דחיית עתירת תושבי כפר ורדים וקביעה כי הפחתת תעריף הארנונה בוצעה שלא כדין ומשכך ההפחתה בטלה

1.         המועצה המקומית כפר ורדים שינתה בחודש מרץ 1994 את צו הארנונה שהיה בתוקף באותה עת והפחיתה את תעריף הארנונה בגין שטחי שירות מ-60% מתעריף מגורים ל-50% - השאלה המרכזית בעתירה שלפנינו היא האם שינוי זה נעשה כדין?

אקדים את המאוחר ואומר כי המסקנה אליה הגעתי היא כי שינוי צו הארנונה נעשה שלא כדין, ועל כן ראוי, לאחר שהתגלה אי החוקיות שדבקה בצו, לתקן את המצב ולהשיב על כנו את הצו שהיה בתוקף עובר לחודש מרץ 1994.

רקע

2.          העותרים, תושבי כפר ורדים, הם בעלי דירות מגורים הכוללות שטחי מגורים ושטחי שרות למגורים (להלן - " שטחי השרות").המשיבה 1 הנה המועצה המקומית של הישוב כפר ורדים (להלן - " המועצה").המשיב 2 הנו ראש מועצת הישוב כפר ורדים, מאז שנת 2009 (להלן - " ראש המועצה").

3.         ביום 19 במאי 1993 הוקמה המועצה המקומית כפר ורדים. צו הארנונה הראשון של המועצה החדשה המתייחס לשנת הכספים 1994 הוטל על ידה ביום 28 בנובמבר 1993 (להלן - " הצו המקורי"). בסעיף 2.1.2 לצו המקורי נקבע כי תעריף הארנונה בעבור שטחי שירות יהיה 60% מתעריף שטחי מגורים. לאור בקשות התושבים לתיקון הצו, מונתה ועדה לבחינת הצו. בהמשך להמלצות הועדה, החליטה המועצה דאז, בישיבה מן המניין, ביום 14 במרץ 1994, להפחית את שיעור הארנונה שנקבע בצו המקורי. בהתאם לכך, הטילה המועצה צו ארנונה חדש לשנת 1994 שנועד להחליף את הצו המקורי, ובמסגרתו הפחיתה המועצה את תעריף שטחי השירות לשיעור של 50% מתעריף שטחי המגורים, במקום תעריף של 60% כפי שנקבע בצו המקורי (להלן - " הצו השני").

4.         ביום 21 בנובמבר 2010 החליטה המועצה לאשר את צו הארנונה של שנת הכספים 2011, במסגרתו הועלה תעריף שטחי השירות משיעור של 50% מתעריף שטחי מגורים, כפי שנקבע בצו השני, לשיעור של 80% (סעיף 2.1.2 לצו לשנת 2011) (להלן - " צו 2011"). בעקבות העלאה זו, הוגשה תובענה ייצוגית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 48471-05-12 להלן - " התובענה"). בתובענה נטען כי המועצה לא קיבלה אישור שרים לשינוי שיעור התעריף כנדרש על פי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן - " חוק ההסדרים"), ועל כן יש להורות על ביטול צו 2011.

5.         בתגובה לתובענה הגישה המועצה הודעת חדילה במסגרתה הודיעה כי תחדל מגביית דמי ארנונה בגין שטחי השרות למגורים בשיעור של 80% ותשוב לגבות ארנונה על פי תעריף של 50% (להלן - " הודעת החדילה").

6.         העותר 1 התנגד להודעת החדילה וביקש להצטרף לתובענה, שכן לטענתו, המועצה לא חדלה מגביית יתר; טענת העותר 1 הייתה כי המועצה המשיכה לגבות תעריף של 60% במקום תעריף של 50% אף לאחר מתן הודעת החדילה. המועצה הודתה בכך, אך טענה כי תעריף זה של 60% הוא התעריף החוקי אותו יש לגבות וכי התעריף שנגבה עד כה (בשיעור של 50%) אינו חוקי.

7.         בית המשפט מצא כי פעולת העירייה תואמת את הנדרש ממנה על פי הוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ז-2006, המורה כי לא תאושר תובענה ייצוגית להשבת כספים במקרה בו הוכח לבית המשפט כי הרשות חדלה מגבייתם. לצורך החלטתו זו לא נדרש בית המשפט לשאלת חוקיות תעריף שטחי השירות ועל כן לא דן בסוגיה זו לגופה.

8.         בעקבות הודעת החדילה, שלח העותר 1 ביום 15 בנובמבר 2012, מכתב לגזבר המועצה, בו התייחס לגביית היתר של המועצה בגין שטחי השירות בשיעור של 80% וביקש החזר כספי וקיזוז כנגד חיובי ארנונה עתידיים שלו (להלן - " הודעת הקיזוז").ביום 10 בדצמבר 2012, קיבל העותר מענה על הודעת הקיזוז מאת מנהלת מח' הארנונה של המועצה, אשר דחתה את דרישתו לקיזוז מטעמים שונים שאינני נדרשת להם בעתירה זו, כפי שיובהר להלן.

9.         ביום 2 בדצמבר 2012 נשלחה לתושבי כפר ורדים הודעת עדכון מטעם ראש המועצה באשר לתעריף הארנונה של שטחי השירות, בה נכתב כדלקמן:

"בהמשך להודעה שנשלחה אליכם בסוף חודש אוגוסט, לפיה המועצה תחדל מחיוב שטחי שירות לפי תעריף בשיעור של 80% מתעריף מגורים, ותחייבם החל מחודש ספטמבר 2012 לפי תעריף בשיעור של 50% בלבד, מובא העדכון שלהלן:

מאחר שחיוב שטחי שירות בתעריף של 50% מתעריף מגורים במקום בשיעור של 60% מתעריף מגורים - שינוי שבוצע עוד בתקופת כהונתה של המועצה הראשונה של כפר ורדים בשנת 1995 - לא קיבל את אישור שר האוצר והפנים, נקבע שעל המועצה לחייב את שטחי השירות כאמור בסעיף 2.1.2 לצו הארנונה בתעריף בשיעור של 60% מתעריף מגורים.

לפיכך מובא לידיעתכם כי שטחי השירות יחויבו לפי שיעור של 60% מתעריף מגורים." (להלן - " הודעת העדכון").

10.        הודעת עדכון זו במסגרתה הועלה, כביכול, שיעור הארנונה לשטחי שירות מ-50% ל -60% מתעריף שטחי מגורים - היא מושא העתירה שלפנינו. עוד מתייחסת העתירה להתנגדות המועצה לקזז את החוב לתושבים בגין גביית יתר (בשיעור של 80% במקום 50%) מחוב דמי הארנונה של התושבים כלפי המועצה.

טענות העותרים

11.        העותרים טוענים כי הודעת העדכון אשר ניתנה על ידי ראש המועצה לפיה שטחי השירות יחויבו לפי שיעור של 60% מתעריף מגורים ניתנה בחוסר סמכות, שכן הסמכות להטלת ארנונה נתונה למליאת המועצה בלבד. עוד לטענתם, הלכה למעשה, ההחלטה הפוזיטיבית האחרונה אותה החליטה המועצה, היתה הטלת חיוב ארנונה בשיעור של 80% ומשזו נמצאה כלא חוקית יש לשוב לחיוב הארנונה הקודם (בשיעור 50%) הקבוע בצו הארנונה של שנת הכספים 2010. לטענת העותרים, פעולת המועצה בהעלאת תעריף הארנונה נעדרת תום לב, הן על פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - " חוק החוזים"), סעיפים 39 ו-61(ב), והן בהתייחס לנדרש מרשות בעת הפעלת סמכותה המנהלית. עוד נטען כי נוכח חזקת תקינות המעשה המנהלי, יש להניח כי המועצה פעלה כדין בעת אישור צווי הארנונה מאז שנת 1994. כן נטען כי לא נדרש היה אישור שרים להפחתת שיעור הארנונה מ-60% ל-50% כפי שנטען בהודעת העדכון, ומכל מקום, הטענה לאי חוקיות צו הארנונה לוקה בשיהוי ניכר בעטיו יש לדחות הטענה על הסף.

באשר לטענת הקיזוז

12.        העותרים טוענים כי יש לאפשר להם לקזז מכל חיוב שוטף שלהם כלפי המועצה את החיוב שחויבו ביתר, בגין גביית ארנונה בשיעור של 80%, עד מועד ביצוע הודעת החדילה. עוד נטען כי המועצה חייבת להשיב להם את הסכומים שנגבו ביתר על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980, כמו גם חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 וכן מכוח הוראות חוק החוזים.