דחיית תביעה בגין חישוב שגוי של ימים עקב התיישנות

תביעה כספית מוגשת במהלך שנת 2008 בגין חישוב שגוי של ריבית. החישוב השגוי פסק ביום 1.4.91; האם התיישנה עילת התביעה? זו השאלה נושא הדיון בהחלטה זו.

מבוא

1.     ביום 30.7.08 הגיש התובע (הוא המשיב), ד"ר יצחק יפעת (להלן: " ד"ר יפעת") תובענה כספית כנגד הבנק לתשלום הסכום 16,097 ש"ח.

טענתו המרכזית - והיחידה - של ד"ר יפעת כי "לאחרונה נודע לו" שהבנק קיצר את ימות השנה בכך שחישב את הריבית בחשבון העו"ש ובהלוואות שונות שהועמדו בחשבון אותו ניהל בבנק, כאילו מספר הימים הוא 360 ימים במקום 365/366 ימים, ועל ידי כך גבה ממנו סכומי ריבית עודפים שלא הגיעו לו.

טוען ד"ר יפעת כי פנה לבנק בדרישה לפצותו על נזקיו, אולם הבנק דחה את טענותיו מהסיבה שחלה על דרישתו התיישנות וגם לגופה.

2.     עוד אציין ולמעלה מהדרוש, שתחת הגשת כתב התביעה הכולל אך את הפרטים הנדרשים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"), מתייחס כתב התביעה, ברובו, לטענות הגנה אפשריות ופוטנציאליות של הבנק, ובעיקר לטענת ההתיישנות.

כשלעצמי אני סבור שהדבר לא נחוץ, ובמידת הצורך ניתן היה להשיב על טענות ההגנה בכתב תשובה, אולם נראה כי ד"ר יפעת היה ער לסוגיית ההתיישנות, באשר טענותיו מתייחסות לחשבון שנוהל בבנק ולחישוב השגוי בין החודשים ינואר 1981 ועד לחודש מרץ 1991.

3.     בנוסף לכתב הגנה מפורט, הבנק הגיש בקשה בכתב מטעמו לסילוק התביעה על הסף, היא הבקשה שלפניי.

לאחר סבב התגובות והתשובה בהתאם לתקנה 201 לתקנות  האזרחי, התשמ"ד - 1984 הגיש ד"ר יפעת בקשה להגיש תגובה נוספת, וזאת מאחר ולטענתו הבנק לא דייק בפרטים, לא מבחינה עובדתית ולא משפטית. במסגרת הבקשה הנ"ל ציין כי אם תתקבל בקשת הבנק לסילוק על הסף " התביעה תידחה על הסף בשל התיישנות. אשר על כן, מפאת חשיבות הענין, מבוקש להגיב בקצרה (לא יותר משני עמודים) על תגובת המשיב". על אף היותה של הבקשה חריגה, יוצאת דופן וייתכן מיותרת, נעתרתי לה, והנה ד"ר יפעת הגיש תגובה בת 5(!) עמודים נוספים הכתובים בצפיפות. קראתי את התגובה, ואודה ולא אבוש לא מצאתי בה כמעט דבר שלא מצא את מקומו בכתבי הטענות האחרים מטעמו.

הבקשה לסילוק על הסף

4.     טוען הבנק בבקשה כי אין מחלוקת שהחישוב הימים השגוי של הבנק הופסק ביום 1.4.91, עת נכנסה לתוקפה הוראת הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), תשנ"א - 1990 (להלן: " הוראת הבנקאות") .

5.     לטענתו, בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה, ומשנכנסה הוראת הבנקאות לתוקפה הרי עילת התביעה נולדה ביום זה, ולא ניתן לתבוע במסגרת תביעה זו שעניינה חשבונות לתקופה מוקדמת יותר.

טוען הבנק כי טענת ד"ר יפעת כאילו נודע לו על החישוב השגוי רק לאחר שקיבל את חוות הדעת החשבונאית היא "אבסורדית", שהרי - לשיטת הבנק - אם תתקבל הטענה שמירוץ ההתיישנות יימדד ממועד שבו הודיע המומחה לתובע אודות חיובי ריבית, הרי לעולם לא תחול התיישנות בעילה זו.

6.     מנגד - טוען ד"ר יפעת שנודע לו לראשונה על החישוב השגוי רק במועד קבלת חוות הדעת החשבונאית כאמור, ואי ידיעתו נגרמה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן. נטען שלא היתה לו כל אפשרות לדעת על חישובי הריבית בהם נקט הבנק ו/או על הנזקים שנגרמו לו, עד שהמסמכים נבדקו על ידי המומחה ועד לקבלת חוות הדעת בפברואר 2008.

לשיטתו - מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו נודע לו אודות שיטת חישוב הריבית בה נקט הבנק והיום בו שוערך הנזק שנגרם לו, היינו ביום קבלת חוות הדעת.

דיון והכרעה

7.     הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש (ראו: ת.א. 51323/07 רובינסון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.4.08) והאסמכתאות שאוזכרו שם).

הלכה זו כוחה יפה גם באשר לטענה בדבר התיישנות התביעה, ובכלל זה יש לאפשר לתובע להוכיח שתביעתו לא התיישנה. עם זאת שעה שברור שהתביעה התיישנה ואין צורך לשמוע ראיות, וכאשר הדברים עולים מכתבי הטענות, יורה בית המשפט על דחיית התביעה על הסף וללא צורך בשמיעת הראיות: " מחיקת תביעה על הסף הינה סנקציה חמורה ביותר, שיש להשתמש בה במקרים חריגים בלבד, ... אולם מקום בו מוכח כי התביעה התיישנה, כבענייננו, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף " ( ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מח (3) 465).

המסגרת המשפטית - התיישנות

8.     על פי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הרי אם " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

ד"ר יפעת מצהיר שקיצור השנה נעשה ללא ידיעתו, וממילא ללא הסכמתו, וכי דבר זה נודע לו לראשונה עם קבלת חוות הדעת, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו קיבל את חוות הדעת לידיו.

בד"נ 32/84 עזבון וויליאמספ"ד מ"ד (2) 265 הובהר כי עילת תביעה נולדת ביום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום חיוב כלשהו על ידי החייב (הנתבע).

ד"ר יפעת אינו מפרט ואינו טוען כלל כיצד נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה, והרי אם מבקש הוא להסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שומה עליו להוכיח לא רק שנעלמו ממנו העובדות אלא גם שהעובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו".