1. העתירה שבפני הוגשה ע"י עותרת, ילידת 1963, המתגוררת בישראל החל מ-1989, עת הגיעה מהפיליפינים באשרת עבודה (ב/1) לשם עבודה בקונסוליה השבדית בתל-אביב. מאז ועד היום שוהה העותרת בישראל כעובדת סיעודית, תוך שהיא מאריכה מפעם לפעם את תוקף אשרת השהיה (כעובדת בתחום הסיעודי) שניתנה לה (מסוג ב/1). כתנאי להארכת האשרה התחייבה העותרת לעזוב את הארץ מיד עם תום העסקתה אצל מעסיקתה.
מעסיקתה האחרונה, צפורה מני ז"ל, שאותה סעדה העותרת במשך שנים ארוכות, נפטרה ב-12.4.06. אז פקע רשיון העבודה ואשרת השהייה פגה באופן אוטומטי.
העותרת, שביקשה להמשיך להתגורר ולעבוד בישראל, פנתה בבקשה למשיב להעניק לה מעמד של תושב קבע, או להמשיך ולהעניק לה אשרות שהיה קצובות בזמן אשר יוארכו מפעם לפעם, עד שתזכה לקבל רשיון לשהיית קבע.
משלא נענתה בקשתה, אף משיקולים הומניטריים, ומשהתבקשה היא לעזוב את הארץ, פנתה העותרת לבית משפט זה בעתירה שבפני.
2. את עתירתה מבססת העותרת בעיקר על העובדה כי במשך מיטב שנותיה התגוררה בישראל (כ-17 שנה). יש, לטענתה, בהחלטת המשיב להרחיקה מישראל ו/או לא לחדש את אשרת השהיה שלה, לאחר שהייה כה ארוכה, משום פגיעה בכבודה ומעמדה כאדם. החלטה זו חורגת מהדין והנורמות הנהוגות בישראל באופן בלתי סביר באופן קיצוני.
המדינה מבססת את התנגדותה לעתירה על הוראות חוק הכניסה לישראל ולנוהלים שגובשו במהלך השנים ע"י המשיב. לטענתה לא הראתה העותרת כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת המשיב לדחות את בקשתה לאשרה לשהיית קבע ולפיכך יש לדחות את בקשתה.
עצם שהייתה הממושכת בישראל, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לה זכות לשהיית קבע, אף אם הארכות תוקף אשרות השהיה והעבודה הזמניות נעשו מפעם לפעם לפנים משורת הדין והנוהלים הנהוגים אצל המשיב.
3. אין חולק כי אין בספר החוקים בכלל, ובחוק הכניסה לישראל וחוק האזרחות בפרט, הוראה ה"מזכה" את העותרת באשרה לשהיית קבע לאחר צבירת "ותק" ממושך של שהייה חוקית, או בלתי חוקית, בארץ.
ככלל, ועל פי הוראת סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, כל אדם שאינו אזרח בישראל ו/או עולה על פי חוק השבות, רשאי לשהות בישראל על פי אשרה ורשיון לתקופות קצובות כמפורט בחוק.
באשר לעובדים זרים המגיעים לארץ כעובדים סיעודיים קובע סעיף 3 א'(א)(ב) הוראות ספציפיות, לפיהן רשאי שר הפנים, על פי שיקול דעתו, להאריך את תקופת השהיה של עובד זר העוסק בעבודה סיעודית לאותו מטופל (כמו במקרה שלפנינו), לשנה נוספת, מדי פעם, מעבר ל-5 שנים ("המותרות" לשהייה של עובדים זרים על פי סעיף 3א(א) לחוק (כפי שתוקן בתשס"ג).
רשאי, איפוא, שר הפנים להאריך, או לסרב להאריך, אשרות שהייה לעובדים זרים סיעודיים או אחרים (כמפורט בחוק) על פי שיקול הדעת שהקנה לו המחוקק, אך לא מעבר לתקופות שקצב המחוקק. שר הפנים אף הוסמך להרחיק מהארץ שוהים בלתי חוקיים אשר תוקף אשרותיהם פג, או לא הוארך (סעיף 3 לחוק).
סמכות זו, היינו הסמכות להאריך תוקף אשרה, או להמנע מכך, הוקנתה לשר הפנים ללא שתוטל עליו חובת ההנמקה, כפי שנקבע במפורש בסעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט-1958.
סמכות מוחלטת ו"הרמטית" זו שהוענקה לשר הפנים בחוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל הוכרה גם ע"י הפסיקה (ראה פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעע"מ 5829/05 דארי - שר הפנים.
במסגרת שיקול דעתו וסמכותו, החליט המשיב, כפי שהחליט, היינו לדחות את בקשת העותרת לאשרה לשהיית קבע בישראל, לאחר שמעסיקתה האחרונה נפטרה ועבודתה הסיעודית "לאותו מטופל" (כאמור בסעיף 3א') פסקה.
4. טוענת העותרת כי מתוקף שהייתה הממושכת רבת השנים בישראל, זכאית היא לקבל מעמד לשהיית קבע.
בשל שהייתה הממושכת בארץ על פי אשרות שהוענקו לה על ידו, היה המשיב מודע לעובדה כי העותרת הפכה, למעשה, ובפועל, לתושבת קבע בישראל. עצם התגוררותה ארוכת השנים בארץ באישור המשיב מקנה לה, לטענתה, זכות לתושבות קבע ומחייבת את המשיב להעניק לה רשיון לכך.
הסכמתה לשהות בארץ על פי אשרת שהייה זמנית שהוענקה לה מפעם לפעם כעובדת סיעודית בלבד, בתנאים מסוימים, אינה מלמדת, לטענתה, על ויתור מצידה, ולו מכללא, על זכות יסודית שרכשה, כאמור לעיל, מעצם שהייתה הממושכת. הסכמה כזו, אם ניתנה, מבוססת על ניצול מצוקתה ולפיכך גם אם ניתן לראות בה הסכמה מכללא - אין לה תוקף.
בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו.
נסיונה של העותרת לבסס, או ליצור, "זכות" לשהיית קבע בישראל "יש מאין", אך משום שהייתה הממושכת בה, אינו מקובל עלי, אף אם מדובר בשהייה ממושכת וברשיון.