה שוב בשנת 2014 בסך של 670,000 ₪( עמוד 21 שורות 7-8).

כך גם לשיטת הנתבע , הוא לא היה מעורב  ברכישות  ומכירות של  הנכסים של התובעת, וגם לא במצב הפיננסי שלה (עמ'26ש25-29).

ניהול רכוש נפרד של התובעת ללא כל מעורבות הנתבע, מהווה אינדיקציה מובהקת למשטר ההפרדה הרכושית שניהלו הצדדים.

41. לתובעת עצמה רכב משלה, רכב מסוג "XX" מ2008 (עמ'17ש25-26).

בהקשר זה אציין כי מעדויות הצדדים עולה כי היה  על שם התובעת עוד רכב XX 2006 ; אולם כאן הצדדים חלוקים בשאלה מי הבעלים האמתי של הרכב, מי ממן רכישתו ומי מחזיק ברכב זה וכו' .

התובעת מסרה  כי הנתבע  "שידל אותה" לרכוש עבורו רכב ,מדובר ברכב מזדה 2006 , אשר נרכש ב 2013 ,הנתבע העדיף לרשום אותו על שמה היא על מנת לקבל כספי מל"ל , הוא אף ניצל רישום זה וגלגל לפתחה חובות שצבר בכביש אגרה; היא לא נהגה בו  אך היא לקחה רכב זה (עמ'17ש20-27),(עמ'18ש17-25).

הנתבע בתצהירו מאשר כי, התובעת רכשה רכב XX בסך 27,000 ₪ אך  לטענתו הוא השיב לה הסכום  ולדבריו התובעת שמרה רכב זה בחזקתה הבלעדית ואף מכרה אותו לצד ג. הנתבע מעלה בהקשר זה טענות כי נשא בתשלומים בגין רכב כמו ביטוח ואחרות. באשר לחשבונית כבשי 6 שצירפה התובעת זה בגין חודש7/14 אז הרכב לא היה בחזקתו .

אף אחד מהצדדים לא הוכיח גרסתו הוא; אך התנהלותם הצדדים  גם בעניין רכב זה , מעיד בכללי על התנהלות של הפרדה ביניהם , "זה שלך וזה שלי" , כאשר גם כאן עולה שאלת "הלוואת כספים" בין השניים לצורך רכישה רכב.

42. הסכם ממון שלא נחתם:

מעדות התובעת עולה, כי, בשנת 2013 היא ונתבע פנו ביחד לעו"ד XX עבד מ- XX , -עו"ד מטעם שניהם כטענתה- כדי להכין/לערוך הסכם יחסי ממון , אולם בסופו של דבר  הסכם זה לא נחתם (עמ'11ש11-27); התובעת מסרה כי ההסכם לא נחתם בעטיו של הנתבע;. הלה התחמק מלחתום על ההסכם במשך חודשים , כפי שהתחמק מנישואין, בעוד שהיא ישבה וחיכתה בסבלנות שהוא יחתום על ההסכם (עמ'11ש20-24); התובעת שללה הטענה כי עלתה הצעה מצד עו"ד או מצידה היא, שכל הרכוש יהיה משותף כולל דירת התובעת ברח' XX והדירה שלו ברחי' XX; היא ענתה בחריצות :  "זה בטח לא הצעה שהייתי מקבלת, זאת לא הצעה שעלתה זה היה ברור שהדירה ברח' XX שלי והדירה ברח' XX היא גם שלי כי השקעתי שם כספים והוא לא השקיע בה שקל" (עמ'11ש15-19 ).

הנתבע עצמו מסכים ומוסר כי לא נחתם הסכם ממון. ולשיטתו התובעת רצתה לאחד כל הנכסים אך הוא התנגד לכך נמרצות.

אמנם לא הוברר מה היה תוכנו של הסכם הממון הנטען, אך לטעמי, העובדה שהצדדים לא חתמו על הסכם הממון, מתווספת לשאר הנסיבות לעיל ומלדת על העדר כוונה לשיתוף או שהצדדים לא הגיעו לכדי רצון ברור סופי  ומגובש  לעניין השיתוף בנכסים  .

43. המסקנה המתחייבת מהצטברותם של הנסיבות והנתונים לעיל ביחד היא ,כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת , ללא גילוי כל כוונה לשיתוף.

כוונת ספיציפית  לשיתוף בדירת המרבה  האומנם?

44. לב לבה של המחלוקת בין הצדדים הינה הזכויות בדירת המרבה.

45. גרסת התובעת-

א.           לשיטת התובעת  מדובר בדירה שנרכשה במימון מלא שלה , היא אף שיפצה ושידרגה אותה ורכשה ריהוט יקר ערך, מדובר בדירה יוקרתית ושוויה כיום של כ-2 מיליון שקל; ללא כספי התובעת, לא יכול היה הנתבע לרכוש דירה זו, כאשר המקור הממוני הראשוני של הדירה היה של התובעת עצמה, התובעת השקיעה בדירה מתוך כוונה כי מדובר בדירת מגורים משותפת.

ב.            לעניין  נסיבות רכישת הדירה ודרך מימונה , טענה התובעת כי הנתבע שכנע אותה לעבור ולחיות תחת קורת גג משותפת, על מנת שיוכלו להעניק האחד לשני זמן איכות מעבר לחברות הנדירה שנרקמה ביניהם , הנתבע התנה את הדבר בכך שהתובעת תיאלץ ללוות כספים על מנת שיקנה דירה.

הנתבע רכש דירה זו  בסך של 700,000 ₪ כאשר המימון היה : 200,000 ₪ כספי מימון של התובעת (הלוואה ראשונה); יתרת התמורה באמצעות לקיחת משכנתא מבנק הפועלים.

לצורך קבלת הלוואה זו התובעת משכנה את דירתה ברח' XX ב- XX.

 בין הצדדים סוכם כי התובעת תקבל ההלוואה בחזרה תוך ימים ספורים מיום דרישתה לכך . לאחר כ 6 חודשים ממתן ההלוואה הראשונה, הנתבע לא אפשר לתובעת לגור איתו; וכן אחר כ6 חודשים, יחסי הזוגיות  ביניהם עלו על השרטון , והתובעת פנתה לנתבע להחזיר לה את כספי הלוואה; הנתבע נענה בחיוב והשיב לה את הכספים תוך 60 יום.

ג.            לאחר המשבר בין הצדדים, הנתבע התחנן בבכי לתובעת לחזור לחייו;  ותוך ניצול תמימותה  הוא מתנה חזרתם בכך שגם הפעם תלווה לו התובעת כספים לשם שיפוץ דירת המגורים כך שעל פי דבריו תשתמש לדירת מגורים משותפת, והוא אף מציע לה  נישואין , ניהול חיי נישואין ותא משפחתי מורחב הכולל את הצדדים וילדיהם  .

התובעת נתנה לנתבע הלוואה שנייה בסך של 350,000 ₪ ואף יותר. לצורך מתן הלוואה, משכנה התובעת את הדירה ברח' XX 7 ב- XXX  . (לראה מפנה לנספח א לתביעה- אישור על משכון דירה)כמו כן "שידל" הנתבע את התובעת לקבל הלוואה מאמה- אישה מבוגרת חיה מקצבת ביטוח לאומי, נאלצה למשוך את שארית חסכונותיה שהיו אמורים לעמוד לה בימי זקנתה. מדובר בהלוואה בסך של 100,000 ₪.

התובעת מימנה בכספי הלוואה זו את כל השיפוץ המסיבי בדירה , כולל רכישת ריהוט; כן היא שילמה עבור הוצאות שונות  הקשורות בדירה ; התובעת מפרטת בכתב תביעה וגם בתצהירה את עבודות השיפוץ, וגם הריהוט שרכשה.

ד.            התובעת עברה עם ילדיה לגור בדירה; אולם אז הבינה התובעת כטענתה כי ,הנתבע השתמש בה כמכשיר לרכישת הדירה ושיפוצה; הנתבע שינה את עורו והחל להתנהג אליה, באלימות ובהשתלטות,  עד שבסוף נאלצה לעזוב .

46. גרסת הנתבע-

א.           מדובר בדירה בבעלותו של הנתבע;  הנתבע התגורר בדירה זו  יחד עם ילדיו בשכירות החל משנת 2005 ורכש אותה  ב2010,   והיא נרשמה על שמו ב"טאבו". דירה זו נרכשה 3 שנים קודם  לפני שעברה התובעת להתגורר בה  בחודש 9/2013 וזאת לתקופה קצרה , על פי רשות זמנית שנתן לה הנתבע  , רשות שבוטלה .

               הנתבע רכש הדירה מכספו הוא: משכנתא שנטל הנתבע מבנק הפועלים בסך 510,000 ₪ , אותה הוא משלם מדי חודש . כן סך של 200,000 ₪ הלוואה שקיבל מהתובעת, אך הוא  מדגיש כי  הצדדים נפרדו בשנת 2010 והוא החזיר לה הלוואה זו במלואה כבר ב 10/2010 , ואין בסכום זה כדי להקנות לה זכויות בדירה; לשיטתו ,אחיו העביר לו סך 200,000 ₪ על מנת להשיב את הלוואה לתובעת.

ב.            לשיטת הנתבע, מעבר התובעת יחד עם ילדיה לדירה בשנת 2013 , היה בגדר ניסיון של הצדדים לבדוק את מסוגלותם לחיות ביחד, זאת בשים לב לפרידות ומריבות תכופות שאפיינו היחסים ביניהם; התובעת ומרצונה החופשי, יזמה והציעה לעבור להתגורר בדירתו  והציעה לבצע שיפוץ בדירה  לצורך התאמת  הדירה לצרכיה היא וילדיה; הנתבע, הסכים  ונתן לתובעת וילדיה רשות זמנית להתגורר עמו בדירה, רשות  אשר ביטל בהמשך.

ג.            הנתבע מכחיש קבלת הלוואה בסך של 350,000 ₪ מהתובעת ; לשיטתו, התובעת שילמה סכומים עבור השיפוצים לצורך התאמת הדירה לה ולילדיה ורכישת מיטלטלין אך בסכומים נמוכים בהרבה ממה שנטען   ע"י התובעת ,ולשיטתו אם תוכיח  כמה כסף  השקיעה הוא יחזיר לה. הנתבע העלה בתורו טענות לנזקים שונים שנגרמו כתוצאה מביצוע עבודות השיפוץ/התאמה בדירה.

ד.            לשיטת הנתבע , התובעת עברה לגור אתו בדירה ב9/2013 ולאחר כחודשיים נתגלעו ביניהם חילוקי  דעות קשים ,אז עזבה התובעת את הדירה ועברה להתגורר עם ביתה ביחידת דיור נפרדת צמודה לדירה, תוך שאינם מקיימים כל קשר בתקופה זו. בהמשך עזבה גם  את היחידה .

הכרעה

47. התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית  בדירה; מכלל חומר הראיות  שהוצג לפני ולרבות מעדויות הצדדים, לא שוכנעתי כי גמלה בלבם של הצדדים החלטה משותפת לראות את הדירה כנכס משותף.

התובעת לא הוכיחה, כי הייתה כוונת שיתוף כי יתגוררו בדירה זו שתשמש שני הצדדים וילדיהם, לא בסמוך לרכישתה וגם לא בהמשך, לאחר ביצוע עבודות שיפוץ ומעבר בפועל למגורים בדירה זו; להפך, הנסיבות והראיות כאן מעידות דווקא על העדר כוונת שיתוף ספציפית בדירה. והכל מהנימוקים שיפורטו להלן.

נסיבות רכישת הדירה ומקורות המימון -

48. הדירה נרכשה ע"י הנתבע ונרשמה על שמו בלבד-

הנתבע רכש ב2010 את הדירה  בה התגורר יחד עם ילדיו, עוד החל  מ11/2005 .  התובעת עצמה מאשרת בכתב התביעה   כי הנתבע התגורר  בשכירות קודם עם ילדיו בדירה זו .

 מדובר בדירה אשר נרשמה  על שמו של הנתבע (זכויות חכירה) כפי שעולה מדף מידע מפנקס בתים משותפים –נצרת (נספח א לכתב הגנה מתוקן) ועל כך אין מחלוקת.

התובעת לא הביאה כל ראיה  כי ,הצדדים התכוונו שהדירה תהיה משותפת ולא  הביאה כל ראיה לעניין נסיבות רכישת הדירה,  מי ניהל המו"מ עם מי ,מתי ואיך ולא זימנה את המוכר  לצורך מתן עדות לעניין נסיבות הרכישה , היא אף לא הציגה את הסכם הרכישה.

בנוסף, אין בפי התובעת הסבר סביר ומשכנע דיו לאי רישום הדירה  גם על שמה היא ,אם הייתה הכוונה לדירה משותפת .בנסיבות מקרה זה מדובר באישה משכילה ודעתנית שסביר שהייתה דואגת לעגן זכויותיה הקנייניות בכתב או במסמך כלשהו  ומשלא נעשה כן סביר כי,  הצדדים לא התכוונו בנסיבות אלה לשיתוף.

49. מקורות המימון-

לא הוצג כאן הסכם רכישה , אך התובעת  טענה לסכום רכישת הדירה בסך של 700,000 ש"ח  והנתבע לא הכחיש זאת בהגנתו.

 התובעת טענה כי   ,רכישת  הדירה נעשתה במימון מלא שלה ,אך היא  לא הציגה גרסה מלאה, קוהרנטית ובהירה דיה, וגם לא הוכיחה אותה בראיות מוצקות.

התובעת עצמה טענה בתביעתה כי  מימון הדירה בסך 700,00 היה באמצעות הלוואה של 200,000 ₪ שהיא נתנה לנתבע והיתרה- באמצעות משכנתא מבנק פועלים.

כפי שניווכח להלן,  התובעת לא הוכיחה שהיא ממינה את רכישת הדירה, כאשר הלוואה בסך 200,000 ₪ הוחזרה לה במלואה, ולא הוכיחה תשלום בגין המשכנתא .  

50. מתן והחזר הלוואה בסך של 200,000 ₪- 

אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת הרכישה  נתנה התובעת לנתבע הלוואה ע"ס 200,000 ₪ , אולם בין לבין, בשנת 2010 התערערו היחסים בין הצדדים והם נפרדו זה מזו . בעקבות פרידה זו , התובעת אף דרשה בחזרה את הלוואה , הנתבע החזיר לה מלוא כספי הלוואה,  בסך של 200,000 ₪ וזאת ב2010 . התובעת אף מאשרת זאת בתביעתה ובעדותה  (עמ'12ש7-11).

בהתאם לגרסת התובעת עצמה עולה כי, מדובר בהלוואה שנתנה לנתבע ולא בכספי השקעה עבור חלקה בדירה. התובעת טענה בכתב התביעה  שהצדים סיכמו   כי ,התובעת תקבל את כספי ההלוואה בחזרה תוך ימים ספורים לאחר שתדרוש זאת, כשלשיטתה  ברור היה שהסיבות לדרישה העיקרית היא במקרה של פרידה בין הצדדים, או צורך כספי אחר של התובעת או בני משפחתה.

 מעדות התובעת עצמה עולה, כי בשנת 2010 הצדדים נפרדו זה מזו לתקופה של כחודשיים (עמ'8ש13-17)והתובעת  אף אישרה ומסרה כי בפרידה בשנת 2010 היה לה בן זוג בשם "XX" , (עמ'8ש22-24) ודוק , מעדות התובעת עולה כי פרידה זו הייתה משמעותית מבחינתה ; וכדבריה בעדותה היא רצתה להיפרד מהאיש ולקבל כספה בחזרה  :

" אני רציתי ללכת מהאיש הזה כבר ב 2010, הבנתי שקורי עכביש נרקמים סביבי ,רציתי לצאת לחופש כבר אז, ושמחתי שהוחזרו לי הכספים וכל מה שרציתי היה לצאת לחיים שלי".(עמ'13ש9-10 ).

בנוסף התובעת נשאלה בחקירתה מדוע  לא הגישה  עוד בשנת 2010 תביעה כנגד הנתבע בעניין זכויותיה הנטענות בדירה!  היא  השיבה סיכמנו שאם ניפרד הוא יחזיר לי את הכסף,  ראה עמ'13ש1-12) . קרי  התובעת , לא ראתה בהלוואה כחלק שלה בהשקעה בדירה לצורך קבלת זכויות קנייניות אלא מדובר בכספי הלוואה בלבד שביקשה לקבלם בחזרה. 

לא רק זאת , בין הצדדים נערך מסמך בכתב לעניין ההלוואה, התובעת אישרה חתימה על מסמך זה  אשר הוגש לתיק וסומן  ( ת/1).

מעיון במסמך זה עולה כי מדובר בכספי הלוואה אשר מסרה התובעת לנתבע, אין כל התייחסות כי כספים אלה  ניתנו לצורך השקעה בדירה ואין כל התייחסות במסמך לעניין הזכות של התובעת בדירה, להיפך מסמך זה מעיד  דווקא כי לא הייתה כל כוונה לשיתוף בדירה ומדובר בכספי הלוואה בלבד, ומחזק את הטענה לעניין ההפרדה הרכושית.

אחרת, מדוע שהתובעת  לא ציינה במסמך זה כי מדובר בהשקעה של חלקה בדירה או שיש לה זכות קניינית בדירה או כל התייחסות לענין כוונת השיתוף !  ומדוע היא  דרשה החזרת ההלוואה מאת הנתבע  אם מדובר לשיטתה בדירה משותפת לה ולנתבע !.

בנסיבות אלה, טענת התובעת  כי היא משכנה את דירתה ברח' XX ב- XX   לצורך  קבלת הלוואה זו  וכי שילמה משכנתא זו (עמ'13ש20) אין בה כלום ואינה רלבנטית מקום שהנתבע החזיר לה  את ההלוואה . אדם העוזר כספית לאחר במימון רכישת נכס , אין משמעה כי בעתיד ידרוש זכויות קניינות בנכס בשל עזרתו הכספית, בפרט כשהכסף הוחזר לו! מסקנה זו של התובעת מרחיקה לכת ובלתי הגיונית.

51. באשר למימון באמצעות משכנתא:

על  הדירה רובצת משכנתא בסך של 510,000 ₪ לטובת בנק הפועלים בע"מ, על שם הנתבע , כפי שעולה מדף מידע פנקס בתים משותפים (נספח א להגנה).

התובעת לא הביאה בדל של ראיה שהיא שילמה סכום כלשהו בגין משכנתא זו; התובעת ניסתה להראות זיקה לתשלום משכנתא זו: לשיטתה היא ממנה כל הוצאת הדירה והנתבע הפנה את כספי השתכרו, הנתבע הוא ששילם גם את המשכנתא; התובעת לא הוכיחה כי שילמה הוצאות הדירה , וכנגזר מכך לא הוכיחה כי בכך אפשרה לנתבע לשלם המשכנתא, מה גם שגרסה זו כשלעצמה אינה  סבירה שכן שאין להשוות בין תשלומי הוצאות דירה , ביחס לתקופה הקצרה בה התגוררה בה ( תקופה של 4 חודשים,) לבין סכום המשכנתא הגבוה.

לא רק זאת, בחקירתה  מאשרת התובעת  כי הנתבע הוא זה שנטל את המשכנתא והוראת הקבע נפרעה מחשבונו(עמ'13ש13-19).

מנגד ,הנתבע עמד על גרסתו כי הוא נטל  משכנתא בסך של 510,000 ₪ מבנק הפועלים בע"מ, אותה הוא משלם מיד חודש. כן הנתבע קיבל הלוואה מהתובעת שהחזיר לה  וגרסתו לא נסתרה . (עמ'27ש9-16)

52. חידוש הקשר ועבודות השיפוץ בדירה-

לשיטת התובעת ,אחרי הפרידה ב 2010 הנתבע התחנן בדמעות שתחזור אליו , לאחר שחזרו ביחד הנתבע אף הציע לה נישואין, עמד על כך שיחיו ביחד  ולהרחיב את הדירה לצורך כך (עמ'14ש23-32, עמ'15ש1-4) (עמ'16ש1-4).

ואכן בוצעו עבודות שיפוץ בדירה, ונרכשו מיטלטלין ותכולה לדירה;  התובעת עברה עם ילידה לגור בדירת המרבה ב9/2013. אולם אז הבינה התובעת כטענתה ,כי הנתבע השתמש בה כמכשיר לרכישת הדירה ושיפוצה; הנתבע שינה את עורו והחל להתנהג אליה, באלימות ,ובשתלטנות, וכתוצאה מהתנהגות זו של הנתבע כלפיה, נמלטה התובעת ללון עם בתה ביחידת הדיור שצמודה לדירה למשך כחודשיים . לאחר מכן עזבה יחד עם  ילדיה ליחידת דיור  ב- XXX

53. מנגד , מאשר הנתבע את המגורים ביחד בדירת המרבה ב2013 אך זאת במסגרת ניסיון לבדיקת מסוגלות של הצדדים לחיים  ביחד וזאת בשים לב לפרידות ומריבות תכופות שאפיינו היחסים ביניהם;  לשיטתו לפני מעבר התובעת וילדיה לדירה  קדם ניסיון לאיתור דירה בשכירות למגורי שתי המשפחות יחד, ואז התובעת ומרצונה החופשי, יזמה והציעה לעבור להתגורר בדירתו , והציעה לבצע שיפוץ בדירה  לצורך כך, זאת תוך ראייה מפוקחת כי ייתכן וניסיון זה לא יצליח והנתבע הסכים לכך. הנתבע מסכים ומאשר כי ,התובעת שילמה עבור עבדות התאמה והמיטלטלין אך לא בסכומים להם היא טוענת .

54. התובעת לא הביאה בדל של ראייה   כי,  השיפוץ בדירה והמעבר בפועל למגורים ביחד  בפעול בדירה  ב2013 היה מתוך כוונה לשיתוף בזכויות הקנייניות בדירה ולא רק לצורך התאמת הדירה למגורים של שתי המשפחות.

גרסת  האישה תמוהה על רקע מערכת היחסים הלא יציבה בין הצדדים ,וגם בהתחשב כי  

הצדדים כן חידשו הקשר ביניהם לאחר הפרידה ב2010, אך  ביצוע עבודות שיפוץ בדירה  ומעבר למגורים בדירה  זו היה בשנת 2013.

55. מגורים ביחד של התובעת עם הנתבע תחת קורת גג אחת בשנת 2013 לתקופה של ארבעה חודשים מ 9/2013 ועד 1/2014  , אחרי כ3 שנים מרכישת הדירה ב2010, אין בה די  בכדי להעיד על כל כוונה לשיתוף בדירה  זו. בהקשר זה יש לציין כי  כבר  ב11/2013 התובעת ובתה עברו להתגורר ביחידת דיור נפרדת שבדירה  וב12/1/14 עזבה את הדירה.

               הדברים נכונים בפרט נוכח היחסים המעורערים בתקופה קצרה זו:

התובעת עצמה מתארת שכבר במועד בו עברה לדירת המרבה, ב9/13  , היחסים ביניהם לא היו טובים בעטיו של הנתבע, והיא מתארת התנהלות קשה ומבזה של הנתבע כלפיה בתקופה זו, ( עמ'20ש5-13);

גם לשיטת הנתבע , התובעת עברה לגור אתו בדירה ב9/2013 ולאחר כחודשיים נתגלעו ביניהם חילוקי דעות קשים . לשיטת הנתבע, בסמוך למעבר, התובעת היא זו שהפכה עורה ויחסי הצדדים עלו על השרטון  .

אם כן לשיטת שני הצדדים ,בתקופת החיים ביחד , היחסים ביניהם היו מעורערים כבר בסמוך למעבר, כל אחד על פי גרסתו; אולם אף אחד מהם לא הוכיח כי האחר הוא האשם /הגורם להתערערות היחסים ביניהם. לא הובאו עדים או כל ראיות אחרות התומכת בגרסת האחד ולא השני.

מה שכן לדידי, במבט לאחור, מגורים לתקופה קצרה מאוד , ויחסים מעורערים בין השניים, מחלישה את הגרסה בדבר כוונה לשיתוף בדירה , ומחזקת גרסת הנתבע כי  ,תהליך זה  היה במסגרת ניסיון לבדיקת מסוגלות השניים למגורים ביחד. ניסיון שלא צלח.

               מימון התובעת לעבודות שיפוץ וריהוט בדירת המרבה

56. התובעת טוענת כי ,היא ממנה כל השיפוץ המסיבי שבוצע בדירה, שכלל שיפוץ הדירה , תוספת שני חדרי שינה ומרפסת, חצר ויחידת דיור מניבה בת 2 חדרים; כן רכשה מרבית הריהוט והמיטלטלין של הדירה , ריהוט יקר ערך ויוקרתי והיא מפנה לחלק מקבלות עבור ריהוט-שצירפה; בנוסף  התובעת מימנה את עורכי הדין שנשכרו לשם רכישת דירה, עו"ד לשם שיפוץ הדירה  והשגת אישורים , אדריכלית , מהנדס , מודד ותשלום לעו" ד בגין חתימת הסכם עם דיירים בשל השיפוצים  בבניין והיא צירפה לתביעתה , מספר קבלות ורשימה של מספרי שיקים או העברות לטובת השיפוצים.

57. -הנתבע מצדו טוען  כי ,התובעת כן שילמה עבור עבודת שיפוץ/התאמה וריהוט אך  לא בסכומים שהיא טוענת להם, התובעת צירפה קבלות שאינן רלבנטיות ומתייחסות לרכישת מיטלטלין לדירות שלה, היא לא צורפה אסמכתאות לעניין רשימת התשלומים הנטענת על ידה ; בנוסף  לשיטתו, גם הוא עצמו נשא גם בחלק נכבד בתשלומים עבור אנשי מקצוע לצורך הליכי השיפוץ, עבור מוצרי חשמל ורהיטים ,הוא בעצמו עבד בביצוע העבודות בפועל או בפיקוח על הקבלנים שבצעו את העבודות. הנתבע מתייחס  בפירוט לרשימת המיטלטלין שטענה התובעת כי היא רכשה ולטענתו יש הרבה חפצים שהוא רכש אותם אך התובעת לקחה אותם בעת עזבה. כן הנתבע מעלה טענות לנזקים שונים כתוצאה מביצוע עבודות השיפוץ בידרה , שלא היה לו צורך לו ואין לנתבע כל שימוש בו, כמו הפסד ימי עבודה באותה תקופה,  הפסד תשלומי דמי שכירות בגין היחידה הנפרדת , נזקים רבים בעת הוצאת מיטלטלין וחפצים מהדירה . הנתבע גם  מפנה למסמכים חלקיים להוכחת גרסתו.

58. וכאן אדגיש כי, בנסיבות מקרה זה אין בביצוע עבודות שיפוץ והתאמה  בדירת המרבה  לרבות רכישת מיטלטלין, שמומנו , לפחות בחלקם, מכספי התובעת , כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירה  וגם לא זכויות קנייניות של התובעת בדירה זו. מקובלת עלי כאן יותר גרסתו של הנתבע כי ,עבודות שיפוץ בוצעו לצורך התאמת הדירה  למגורי התובעת וילידה ולא מתוך כוונה כי דירה זו תשמש כדירת  מגורים משותפת לצדדים מבחינה קניינית , כטענת התובעת.

סבורני כי, גרסה זו  של הנתבע  הינה הגיונית ועומדת במבחן השכל הישר, הנתבע גר בדירה עם ילדיו, אולם לצורך מגורי התובעת וילידה , היה  צורך בעבודות שיפוץ והרחבה לדירה זו כדי  שתכיל ותתאים למגורים של שתי משפחות; בנוסף, שני הצדדים מבוגרים, לאחר מערכות  יחסים קודמות ושניהם הורים לילדים , הצדדים במשך רוב תקופת היחסים ביניהם , חיו כל אחד עם משפחתו בדירה משלו, כך שמעבר לחיות ביחד לאחר מעל 7 שנים , מתיישב יותר עם  הטענה כי מדובר בניסיון לבדוק מסוגלותם לחיים תחת קורת גג אחת, ובמיוחד שמדובר בשתי משפחות , כאשר גם לתובעת הייתה דירה משלה.

גרסתו זו של הנתבע  לא נתערערה בחקירתו , עדותו בעניין זה הייתה מהימנה ביותר והיא זכתה לאימוני. הוא הסביר עמדתו באופן ברור וחד משמעי:

הנתבע העיד "היא לא נתנה לי כספים. אנא התאמנו את הבית לצרכים ולרצונות שלה. חלק היא שילמה וחלק אני ,ואנו לא מתכחשים לזה. מכאן לבוא ולדרוש בעלות מלאה על הבית המרחק הוא רב. התובעת צריכה להביא קבלות תשלום. היא שילמה חלק מהכספים וצריך לבדוק כמה שילמה, אני לא מתכחש לזה..."(עמ'28ש19-24)

הנתבע הוסיף :"שנינו אנשים מבוגרים וזה פרק ב' בחיים שלנו, שנינו ידענו שלוקחים סיכון מול סיכון. שנית חפשנו דירה, לא מצאנו משהו שמתאים לצרכים שלנו. התובעת באה ואמרה האם אפשר להתאים את הבית הנוכחי  לצרכים שלנו ואמרתי שנזיז קירות ו...."(עמ'28ש28-31) (ראה גם עמ'31ש8-12) .

59. מלבד זאת  אציין כי ,התובעת לא הוכיחה כאן כמה השקיעה בדירה בעניין ההתאמה או השיפוץ. התובעת לא הוכיחה עצם מתן הלוואות לנתבע בסכומים הנטענים , של 350,000 ₪ ולא של 100,000 ₪ , לצורך מימון עבודות שיפוץ והריהוט.

60. גרסת התובעת לפיה נתנה לנתבע הלוואה בסכום של 350,000 ₪ לצורך השיפוץ ,לא הוכחה; מדובר בגרסה כללית ובלתי מפורטת בעליל. לא ברור מה מועד ההלוואה ותנאיה;

גרסה זו לא נתמכה בראיות. התובעת לא הביאה כל ראיה, למתן הלוואה  בסכום זה לנתבע; לשיטתה לצורך מתן הלוואה, משכנה התובעת את הדירה ברח' XX ב- XX ; ולהוכחה צירפה דף חשבון אחד (נספח ב לתביעה);  מעיון בו עולה כי מדובר בהלוואות בסך כולל של 283,000 ₪ , מתאריך 21/4/13, ( ולא בסך של 350,000 ₪ כטענתה).

התובעת הסבירה בחקירתה: בחודש פברואר או מרץ 2013 רכשה דירה ב- XX  בסך של 580,000 ₪ , וזאת לצורך השקעה. דירה זו לא הייתה צריכה שיפוץ (עמ'16ש12-181 27-28));  לשיטת התובעת, היא לא נזקקה למשכנתא לצורך רכישת דירה זו שכן היה כסף במזומן לרכישה,  היא שילמה תמורה בהעברות בנקאיות; בכל מקרה התובעת לא הציגה כל ראיה לאן הועברו כספי ההלוואה ועבור מה שולמו.

במצב זה, בהעדר כל מסמך או ראיה אחרת, התובעת לא הוכיחה מתן הלוואה  לנתבע

 בסכום נכבד זה.

61. התובעת גם לא הביאה בדל ראייה לטענתה בדבר נטילת הלוואה בסך של 100,000 ₪ מאמה המבוגרת; התובעת בחקירתה חזרה על עמדתה זו והוסיפה כי ,אמא שלה העבירה לה את הכסף והיא העבירה אותו לנתבע, גם לחשבון פרטי שלו!!(עמ'17ש30-32) אולם התובעת , משום מה, לא הביאה ראיות ,כמו למשל ,לכל הפחות, תצהיר מטעם אמא שלה בעניין זה, וגם לא הזמינה אותה לעדות; התובעת יכלה גם לדרוש הצגת דפי בנק של הנתבע, אך לא עשתה כן. התנהלות זו  של התובעת והימנעותה מהבאת ראיות רלוונטיות וזמינות אלה, ללא הסבר סביר, עומדת לחובתה .

62. ודוק ,הנתבע אינו "מתנער" ואינו מבטל את מימון התובעת לחלק מעבודות שיפוץ/התאמה בדירה וברכישת מיטלטלין, כאשר לטענתו גם הוא השקיע בזה, (עמ'35ש23-31 (עמ'34.) אך לשיטתו ענין זה דורש הוכחה בראיות; הוא מסר :  "אנו לא מתכחשים שמגיע לה כסף. צריך לברד אם מגיע וכמה ואם בכלל מגיע. אם מגיע תקבל הכול"(עמ'30ש31-32).ראה גם עמ'31ש1-5) ראה גם עמ1 לסיכומים).

במקרה דנן משלא הוכחה כוונה לשיתוף ספציפי בדירה , הרי  השקעה של התובעת  בדירה  אינה מקנה  לה זכות קניינית בדירה  אלא לכל היותר, מקנה זכות להשבה כספית.

63. אולם ,קיימת מחלוקת עמוקה בשאלת מהות והיקף עבודות השיפוץ, הריהוט ,וגם שאלת עלות עבודות וריהוט זה , חלקו של כל אחד מהצדדים במימון עבודות וריהוט אלה .

התובעת נחקרה ונשאלה מדוע לא צירפה ראיות בשאלת ניתוב הכסף  לשיפוץ , אך היא לא הצליחה לתת הסבר משכנע , כשלשיטתה, הכסף עבר בהדרגה למימון הוצאות שונות:

כן לדבריה הכסף לא הלך באופן מידי וישיר לנתבע אלא ,חלק מכסף נכנס לחשבון שלה, חלק לחשבון של הנתבע, וחלק הלך בצורה של שיקים או מזומן לכל האנשים שעסק בשיפוץ דירת המרבה. כך לדבריה, מ11/3/13עד 9/13 הכספים הועברו בצורה  הדרגתית , אם זה העברות לחשבון הנתבע, לקניית רכב לנתבע, מיטלטלין לבית (עמ'17ש1-8). בהמשך שוב חזרה על עמדתה כי הכסף עבר בהדרגה למימון הוצאות שונות כאמור (עמ'18ש1-4) .ראה גם עמ'12ש1-3).אך התובעת לא צירפה דפי חשבונות בנק, לא שיקים שהועברו כטענתה לאנשי מקצוע! ולא הביאה כל ראיה בעניין זה.

בנסיבות  אלה ועל אף שאין מחלוקת שהתובעת כן ממנה , לפחות חלק מביצוע עבודות השיפוץ, אך אין ראיות להיקף ועלות תשלומים אלה , אין מקום לקבוע ממצא פוזיטיבי בעניין  גובה הסכומים ששולמו ע"י התובעת.

64. מיטלטלין ותכולת הדירה-

בין הצדדים קיימת גם מחלוקת עזה בשאלה מה עלה בגורל הריהוט שהיה בדירה  בעת עזיבת התובעת כאשר שניהם מתייחסים ליום זה והתערבות המשטרה (הכוונה ליום 12/1/2014;

לשיטת התובעת , היא לא יכולה עוד לשאת התנהלות הנתבע והחליטה לעזוב את הדירה עם ילידה אך הנתבע סירב לאפשר לה לקחת חפציה ואף הזמין משטרה . התובעת מתארת את נסיבות עזיבתה  לבית, שוטרים נוכחים במקום, 3 חברות הובלה שהתחלפו, והנתבע שמאיים ומעכב אותם ליטול חפציה ,בסופו של יום, התובעת פינתה את הדירה  יחד עם ילדיה, ללא ציוד בסיסי למחייתה; היא מספרת על "קלסרים" של ראיות לכספים שליוותה התובעת לנתבע, שנלקחו בסוף למשמורת משטרת עפולה(עמ'22).

מנגד לשיטת הנתבע, עזיבת התובעת לדירה תוכננה בקפידה ;היא עזבה את הדירה ללא הודעה מוקדמת ובחסות תלונת שווא אשר הגישה  בעיתוי מתוכנן ומתוזמן , לאחר שרוקנה את הדירה . התובעת נטלה רוב הציוד שרכשה עם המעבר, באמצעות חברת הובלה; היא גם נטלה עמה חפצים ומיטלטלין רבים השייכים לנתבע ושהינם בעלי ערך כספי, אישי וסנטימנטלי עבורו תוך פירוט רשימה בכך .

אולם, גם כאן אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות או עדים להוכחת גרסתו הוא, ואין בפני בית משפט כלים מספקים לקבוע ממצאים בעניין זה.

בנסיבות אלה כשהתובעת, שנטל הוכחה רובץ עליה- לא הוכיחה איזה ריהוט רכשה עם מעברה לדירת המרבה, איזה ריהוט נותר בדירה , ועלות ריהוט זה, אין מקום לתת לה הסעד שביקשה בסיכומיה – לאמור להורות לנתבע "להשיב התכולה שנרכשה מכספי התובעת ובהתאם לקבלות שצורפו לתביעתה".

תמליל שיחה-

65. בתמיכה לגרסת התובעת, זו הגישה תמליל שיחה שהתקיימה בינה לבין הנתבע וזאת סמוך לפני עזיבתה את דירת המרבה ; הנתבע מעלה מספר טענות כנגד תמליל זה  אך הוא וויתר על חקירת המתמלל ובכל מקרה לשיטתו בתמליל שיחה זו, התובעת עצמה מודה לא פחות מ-12 פעמים כי הדירה הנה של הנתבע .

66. לא מצאתי בתמליל שיחה זו כדי לסייע לתובעת; להפך, בחינה כוללת לשיחה זו עולה כי התובעת חזרה פעם אחר פעם על עמדתה כי מדובר בדירה של הנתבע ולא דירה שלה . כן היא מבקשת פעם אחר פעם מהנתבע להחזיר לה את הכסף שהשקיעה בדירה כאשר היא רואה עצמה כ"משקיעה" בדירה והנתבע "חייב" לה כספים בגין כך. היא לא רואה עצמה בעלת זכויות בדירה זו.

כך למשל התובעת עצמה אומרת "...זה לא בית שלי, זה שלך. אתה תסדר אותו איך שאתה רוצה, לא צלח , לא הצליח לנו, זה הבית שלך , זה לא שלי. אין לי זכויות עליו. אין לי שום כלום, אני רוצה רק הכסף שהשקעתי , ייקח לך זמן נחשוב על זמן שנעשה את זה....". (תמליל עמ'16ש20-26).

ובמקום אחר :"הבית הזה , אתה הוא שלך"(עמ'4ש8) בהמשך  "אבל זה בית שלך.."(עמ'12ש4-7) ובהמשך (עמ'12ש18.."תמכור אותו תעשה מה שאת רוצה, זה שלך, זה הבית שלך לא שלי"; ראה גם עמ'13ש27, , עמ'15 ש19 ועמ'21 לתמליל).

ולענין השקעה בדירה אומרת התובעת " (עמ'15ש26)"..אתה לא מקשיב ,השקעתי חלק, תוציא אותו למכירה.." ובהמשך (עמ'18ש23) "אני השקעתי בו כספים" כאשר התובעת רואה נתבע חייב" ( עמ'15ש4") זה עדיין כסף שאתה חייב לי זה..". וכך גם (עמ'17ש17, גם עמ'19ש22)(עמ'3ש18-20) .

התובעת נחקרה בפניי ונשאלה כי בתמליל שיחה זה אמרה שהבית של הנתבע , מכוח מה היום טוענת זה הבית שלה? אך לא ידעה לתת תשובה משכנעת. לדבריה "מכוח פחד מהאיש הזה, אני יכולה להפנות אותך . זה הבית שלי. מכוח זה שגם מרשך טוען ואומר שהבית שלי ואני אמשיך להשקיע כספים ..."(עמ'26ש3-6).

67. התובעת תולה יהבה באמירות מפי הנתבע , המוכיחות לשיטתה, כי יש לה זכויות בדירה, אך לדעתי אין בכך כיד לסייע לה.

א.           "XX: נכון, כפי שאמרת הוא שלך אני נתתי כספים הלוויתי כספים.

1. XX. לא הלווית , נתת לי כספים לבית במטרה לעשות את הבית עבור שנינו"(עמ'4ש10-13).

לדעתי אין באמירות אלה כדי להוכיח כי הייתה כוונה שמדובר בדירה משותפת או כי לתובעת יש זכויות בדירה זו. והדברים הוצאו מהקשרם; משמעות פשוטה לדברי נתבע היא שהתובעת נתנה כספים לצורך התאמת דירה למגורי שניהם, שזו היא עמדתו של הנתבע שהציג כאן, לאורך כל ההליך המשפטי.

ב.            גם אמירות אחרות של הנתבע בהמשך הוצאו מהקשרם:

"XX :שלך , לא שלי.

XX לא שלי, שלנו.

XX: שלך

XX "הבית הזה היה אמור להיות בית שלנו שהיינו אמורים להשתמש בו"

XX: היינו אמורים

XX: היינו אמורים להשתמש בו . זה לא אומר, עדיין זה לא אומר שאני צריך להיפגע מזה, ואני לא אפגע מזה" (עמ'21ש2-9)

גם כאן המשמעות הפשוטה של דברי הנתבע היא  שהיה ניסיון לשימוש של שני הצדדים בדירה זו; זו גם עמדתו של הנתבע כאן כאשר דיבר על ניסיון לחיים משותפים בדירה   לחיים ביחד, ואין בדבריו בשיחה זו ללמד על כוונה אחרת; הדברים נכונים בשים לב לעמדת התובעת עצמה שם כי הבית של הנתבע ולא שלה.

הנתבע נחקר בפניי בעניין זה והוא חזר על עמדתו כי כוונה הייתה לשימוש שלהם בדירה(עמ'30ש19-20 ).

ג.            "XX: מה זה" אנחנו מוכרים"? זה שלי?

XX: כן לפני הכל כן.." עמ' 14ש15-16 )

גם כאן הדברים  נאמרו בהקשר של דיבור על אופציה למכירת הדירה והן הוצאו מהקשרם ; (ראה גם חקירת נתבע עמ'30ש5-6)

ד.            בהמשך תמליל שיחה אומר נתבע "אין לי בעיה, אני אתחלק איתך חצי-חצי בבית. אין לי בעיה , בוא נתחלק חצי חצי בכל מה שיש . ברכב שלך , בחסכונות שלך"(עמ'15ש9-10).

גם כאן הדברים הוצאו מהקשרם כאשר בהמשך לדבריו של נתבע   הוא אומר שאם מדברים על חלוקה הדירה, אז חלוקה בכל הרכוש ; ראה גם חקירתו בנקודה זו בפניי (עמ'30ש6-7).

ה.           לפי תמליל שיחה , הנתבע הציע שתי אופציות, מכירת הדירה במצב "אז-אז" או לסיים עבודות בדירה על כל האישורים ואז למכור אותה(עמ'3ש13-18; ראה גם עמ11, 14) וזאת כפי שהוא עצמו מסביר בהמשך השיחה (עמ'6ש3-9) כדי להחזיר לתובעת כסף שהשקיעה בדירה שכן  אין לו כסף להחזיר לה (ראה עמ'14ש15, 17-20; עמ'10)

הנתבע נחקר בפני לעניין מכירת הדירה והסביר כי הדברים נאמרו למען שקיפות שלא תחשוב התובעת שהוא "מנסה לסובב " אותה והוא חזר על עמדתו כי לא היה כסף להחזיר לתובעת ועלה עניין הניסיון למכור את הדירה (עמ'29ש16-22 ; השווה עמ'45ש14)

לפי תמליל שיחה זו הנתבע הציע לתת לתובעת מרווחים בגין מכירת הידרה(עמ'13ש10); הוא נחקר בעניין זה והסביר כי הדברים נאמרו בצורה אירונית (עמ'29ש27-31

למותר לצין כי התובעת עצמה בתמליל שיחה אומרת "אתה לא מקשיב השקעתי חלק, תוציא אותו למכירה.."(עמ'15ש26) !! כאשר לאורך כל השיחה היא חוזרת ואומרת כי מדובר בדירה של הנתבע (עמ'12) וכי אינה רוצה רווחים (עמ'13,14,5).

ו.            ולבסוף אמירת הנתבע "את הבאת סכום שלוש מאות שקלים אני הבאת סכום מיליון וארבע מאות אלף שקלים" (עמ'9ש16) הנתבע בפניי הסביר כי "זה היה משהו שנזרק לחלל האוויר ולא הייתה משמעות לסכום. היא אמרה שנלך למגשר ואמרתי שאני לא יכול לתת כסף. תביאי קבלו ונדבר")עמ'29ש8-10). על הסבר זה חזר בהמשך (עמ'35ש4-5,12).

               מבלי לקבו מסמרות או עובדות לעניין גובה ההשקעה, הרי אמרות אלה ,אם בכלל ,רלבנטיות ככל שמדובר בתביעה להשבת הכספים ולא לעניין הזכות הקניינית בדירה.

ז.            לסיכום- אין בתמליל שיחה של התובעת והנתבע, כדי לתמוך בגרסת התובעת כי מדובר בדירה משותפת ; להפך זו מחלישה אותה ותומכת בגרסת הנתבע.

68. היתר לפיצול סעדים-

התובעת לא עתרה בתביעה  לסעד בגין גובה ההשקות בדירה  , כמו כן טענה כי הנתבע הונה או רימה אותה אך לא טענה לכל סעד כספי , בנוסף גם לא ביקשה   פיצול סעדים. יחד עם זאת, בשים לב לעמדת הנתבע לפיה כי ככל שתובעת תגיש תביעה כספית ותוכיח הסכומים הנטענים על ידה ובכפוף לטענותיו בעניין זה , אז תהיה התובעת זכאית להשבת אותם סכומים  ,סבורני כי, בנסיבות הספציפיות של מקרה דנן, הצדק מחייב  את יוזמתו של בית המשפט למתן היתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה כספית  -על אף שלא נתבקש- (לענין היתר פיצול סעדים מיוזמת בית המשפט ראה ע"א 4646/90 אריה בן חן נ' מנחם שמעון). יש לציין, כי אנו מצויים בדלתותיו של בית משפט לענייני משפחה, ומשכך מקובלת גמישות יתר בענייני סדרי דין שעה שהדבר נחוץ למען עשיית צדק, בעיקר על פי הוראות סעיף 8 לחוק בתי משפט לענייני משפחה (לענין זה ראה פסק דינו של כב' השופט שוחט בתת(תא) 150/98 עזבון המנוחה א.א.ז"ל נ' א.י.והפסיקה שם).

69. מסקנה- לאור כל המקובץ לעיל, מסתברת המסקנה כי, הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית בלבד, תוך הפרדה רכושית מוחלטת. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה כי היא והנתבע התכוונו להיות שותפים בדירה. ממכלול הראיות לא שוכנעתי כי הייתה כוונה מצד הנתבע לשתף את התובעת בזכויות בדירה. המסקנה המתבקשת היא כי התובעת אינה זכאית לחלק בדירה מכוח כוונת שיתוף כללית שבין "ידועים בציבור" או מכוח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה.

סוף דבר

70. אני מורה על דחיית התביעה.

71. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ,בסכום כולל של 10,000 ₪.הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 ימים מהיום , שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

72. מאשרת לתובעת בזאת ,היתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה כספית נגד הנתבע.

               המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

               ( ניתן לפרסום לאחר הסרת שמות הצדדים ופרטים מזהים).

ניתן היום,  י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.