דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין

רקע ועובדות

לפנינו תביעת האיש לביטול סעיפים בהסכם הגירושין של הצדדים.

עיקר הוויכוח הוא על האמור בסעיף 24 להסכם הגירושין, שנחתם בין הצדדים ואושר בביה"ד ביום 14/6/2016, ולפיו כל צד יישאר בזכויות ובחובות שעל שמו.

כמו כן מבקש האיש חלק בזכויות הסוציאליות של האישה על אף האמור בסעיף 25 להסכם הגירושין:

"עם ובכפוף לביצוע הוראות הסכם זה וסידור הגט בין הצדדים, מצהירים בזה הצדדים, כי אין, ולא יהיו להם, זה כלפי זה כל תביעות ו/או מענות מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין שביניהם, מלבד אלו המפורטים בהסכם זה."

האיש טוען כי ההסכם אינו סביר לאור האמור בהנ"ל מפני שהחובות הרשומים על שמו הם רבים, וההסכם נחתם בגלל מצוקה אישית באמצעות לחץ של האשה שלא לקרותו סרבן גט. הוא מציין כי הרב אביגדור דאר שניסח את ההסכם היה הרב שליווה את ניסוח ההסכם, והרב אביגדור דאר כתב "כי מטרת ההסכם הייתה חלוקה שווה לאחר תשלומי החובות", ובפועל זה לא נחתם כפי שהוא ביקש.

האישה טענה, כי הבעל הכתיב את ההסכם, וכי היא ויתרה על זכויותיה בחברת הסעות שהקים, ושהאיש הכתיב את גובה חוב מזונות הילדים. עוד מציינת כי כבר עברו שנתיים ממועד חתימת ההסכם ורק לאחר מכן נזכר האיש להגיש את תביעתו, וכי האיש כבר התחיל לבצע חלק מההסכם ולא ניתן לערער על ההסכם לאחר שהוחל לבצעו.

האישה גם טוענת כי האיש חי ברמת חיים גבוהה ואין לו מצוקה כלכלית, וטוענת כי ההסכם היה הגון לאור העובדה כי מרבית החובות נוצרו בגין בזבזנותו של האיש.

ביום 7/12/2017 נערך הסכם מכר על דירת הצדדים, ובו נכתב בשני הסעיפים הראשונים כי לפני חלוקת הכספים ישולם חוב המשכנתא וחוב ושעבוד של [פלוני] לבנק הפועלים. מצוין כי זה מוערך לכ-1,460,000 ₪, אולם נאמר כי החלוקה הנ"ל היא עד למתן פס"ד בתביעתו של האיש בביה"ד.

האישה מבקשת שביה"ד יכריע כי כל צד יישאר עם זכויותיו הסוציאליות, היינו, הבעל יישאר בעלים על חברת ההסעות שהקים, והיא תישאר עם זכויות הסוציאליות שלה.

דיון והכרעה

לאחר העיון, סבור ביה"ד כי אין עילה מספקת לביטול הסכם הגירושין של הצדדים.

הבעל לא היה אנוס על חתימת ההסכם. הוא הבין את הסעיפים עליהם חתם, ומסתבר שגם קרא אותם לפני שחתם עליהם. שהרי קיי"ל להלכה שהחותם על שטר מתחייב בכל הכתוב בו, ואינו יכול לטעון שלא ידע מה כולל השטר. מקור הדין הוא בדברי הרשב"א בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן, עז; מופיע בקיצור בשו"ת הרשב"א, ח"א תתקפה). זו לשון השאלה:

"שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן (=כתב) של כותים, מהו? כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני; או דילמא, דלא אתמר אלא בעדים, דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין, הא אודי כל מה דכתיב עליה?" 

כלומר, האם מכיוון שלטענת החותם נכתב השטר בשפה שאינו מבין חתימתו אינה מעידה על גמירות דעתו לקבל את כל תנאי ההסכם, כשם שחתימת עדים על שטר הכתוב בשפה שאין הם מבינים אותה פסול, או שמא כאשר החותם הוא בעל הדין יש לראות את חתימתו כמעין "הודאת בעל דין" והסכמה לכל תנאי השטר?

בתשובתו, מכשיר הרשב"א את השטר, ונותן תוקף לכל ההתחייבויות הנובעות מן החתימה, מכוחם של שני נימוקים:

"כל שחתם ידו יוצא עליו, גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר: דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע? ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי. כיון דאפשר דידע, חזקה כיון דחתם, ידע וקרא! [...]

ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה: שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש [...] אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לוה, מדר' יוחנן. דאמר חייב אני לך מנה, חייב (כתובות קא, ב). כלומר: אף על פי שלא היה חייב לו. וקי"ל כר' יוחנן."