דחיית תביעה כשמטרתה גביה שלא כדין

 הנדון: דחיית תביעת צד ג' לביטול הסכם כשמטרתה לגבות מהנתבע שלא כדין

בפני ביה"ד מונחת תביעת צד ג' לביטול הסכם גירושין והתוספת המאוחרת להסכם שנערכו בין הנתבע ואשתו ושקיבלו תוקף פס"ד בביה"ד הרבני. לטענת התובע, הנתבע חייב לו סך של למעלה מ-4,000,000 ₪, והסכמי הגירושין שכרת הנתבע עם אשתו הם פיקטיביים ונעשו למראית עין בלבד במטרה להבריח ממנו את נכסיו.

מנגד, טען ב"כ הנתבע טענה מקדמית כי בטרם ידון ביה"ד בגוף התביעה, עליו לשקול אם לסייע לתובע לגבות חוב שנוצר עקב ריביות שהתווספו לחוב המקורי שעמד על סך של כ-1,500,000 ₪. לדבריו, הנתבע ושותפיו מוכנים ומזומנים לסלק את הקרן של החוב באופן מידי, ומשכך מתייתרת התביעה לבטול הסכמי הגירושין, שכן מטרתה היא לאפשר לתובע לגבות את הריביות שנצברו במשך שנים רבות.

על טענת ב"כ הנתבע משיב ב"כ התובע כי על ביה"ד לדון רק בתובענה לבטול הסכמי הגירושין המונחת לפתחו, ואין בסמכותו לדון בחוב גופו שעניינו נדון זה מכבר בערכאות שונות וניתנו עליו פסקי דין חלוטים.

ואלו נושאי הדיון:

א.         העובדות;

ב.         טענות הצדדים;

ג.          הדיון;

ד.         תביעת צד ג' לביטול הסכם תישמע רק כשהוא נפגע שלא כדין מביצועו;

ה.         קביעה – זכויותיו ההלכתיות של התובע אינן נפגעות מביצוע ההסכם;

ו.          לדון מי שאינו "ציית דינא";

ז.          "לפני עיור" במקום מצוה;

ח.         לדון בתביעה שכבר הוגשה בערכאות.

א.   העובדות

ביום ה' אלול תשנ"ו (20.8.1996) חתמו התובע, הנתבע ואחרים על הסכם שותפות. בהמשך נתגלע סכסוך בין הצדדים, וביום ה' סיון תשנ"ח (30.6.98) חתמו השותפים על הסכם הפרדה, ולפיו על השותפות להשיב לתובע כספים שהלווה לה בסך של למעלה מ-1,200,000 ₪. החתימה על הסכם זה לא שמה סוף למחלוקת שבין הצדדים, ובשנת 1999 הגיש התובע תביעה לבוררות שבסיומה חויב הנתבע בשנת 2004 לשלם לתובע סך של כ-1,300,000 ₪ (הסכום הנזכר הוא ע"פ האמור בכתב התביעה).

כאן המקום לציין, שההסכמים שעליהם חתמו הצדדים כללו ריביות עתידיות על החייבים (חלק מהחובות נשאו ריבית של 2% לחודש). בהתאם לכך גם פסק הבוררות כלל חיובים של ריביות והצמדה למדד, ריביות שהמשיכו להיצבר גם בתקופה שלאחר החתימה על הסכם ההפרדה.

לאחר פסק הבורר נפתח תיק בהוצאה לפועל, ובמשך השנים תפח החוב עקב הריביות ההסכמיות ואחרות. כיום חובו של הנתבע לתובע בהוצאה לפועל עומד על כ-4.2 מיליון ₪.

לאחר מועד החתימה על הסכם ההפרדה הנ"ל, ערכו הנתבע ואשתו הסכם גירושין הנושא את התאריך א' טבת תשנ"ט (20.12.1998). במסגרת ההסכם, התחייב הנתבע לאשתו מזונות ילדים ע"ס 3000 ₪, וכן הותיר את הדירה למגורי האישה והילדים עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18. הסכם זה אושר על ידי ביה"ד וקיבל תוקף של פסק דין ביום ג' שבט תשנ"ט (20.1.1999). ארבעה ימים לאחר מכן, ביום ז' שבט תשנ"ט (24.1.1999), התגרשו הנתבע ואשתו זמ"ז.

ביום ח' תשרי תשע"א (16.9.2010) חתמו הנתבע ואשתו לשעבר, על תוספת להסכם הגירושין הנ"ל. במסגרת זו הוגדל סך המזונות שהתחייב הנתבע לילדיו, וכן הועבר חלק הנתבע בדירה לבעלותה המלאה של אשתו לשעבר. תוספת זו אושרה על ידי ביה"ד, וקיבלה תוקף של פסק דין.