דחיית ערעור על פסיקה בעניין דירת מגורים בעמידר

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 29/3/06 (ת"א 3448/02) שבו קיבל בית המשפט תביעה שהגישה המשיבה לפינוי המערער מדירה שברחוב דגניה 6, ברעננה (" הדירה"), וחייב אותו לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בסכום של 1,475 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום 5.2.00 ועד ליום הגשת התביעה (18/4/02).

1.         רקע

(א)                המערער הוא בנה של המנוחה שפיקה דרוויש ז"ל (להלן: " המנוחה") שנפטרה ביום 5.2.00. המנוחה התגוררה בדירה של שיכון ציבורי ששכרה עוד בשנת 1961 מהמשיבה - עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ. את הדירה הנדונה, הסמוכה לדירה הקודמת, הוסיפה ושכרה המנוחה לפי חוזה מיום 25/12/72 לצורך מגוריה עם משפחתה שגדלה מאז שכירת הדירה הראשונה.

(ב)                 משבגרו ילדיה של המנוחה ויצאו את הדירות הגישה המשיבה, בשנת 1999, תביעה לפינוי אחת הדירות. באותו עניין הגיעו בעלי הדין להסכמה שעל פיה קיבלה אחת מאחיותיו של המערער, הגב' חנה דרוויש, את זכות השכירות בדירה אחת, וזאת על יסוד זכות עצמאית שהייתה לה לקבלת דיור ציבורי. הדירה השנייה, היא הדירה נושא המחלוקת שלפנינו, נשארה בחזקת המנוחה.

(ג)                  ביום 18/4/02, כשנתיים לאחר פטירת המנוחה, הגישה המשיבה תביעה נגד המערער לפינוי הדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים, בטענה שעם פטירת המנוחה הסתיימה השכירות והמערער מחזיק בדירה ללא כל זכות.

(ד)                 המשיב טען כי זכותו להמשיך ולהתגורר בדירה הן מכוח חוזה השכירות המקורי שהרשה למנוחה להתגורר בדירה עם ילדיה, הן מכוח זכותו כדייר ממשיך לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט - 1998 (להלן: " חוק הדיור"). המשיב גם הגיש תביעה שכנגד לתשלום כספים שלטענתו הוציא לצורך שיפוצים בדירה ובגין התחזוקה הלקויה שלה.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)                בית המשפט ציין שהמערער ביקש להכיר בו זכאי לדיור ציבורי אך ועדות מטעם משרד השיכון והבינוי דחו את בקשתו. אמנם המערער ביקש לטעון נגד החלטות הוועדות לפני בית משפט קמא, אך זנח את טענתו נוכח העדר סמכות לבית משפט קמא בערר על החלטות הוועדות.

(ב)                 בית המשפט דחה את טענתו של המערער שיש לו זכות מכוח חוזה השכירות שנכרת בין המשיבה לבין המנוחה. בית המשפט מצא, על יסוד לשון חוזה השכירות והוראותיו מחד גיסא, ועל פי תכלית החוזה שהקנה זכות לדיור ציבורי למנוחה לפי נסיבותיה שלה מאידך גיסא, כי זכות השכירות והחזקה בדירה ניתנו למנוחה בלבד, על יסוד מצבה הכלכלי, והשכירות פקעה עם פטירתה. חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט בהתנהגות הצדדים באשר להעברת זכות השכירות בדירה האחרת לאחות המערער.

(ג)                  באשר לטענת המערער על פי חוק הדיור שהוא דייר ממשיך נקבע שהמערער לא הוכיח את התקיימות התנאי היסודי המקנה זכות לדייר ממשיך בשיכון הציבורי, היינו שהתגורר עם המנוחה בדירה בשלוש השנים האחרונות לחייה (סעיף 1 בחוק הדיור). בית המשפט סקר בפרוטרוט את הראיות שבאו לפניו, לרבות עדויות של חברתו דאז של המערער שאצלה התגורר, ועדים אל-צדדיים אחרים, שהעידו על כך, וכן את עדויות נציגי המשיבה שערכו ביקורים בדירה ונוכחו שהמערער לא התגורר בה במובן של "נוכחות פיזית רצופה ומתמשכת לאורך כל התקופה הקובעת".

(ד)                 בית המשפט קיבל את העדויות הברורות והחד משמעיות שבאו לפניו ואימץ אותן, ובו בזמן דחה מכל וכל את גרסת המערער " שעשה עלי רושם בלתי מהימן במספר לא מועט של עניינים. עדותו, סותרת עדויות אחרות ומסמכים לרוב, נוגדת את שורת ההגיון והשכל השיר ואין בידי לקבלה" (עמ' 12 לפסק הדין). בית המשפט פירט גם את הפגמים הרבים שמצא בעדותו של המערער וניתח אותם באופן שהראה ש" דבריו התבררו כחסרי שחר" (עמ' 12). בית המשפט אף ביקר את המערער שלא בחל ביוזמה למתן תצהיר שקרי של חברתו לטובתו, הגיע לבתי משפט (בעניינים אחרים) והטעה אותם בהודעותיו (ולא כאן המקום לפרט - ר' עמ' 13 לפסק הדין), ונמנע מלהעיד עדים ולהביא ראיות שלשיטתו יכול והיו עוזרות לו להוכיח את הגנתו.

(ה)                בית המשפט לא התעלם " מסתירה מסויימת במסמכים השונים באשר למגוריו של ה[מערער] בדירה" (עמ' 15), והכוונה בעיקר למכתב של נציג עמידר מר זיגדון שהסביר את הדבר בחקירתו ובדוחות הוועדות של משרד השיכון, אך מצא שאין בסתירה זו ובתמיהה הנוספת כדי לקבוע שהמערער התגורר בדירה. כדברי בית המשפט " אין בכוחם של המסמכים האמורים לקעקע את העובדות כהווייתן, היינו שהוכח במידה הדרושה בהליך האזרחי שה[מערער] לא התגורר בדירה בעת הרלוונטית וכי החזקה הנטענת בדירה נעשתה אך ורק מתוך ניסיון להשיג את ההטבה לדיור לו הנתבע זכאי" (עמ' 16).  

(ו)                  באשר לתביעה לדמי שימוש ראויים קבע בית המשפט כי לנוכח התוצאה שאליה הגיע זכאית עמידר לדמי שימוש שאותם קבע על פי הממוצע שבין חוות דעת השמאים מטעם הצדדים (שההפרש ביניהן היה 250 ש"ח לחודש. מדמי השימוש הראויים ניכה בית המשפט סכום של 10,000 ש"ח ששילם המערער לעמידר, סמוך לאחר פטירת המנוחה.

(ז)                  בית המשפט לא דן בתביעה שכנגד אך לנוכח התוצאה שאליה הגיע בתביעה העיקרית יש לדחותה.

3.         טענות הצדדים

(א)                המערער מרכז את טענותיו בקביעת בית המשפט שלא התגורר בדירה עם המנוחה בתקופת שלוש השנים שלפני פטירתה ומבקש להוכיח שבית המשפט שגה בקביעה זו. בין היתר המערער חוזר ומפנה לדוחות הוועדות של משרד השיכון שמהן עולה לכאורה שדוח חקירה של עמידר גילה שהמערער התגורר בדירה בתקופה הרלוונטית. כן מפנה המערער למכתבו מיום 9/3/99 של מר זיגדון מטעם המשיבה שבו צויין שהמנוחה מתגוררת בדירה עם ילדיה.  

(ב)                 המשיבה אוחזת בפסק הדין של בית משפט קמא. המשיבה טוענת שערעורו של המערער מופנה כלפי עובדות שקבע בית המשפט וממצאי מהימנות שמצא, שבית משפט זה לא יתערב הם.

4.         דיון והכרעה